חצי שנה
"מחנה העסקה" מול "מחנה ההכרעה": שני מחנות, שתי מטרות ושום דבר טרם הושג
השבוע ציינו חצי שנה למלחמה (לפי התאריך הלועזי) ואך טבעי היה שכלי התקשורת יצאו עם סיכומים על מה שהושג ובעיקר על מה שלא. כל סיכום עם סדר היום שלו, כשרוח הדברים נוטה כמובן נגד נתניהו וממשלתו.
יש שיגידו כי מדובר בביקורת מוטית, ואחרים יסברו שזו ביקורת מוטעית. מה שברור הוא, ששתי המטרות שהוצבו בתחילת המלחמה: מיטוט החמאס והחזרת כל החטופים, לא הושגו במלואם. החמאס אמנם ספג מכה קשה, אך עדיין עומד (צולע) על רגליו. במקביל עדיין ישנם 133 חטופים בעזה, כאשר לא ידוע באופן ברור כמה מהם עדיין בחיים.
על הפרק ניצבת העסקה לשחרור החטופים, וכמו כל נושא גם היא הפכה לפוליטית. מחד יש את "מחנה העסקה", הכולל את אלו שמצדדים בהליכה לעסקה לפני כל דבר אחר. מחנה זה מובל על ידי גנץ ואיזנקוט, תוך ניסיון של לפיד להיצמד אליהם (בעניין הזה). מנגד יש את "מחנה ההכרעה" בראשות נתניהו, גלנט ושרי הימין, שרואים אמנם חשיבות רבה בהחזרת החטופים, אולם לדידם, סדר הדברים חייב להיות שונה: קודם הכרעה ולאחריה עסקה על פי התנאים שקובע הצד המנצח.
"מחנה העסקה" אינו מוותר ונוטע תחושת שווא כאילו החמאס מעוניין לשחרר את החטופים בכל תנאי אפשרי, ורק נתניהו מונע זאת, כדי לשמור על ממשלתו לבל תתפרק. גם הכותרות המטעות על "רגע של הכרעה", נוטעות תחושה שהעסקה נמצאת ממש מעבר לפינה וקרובה מאד להתבצע. כותרות אלו גורמות סבל רב למשפחות, המשוכנעות שהדג המדיני אינו עושה די בשחרור יקיריהם.
בפועל המציאות שונה לחלוטין: קבינט המלחמה המצומצם והצמרת הביטחונית הקלו את הלחץ על החמאס ואישרו הכנסת סיוע הומניטרי בכמות נרחבת ביותר. כמו כן דחו את הכניסה לרפיח במשך כל הרמדאן, והכל במטרה לקדם את עסקת החטופים. בפועל קרה ההפך: החמאס פירש את הקלת הלחץ ככניעה ישראלית, ולכן הקשיח את עמדותיו.
כך לדוגמא הודיע החמאס במפתיע, שאין בידו 40 חטופים חיים העונים על הקריטריונים של השלב הראשון בעסקה הכולל שחרור נשים, ילדים, חולים וקשישים. מהדברים הללו משמע שרבים מבין 133 החטופים המוחזקים בעזה כבר אינם בין החיים. עתה מחכים כולם להצעה המחודשת של החמאס שאמורה להגיע עד סוף השבוע (היום). איש לא יופתע אם שוב זה לא יקרה. לסינואר יש זמן ואיש לא לוחץ עליו.
שליט והתקליט
רגע לאחר ביצוע העסקה, יתחיל החשבון הקר על זהות המחבלים ששוחררו
גם אם בסופו של דבר תתבצע עסקה, היא לא תכלול את החזרת החיילים החטופים, אלא רק בתמורה לסיום המלחמה. ספק רב אם זה יקרה. הדבר מעצים את הוויכוח הפנימי בתוך המשפחות וגם בדרג המדיני, האם יש לדרוש את שחרור כל החטופים כולם כתנאי לכל עסקה. או לקבל כרגע את מה שאפשר.
הדילמה נוראית: בשעה שחלק מהחטופים יחזרו הביתה, יישארו אחרים מוחזקים הלאה כלואים במנהרות הטחובות. "קשה לנו לומר, 'רק כולם או אף אחד'", צוטטו השבוע משפחות החיילים החטופים, שיודעים שיקיריהם יישארו הלאה בעזה. "הוויתור עליהם בסבב הראשון של העסקה, אם אכן היא תצא לפועל, לא מבטיח שהם יישארו הלאה בחיים".
