6,000 נשים הצטופפו בשבוע שעבר לתמונה קבוצתית בחזית בניין 770 בברוקלין שבניו יורק.
תצטיידו בזכוכית מגדלת ותגלו שכל אחת מהן מנהיגה של קהילה יהודית אחרת ברחבי העולם. כל אחת מהן בחרה להקדיש את חייה למען עם ישראל. מהודו ועד כוש, ממטולה ועד אילת, באוקראינה, רוסיה, בולגריה, ניגריה, באיים הקריביים. אפילו למקומות שקוקה קולה לא הגיעה, חב״ד כבר שם. כמעט בכל נקודה על הגלובוס תמצאו זוג חב״די שהגיע לשם בשליחותו של הרבי מליובאוויטש.
יש לי העונג והכבוד לפגוש אותן מדי שנה בשבוע שבו חל יום הולדתה של הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי. הן מגיעות לכינוס השלוחות השנתי ונפגשות, מחזקות זו את זו, ומצטיידות בהרבה אוכל כשר ובמוצרים שאפשר למצוא רק במקום שיש בו קהילה יהודית תוססת.
נעים מאוד, שמי ברכה טורנהיים, אם לחמישה ילדים ואני גרה בניו יורק. עד לפני 12 שנה זכיתי להיות אחת מהן. ״את גרה בקזחסטן? יש רחוב כזה?״ שאלה אותי המיילדת שקיבלה אותי בבית הרפואה בירושלים לפני 15 שנה… ״לא!״ עניתי בחיוך שהקל מעט על כאבי הלידה, ״זו מדינה״.
בחורף קור כלבים ובקיץ חום אימים
אי שם בין סין לאוזבקיסטן, בשטח עצום שגודלו פי חמש מצרפת, משתרעת לה מדינה מוסלמית שלה גבול עם חמש מדינות. אני גרתי בגבול סיביר. בעיר אוסט קמינגורסק שבמזרח קזחסטן. בחורף כפור כלבים (מינוס ארבעים מעלות) ובקיץ חום אימים.
״כל הכבוד לך!! את פשוט מדהימה! איזו מסירות נפש!״ כך שמעתי שוב ושוב. ואני באמת ובתמים לא הבנתי על מה הכבוד ועל איזה אומץ מדברים. הכול היה כל כך טבעי לי ונהניתי מכל רגע.
כשאני רואה את התמונה העוצמתית הזו, בה אלפי נשים מפגינות עוצמה נשית, מנהיגות את העולם היהודי, אני גאה בארבע השנים שלי שזכיתי להיות שליחה בקזחסטן, והיום, אחרי 12 שנה כשאני מגדלת את משפחתי בקהילה מבוססת עם מוסדות לימוד מסודרים לילדים, כשאוכל כשר וטעים נמצא בהישג יד, כשחוגגים שמחות עם המשפחה הקרובה, כשילד לומד עם חברים בכיתה רגילה ולא בכיתה וירטואלית, אני מבינה כמה מחיאות כפיים מגיע לכל אחת ואחת, כמה מסירות נפש צריך כדי להישאר שם (זו עסקה לכל החיים!) וכמה כל אחת מהן היא באמת מדהימה, מיוחדת ונדירה.
החוויות ששליחה ממוצעת עוברת במקום שליחותה, הן בלתי נתפסות לנשים שחיות בקהילה יהודית פעילה ובנויה וברשותכן, אתן לכן הצצה למקרה בלתי נתפס לנשים מהיישוב.
משימה (כמעט) בלתי אפשרית
כשבועיים לאחר שהגענו לעיר השליחות, כשאני נשואה טרייה במדינה זרה ובלי ידיעת השפה, הגיע לידינו מידע על אישה יהודייה שנפטרה במוסד רפואי וצריכים להביא אותה לקבר ישראל. בעלי כהן ולא יכול היה לעשות דבר. ואני היא זו שצריכה לטפל בכל העניין הזה מתחילתו ועד סופו. הייתי אז לפני לידה כך שלא יכולתי לעסוק בטהרת הנפטרת. ובכלל, כדי לטפל בכך היה צורך באישור המשפחה.
יצאתי לבית שבו התגוררה בתה של הנפטרת ונדהמתי כשזו פתחה לי את הדלת. על צווארה התנוססה שרשרת של עבודה זרה ממש. כבר חשבתי שהם לא יהודים. בעיניים שלה הייתה עוינות ממש. היא סירבה לשתף פעולה ובקושי הסכימה לאשר את הטיפול בטהרת אמה.