כך או אחרת, כרגע מתנהל קמפיין לביצוע העסקה כמעט בכל מחיר, דבר שגורם לחמאס להקשיח עוד יותר את עמדותיו. השר סמוטריץ הגדיר היטב את המצב, כשהוא מתאר אדם שמגיע לרכוש דירה ואומר למוכר שיש לו (לקונה) המון כסף ביד.
הלקחים מעסקת שליט לא נלמדו. גם אז התנהל קמפיין אדיר לשחרורו של החייל החטוף. הקמפיין לווה עם תדרוכים של המערכת הביטיונית, כולל של ראש השב"כ לשעבר, יורן כהן, שהסביר כי ממילא בעזה יש 20 אלף לוחמי גדודי עז אדין אל קאסם, ולכן לא יקרה כלום אם יגיעו לשם עוד 200. "לא ייפול עלינו העולם", אמר. בין ה-200 היה גם יחיא סינואר והעולם כן נפל.
האבסורד הוא שנתניהו אישר אז בסופו של דבר את עסקת שליט, והנה אותם ששיבחו אותו אז על השחרור, מתנפלים עליו היום מדוע עשה זאת, כשהם מצביעים על שחרורו של סינואר בין שאר משוחררי עסקת שליט.
כך בדיוק צפוי להיות בעסקה הנוכחית: מבקריו הקבועים של נתניהו, ינגבו עיניים בהתרגשות רבה כאשר ישדרו את המפגש הראשון של החטופים עם בני משפחותיהם. רגע לאחר מכן, יתחיל החשבון הקר כאשר יציגו ממול את האסירים הכבדים עם הדם על הידיים ששוחררו. התקשורת תדע לספר במה כל אחד הואשם ואיזה רצח יהודי ביצע. הכל צפוי וידוע מראש. התקליט חוזר.
ממלחמה ללחימה
מדוע בלשכת ראה"מ נזכרו השבוע באהוד ברק, כאשר בוצעה הנסיגה ההדרגתית מעזה?
נתניהו עשה השבוע כל מה שאפשר כדי להימנע מהשגיאה הקשה שעשה בזמנו אהוד ברק, כאשר ברח מדרום לבנון לפני כ-24 שנים בעת שכיהן כראש ממשלה. לכולם היה ברור אז שצריך לצאת מלבנון. אולם ברק ביצע זאת באופן מהיר ומבוהל, תוך הפקרת צד"ל (צבא דרום לבנון) ותוך שחיקה קשה בהרתעה הביטחונית, שתוצאותיה ידועות. אהוד ברח.
נתניהו כאמור עשה הכול כדי שלא להצטייר כמי שבורח מעזה, לבטח לא לפני שהושלמו שתי המטרות המרכזיות: מיטוט החמאס והחזרת החטופים. וכך בדיוק כמו לפני חמישה חודשים, כאשר הורה לצבא להיכנס קרקעית לעזה באופן הדרגתי, כך גם היציאה השבוע אינה בבת אחת אלא הדרגתית.
לכניסה ההדרגתית לעזה הייתה סיבה: רצון להימנע מהכרזה רשמית, על רקע האזהרות שהגיעו מאיראן וממדינות נוספות, כי "פלישה לעזה תביא לתגובה חריפה". הכניסה ההדרגתית אכן מיתנה את הפעולה מבחינה מדינית, ואפשרה לירדן, מצרים ואיחוד האמירויות, מדינות עמן יש לישראל הסכם שלום, לקבל אותה ללא פיצוצים מדיניים. התגובה היחידה הייתה (ועדיין) מצד החיזבאללה, שמאז הכניסה לעזה משגר טילים ורקטות לישראל. אך המתיחות בגבול הצפוני הייתה עוד קודם.
באופן דומה בוצעה השבוע הנסיגה מעזה של רוב כוחות הצבא. הנסיגה הזו בוצעה גם היא ללא הכרזה רשמית, תוך הסבר שרוב הכוחות יצאו להתרענן לפני הכניסה שתגיע בהמשך לרפיח. הפרשנות שניתנה לעניין הייתה, שאין מדובר בהפסקת המלחמה, אלא מעבר לשלב של לחימה. קרי, הצבא ימשיך לפעול בתוך עזה בהתאם לצורך. ואכן בהמשך השבוע (שלשום), לאחר נסיגת רוב הכוחות, נמשכה הפעילות ברצועה עם חיסולם של המחבלים – בני משפחתו של איסמעיל הנייה – ראש הלשכה המדינית של החמאס.