עם האישור הרשמי נסעתי למורג העירוני בו הוחזקה גופת הנפטרת, אחסוך ממכם את התיאורים של בית הלווית לא יהודי, בו הכל חשוף ולא מכוסה, צעדתי למשרדו של המנהל וכמנהיגת הקהילה היהודית דרשתי לתת לנו את האפשרות לכבד את הנפטרת בדרכה האחרונה. אחרי ויכוח לא קצר עם מנהל המקום, האישור המיוחל הגיע וכעת ניתן היה להתחיל במלאכה.
מאיפה אמצא עכשיו נשים יהודיות שיסכימו לעשות טהרה? אנחנו פה בקושי שבועיים, ולהרים טלפון לנשות הקהילה היהודית עם בקשה הזויה כזו נשמע לי פשוט בלתי אפשרי. ״אני אעשה את זה, ודי.״ כך אמרתי לאחי – השליח באלמאטי. ״שלא תעזי!״ הוא הבהיר לי. ״תמצאי נשים יהודיות שיעסקו בכך, את לפני לידה, ואסור לך!״
בצר לי וללא תקוות גדולות, חיפשתי שמות יהודיים ופניתי לכמה נשים. מהר מאוד התברר שמדובר במשימה בלתי אפשרית. כל מי שהגעתי אליה סירבה, למרות שהצענו תשלום גבוה אפילו במונחים של העיר הזאת.
וכך, בעודי אובדת עצות, מתקשרת מכאן לשם, נשמעות דפיקות על הדלת. בדלת עמדה מישהי ושאלה אותי בעברית אם יש לי עבודה בשבילה. היא אמרה ששמעה שהגענו מישראל ולכן באה לשאול אולי אנחנו צריכים מישהי שתעבוד אצלנו.
התברר שמדובר בגויה שעלתה לארץ עם בעלה היהודי ונשלחה בחזרה לקזחסטן לאחר שנפטר. אמנם היא לא יכולה לעסוק בטהרת הנפטרת, אך בשל היכרותה עם תושבי העיר היהודים והשליטה בעברית וברוסית, הצליחה לגייס שתי נשים יהודיות שהסכימו לערוך את הטהרה, מה שאפשר להביא את האישה לקבר ישראל.
את השמחה שלנו אי אפשר היה לתאר. יצאתי לשוק המקומי, רכשתי פיסת בד, בעזרת טוליפ שרטטתי מגן דוד, בעלי הדריך את הנשים שלב אחרי שלב כיצד לבצע את הטהרה, הצלחנו לקבץ כמעט מניין יהודים והאישה זכתה להיקבר כהלכה.
זאת הייתה אחת החוויות הראשונות שלי ושל בעלי בעיר המרוחקת… אגב, אותה גויה דוברת עברית נעלמה ולא חזרה שוב לביתינו או לבית חב"ד מעולם. כאילו מישהו שלח אותה למטרה זו בלבד.
כשאני נזכרת בכל זה היום, זה נשמע לי מקרה קיצון. אבל מצד שני, כל החוויות שלנו בארבעת שנות השליחות נהיות קיצוניות יותר ויותר. אז, זה היה לי טבעי, רגיל, הגיוני. פשוט זרמתי עם זה.
היום, אני מבינה שזה עוז רוח שניתן לעוסקים בשליחותו של הרבי, הראשון שהבין את העוצמות המיוחדות הללו ולשליחות היקרות אני רוצה לומר: יכול להיות שהכל נראה לכן כמו שלי נראה אז: טבעי, ״בסך הכל אני עושה את תפקידי״, אבל אני רוצה להגיד לכן: כל הכבוד! תודה שאתן עדיין שם. אני מצדיעה לכל אחת ואחת מכן! את, שגרה הרחק מבית הורייך, בחום או בקור, את גיבורה! את עצומה! זכית להיות ממנהיגות הדור.
ולך, אישה שגרה פה, בארץ ישראל, או בקהילה אחרת מבוססת בעולם, גם לך יש כוחות מיוחדים שהוענקו לנשים. גם את יכולה להשפיע לטובה על אחרים, יש לך את השליחות שלך.
סקרנית לשמוע על עוד מקרי קיצון מחיי השליחות שלי ואיך מסתדרים ללא שפה בארץ זרה? איך הגעתי לקזחסטן ולמה אחרי ארבע שנים בכלל עזבתי הכל ועברנו לניו יורק? בעז"ה מדי שבוע אשתף אתכן מחוויותיי ויחד נגלה איך בכל אחת ניתן למצוא עוז רוח וכוחות נפש. כי אישה זה כוח, אישה זו עוצמה. אישה יכולה להפוך את העולם.
ברכה טורנהיים, אם לחמישה ילדים, מתגוררת בניו יורק, פעילה להעצמה נשית, אסטרטגית שיווקית ומנטורית לחברות ולעמותות בארה״ב וברחבי העולם.