"המלחמה לא נגמרה, אלא היא נמשכת בעצימות נמוכה", תודרכו הכתבים הצבאיים. אחרים הסבירו כי מדובר בהפוגה (לא רשמית) זמנית. וכך בהיעדר הכרזה רשמית על סיום המלחמה, יכול נתניהו להרגיע גם את האגף הימני בממשלה, שמאיים לפרוש ממנה אם היא תיפסק לפני הכרעת החמאס.
בפועל, נתניהו אינו יכול להכריז רשמית על סיום המלחמה, כל עוד החטופים עדיין בעזה. כמו כן, הכרזה על סיום המלחמה, תביא את בני גנץ וגדי איזנקוט לפרוש מהממשלה, דבר שנתניהו אינו מעוניין כרגע.
רפיח במוקד השיח
מי מונע את הפעולה ברפיח וכיצד היא הפכה להיות סוגיה פוליטית שעלולה להפיל את הממשלה?
הנסיגה ההדרגתית מעזה בוצעה השבוע ביום שני ללא שום הודעה מוקדמת. אפילו הכתבים והפרשנים הצבאיים הופתעו ולא ידעו עליה דבר טרם ביצועה. כמו כולם הם שמעו רק באותו בוקר, שהצבא הוציא מחאן יונס את אוגדה 98 הגדולה, שפעלה שם בחודשים האחרונים. לפי שעה נותרה ברצועה חטיבה אחת בלבד, שתפקידה העיקרי הוא לאבטח ולאייש את הציר המבתר והמפריד את צפון הרצועה מדרומה.
היציאה בוצעה לפני הכניסה המובטחת לרפיח ולפני שהושמדו שם ארבעת הגדודים האחרונים של החמאס. כמו כן עדיין נותרו שני גדודים של חמאס במרכז הרצועה. כל זה לא מאפשר לנתניהו להכריז על "ניצחון מוחלט", כפי שקבע לעצמו בתחילת הלחימה וכפי שהוא חוזר על כך בכל הזדמנות.
הנסיגה הזו גרמה לכמעט משבר פוליטי. השר בן גביר מיהר להגיב, שאם לא תהיה פעולה צבאית ישראלית נרחבת ברפיח, לא תהיה לנתניהו ממשלה. תגובות דומות נשמעו במחוזות ימין נוספים, דבר שגרם לנתניהו להכריז בקולו כי "יש כבר תאריך לפעולה ברפיח".
אלא שההודעה הזו לא נעמה לאוזני האמריקאים וזמן קצר אחר-כך, פרסם הממשל הודעה לפיה הם לא קיבלו ולא שמעו שום תאריך הקשור בפעולה ברפיח. דובר מחלקת המדינה אף הוסיף שהם גם לא קיבלו תכנית ישראלית כלשהי לפינוי הפליטים מרפיח, בטרם המבצע הצבאי.
נתניהו נמצא איפה בין הפטיש האמריקאי לבן גביר הסדן. האמריקאים כועסים על הבטחתו שתהיה פעולה ברפיח, ומנגד בימין לא יקבלו הימנעות מפעולה בעיר העזתית האחרונה, שם מתבצרים מחבלי החמאס.
העניין הפך גם לוויכוח בתוך הקבינט המורחב ובין גנץ לנתניהו – מי האשם בכך שאין עדיין פעולה ברפיח. השרים לוין, סמוטריץ' ורגב ביקרו את הרמטכ"ל, וטענו כי הצבא היה צריך כבר להיות ברפיח לפני חודש. הרמטכ"ל מצדו השיב כי הוא ממליץ שלא לדבר על עיתוי הכניסה לרפיח, כיוון שאם האויב יבין מתי ואיך זה יקרה, הדבר עלול לעלות בחיי אדם עם יותר מטענים ובתים ממולכדים.
בד בבד בסביבתו של נתניהו, טענו כי הוא נתקל בקשיים בתוך קבינט המלחמה להניע פעולה ברפיח. לדבריהם, הלחצים הם מדיניים מצד הממשל האמריקאי להימנע מכך, אך יש גם לחצים פוליטיים מצד שרי "המחנה הממלכתי" בני גנץ וגדי איזנקוט, שמתנגדים למבצע. לפי אותו תדרוך, נתניהו מעוניין במבצע ברפיח, כדי להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים (גם במסגרת עסקה). אולם הוא נתקל בהתנגדותם של גנץ ואיזנקוט שמונעים אותה. ההסבר לכך הוא פוליטי. בקטע הבא.
רפיח או עסקה
אם תתבצע עסקה, כפי שהאמריקאים לוחצים, הדבר יוביל להפסקת אש ארוכה ביותר
המשמעות של בלימת הפעולה ברפיח, תוביל לעצירת המלחמה ואפשרות של הליכה לבחירות. לגנץ משתלם כרגע ללכת לקלפי עקב הסקרים שמראים כי הוא מוביל על הליכוד. זו לכאורה הסיבה שהוא מתנגד לפעולה ברפיח, מתוך מחשבה שזה יוביל לבחירות מוקדמות.
אלא שב"מחנה הממלכתי" דוחים את התזה הזו ומייעצים ל"גורמים העלומים בלשכת נתניהו" לזכור, שיום אחד הפרוטוקולים יחשפו, ואז כולם יוכלו לראות מי פחד והיסס ומי דחף לתמרן בעזה, בחאן יונס וגם ברפיח.
בישיבת הקבינט, היה איזנקוט נחרץ יותר, כאשר ציין כי "מי שטוען שאני ובני גנץ מונעים את המערכה ברפיח, משקר. מישהו אחר בחדר בולם את זה". אין לדעת למי הוא התכוון, האם לנתניהו או לדרג הצבאי. נמתין לפרוטוקולים (או להדלפות).
כך או אחרת, יריביו של נתניהו טוענים כי סיפור רפיח מסמל את התנהלותו הכושלת לרוחב כל הגזרה. כראייה הם מציגים את התנגדותו יחד עם שרי הממשלה להכנסת סיוע לעזה. ההצהרות על כך היו תקיפות ביותר: לא סוכר, לא מים, לא סולר, לא קמח. כלום. "לא נכניס שום דבר לעזה עד שנקבל את החטופים חזרה", אמרו נתניהו ושריו. אלא שבפועל ההצהרות הללו לא החזיקו לא מים (ולא סולר).
הלחץ הבינלאומי ובעיקר שיחות הטלפון הקשות עם ביידן, הבהירו לנתניהו, כי הוא חייב לאשר סיוע הומניטרי לעזה. לנתניהו לא הייתה כל ברירה והוא פתח את השערים והעביר סיוע לעזה גם ממעבר ארז בצד הישראלי. בנוסף נכפתה עליו הקמת מסוף ימי עזתי בניהול קטארי.
לדעת יריביו, נתניהו היה צריך להגיע להסכמה כבר בהתחלה עם הנשיא ביידן, לאפשר הכנסת סיוע בתמורה לחופש פעולה מבצעי להשמיד את החמאס. אולם נתניהו לא עשה זאת כיוון שחשש מהצד הימני בממשלה. בסופו של דבר הוא נאלץ לאפשר את הסיוע ללא כל תמורה. כך בדיוק מתנהל לו המסע לרפיח.
נתניהו מבטיח פעולה ברפיח, אולם אין לדעת האם יוכל לבצע זאת לאור הלחץ הבינ"ל לסיים את המלחמה, כאשר עסקת השבויים מרחפת באוויר. התחושה היא ששני הדברים הללו לא יוכלו להיות יחד ולכן זה יהיה או רפיח או עסקה.
אם אכן תתבצע עסקה, כפי שהאמריקאים לוחצים, הדבר יוביל להפסקת אש ארוכה שהפעם (בניגוד לעסקה הראשונה), יהיה קשה לחזור ממנה למלחמה. העולם לא יאפשר זאת והלחץ הבינ"ל יגבר.
מי שמבין זאת יותר מאחרים הוא יחיא סינואר, ולכן הוא מושך כמה שיותר זמן, עוד לפני ביצוע עסקה. הקולות בישראל על "עסקה בכל מחיר" מגיעים גם לאוזניו (הגדולות) בתוך המנהרות אי שם ברפיח. כל יום שעובר מעלה את הסיכוי שלו לסיום המלחמה. זו איפה הסיבה שנתניהו חוזר ואומר בכל הזדמנות, שתהיה פעולה ברפיח. השאלה היא האם לאמירה הזו יש כיסוי.
חניון המנדטים
מי המרוויחים הפוליטיים מהמלחמה, וכיצד מנסים אנשי המחאה לתעתע שוב עם קריאתם לבחירות?
בסיכומי השבוע של "חצי שנה למלחמה", הוקדש גם פרק נרחב לפוליטיקה, שלא השתנתה כלל לאחר השביעי באוקטובר.
כבר ביום הטבח, מבלי לחכות לסיומו, כינס יאיר לפיד – יו"ר האופוזיציה מסיבת עיתונאים וקרא להקמת ממשלת חירום לאומית. התנאי שהציב היה: ממשלת חירום ללא בן גביר וסמוטריץ'. נתניהו לא יכול היה להיענות לכך והממשלה הזו ירדה מהר מהפרק.
בשונה מלפיד, גנץ לא הציב את התנאי הזה, ובמשך ארבעה ימים, כאשר התנהלו עדיין קרבות ביישובי העוטף לטיהור השטח ממחבלי הנוחב'ה, התקשו נתניהו וגנץ לקבל את ההחלטה להקמת הממשלה. בסופו של דבר הממשלה הזו קמה, ומאז הפוליטיקה הפנימית רק גברה.
בני גנץ הוא הנהנה הראשי מהממשלה הנוכחית. הוא זה שמחזיק אצלו את החניון הגדול ביותר של המנדטים, דבר שהחל עוד מתקופת הרפורמה המשפטית ונמשך גם בתקופת המלחמה. לאחרונה ירד אמנם ל-30-32 מנדטים, אבל הוא עדיין מוביל בבטחה. אפילו "חדשות 14" שהעניקו בכל הסקרים שלהם עד כה בכורה לליכוד, פרסמו השבוע סקר בו לראשונה מוביל גנץ על נתניהו במנדט אחד (23:22).
גנץ אמנם מוביל בסקרים אבל אם יתקיימו בחירות בקרוב, הוא לא יוכל לברוח מהעובדה שמחדלי אוקטובר לבושים עליו ועל אייזנקוט באותה מידה (ואולי יותר) מנתניהו. השניים היו רמטכלי"ם ושר הביטחון (גנץ) בשנים האחרונות, ויש להם אחריות משותפת לקונספציה שכשלה. מי שמאשים אותם בגלוי בכך, הוא שותפם עד לא מכבר גדעון סער, שטוען שהם גם לא יודעים להוביל נכון את קבינט המלחמה.
מרוויח נוסף מהמלחמה הוא אביגדור ליברמן, שהשליך (מעט) הצידה את הנושא החרדי ועבר לעסוק בנושאים הביטחוניים. כרגע הוא יושב בצד, מחלק עצות ומותח ביקורת על כולם, תוך שהוא מזכיר כי היה היחיד שהתנגד לעסקת שליט וצידד כל השנים בעד יד קשה נגד החמאס. הסקרים מחמיאים לו ונותנים לו 10-11 מנדטים. אולם צריך לזכור שתמיד זה קורה לו לפני בחירות ובסופו של דבר הוא מסיים עם 5-6 בלבד, שהם הבייס הקבוע שלו.
אבסורד נוסף קשור לקריאה "התמימה" של אנשי המחאה והשמאל ללכת לבחירות עכשיו, כדי שהממשלה תקבל את אמון העם, או שלא. מדובר כמובן בשקר גס ומתעתע. כולם הרי יודעים, שגם אם ייערכו בחירות בקרוב, ובאם נתניהו יתמודד, ישיג רוב ותקום ממשלה ימנית (מה שכרגע נראה בלתי אפשרי), אין שום סיכוי ש"אחים לנשק", וכל ה"קפלניסטים" ו"הבלפוריסטים" יקבלו את התוצאות וישלימו עימם. מיד לאחר שזה יקרה, הם ימשיכו להבעיר את המדינה ולא יקבלו את הכרעת העם. כך הרי קרה גם בבחירות האחרונות, כשעוד לפני הקמת הממשלה הם כבר צאו לגשרים והחלו להפגין בתואנות שונות. זה מה שיקרה גם הלאה. כל תוצאה שלא תהיה לטובתם, תגרום להם לצאת במחאות נוספות. ד-מו-קרט-יה.
פגרה זה שגרה
הסיכול הממוקד במפכ"ל המיועד התבטא ב"חשיפות" משונות ובתמונת שער מגמתית
הפוליטיקה שלאחר הטבח נותרה כשהייתה. אותן מריבות, אותן הפגנות ואותם שלטים. שוב פעם: כן ביבי, לא ביבי.
היה מי שכתב השבוע היטב, כי הימין חייב לשאול את עצמו, מה היה קורה לו אולמרט היה בשלטון בשעת המלחמה. התשובה ברורה: הקריאות להדחתו היו נשמעות מקצה הארץ עד הקצה השני. למרות כך נתניהו זוכה כמעט בכל הסקרים בלא פחות מ-20 מנדטים, מה שאומר שיש לו רוב מוצק בביס שלו.
מאידך השמאל חייב לשאול את עצמו, כיצד קרה שהצבא יצא מעזה בהתנתקות, עזה קיבלה עצמאות, אישורי עבודה, רווחה כלכלית ומזוודות מלאות כסף, ולמרות כך הם טבחו ביהודים קשות. חלק מהשמאל אמנם התפכח מאז, אבל רבים נשארו שם ועדיין מדברים על "דו קיום", "שלום" ומדינה פלשתינית" – מושגים שהיו צריכים לעבור מהעולם לאחר הטבח.
הפוליטיקה כאמור נמשכת, ומי שניסה השבוע להתאושש מניצחונו הדחוק בפריימריז ביש עתיד (ב-29 קולות בלבד), היה יאיר לפיד. במטרה להמשיך ולמנוע את העיסוק בנושא הזה, פצח בקמפיין נגד גנץ, במאבק על אותן קולות. הקמפיין כלל שאלות שהופצו ברשתות החברתיות: מי מתאים יותר להיות ראש הממשלה הבא, ואת מי מעדיפים אנשי המחאה נגד ממשלת נתניהו.
במקביל לשאלות הללו הופצו באותן רשתות חברתיות טבלאות השוואה מחמיאות ללפיד, שציינו כי הוא היחיד שניצח את נתניהו בבחירות הקודמות, בעוד גנץ הפסיד לנתניהו 4 פעמים, כאשר עמד בראש כחול לבן, וכרגע הוא משמש כמגן פסיבי ל"ממשלת האסון". מדובר בקמפיין מלחמתי נגטיבי בעיצומה של המלחמה. במחנה הממלכתי מעדיפים להתעלם בינתיים מלפיד כל עוד הסקרים משחקים לטובתם.
אגב, לפיד, שיצא נגד יציאתה של הכנסת לפגרה, מיהר ונסע לחו"ל בתחילתה, כשגם לפני הפגרה הוא לא היה מהמתמידים הגדולים שפקדו את הכנסת. מבחינתו פגרה זה שגרה.
נושא נוסף שנותר במחלוקת הוא עניין המינויים, כפי שראינו השבוע עם החלטתו של השר בן גביר למנות את אבשלום פלד למפכ"ל המשטרה. מיד לאחר המינוי מצאו לפתע "חשיפות" מהעבר של פלד, עבירת בנייה ונשיכה של כלבת המפכ"ל. לסיכול הממוקד הצטרף "העיתון של המדינה", כאשר הציג את פלד בתמונת השער עם כיפה, מחזיק ספר תורה, כאילו לרמוז שמדובר במועמד לא מתאים, שנבחר לתפקידו רק בשל קרבה "דתית" לשר הממנה. הניסיון השקוף הזה זכה לגינויים רבים.
דחיפה להתקפה
דחיינות או אחריות: מה הוגדר כ"דיון הדרמטי ביותר בקבינט מאז נוסד הפורום הזה"
ככל שעוברים הימים מתבררים עוד פרטים על האירוע, שיכול היה לשנות את המציאות הנוכחית בצפון, חמישה ימים לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה בדרום. מדובר בהתקפה של ישראל נגד החיזבאללה בלבנון, שנמנעה וטורפדה ברגע האחרון ממש. "מדינה שלמה תבכה בעתיד על שלא יצאנו למהלך הזה", אמר אחד האלופים לשרים, בסיומה של ישיבת הקבינט הדרמטית בה התקבלה בסופו של דבר ההחלטה.
בעבר כבר כתבנו כאן על ההחלטה הדרמטית הזו, תוך השוואה למתקפה שנמנעה בזמנו נגד מתקני הגרעין של איראן, אך הפרטים ממשיכים לזרום ומגלים מה ארע באותה ישיבה דרמטית.
ההשוואה למתקפה שנמנעה בזמנו באיראן אינה מקרית, אך שונה בזהות תומכיה ומתנגדיה. בצד שתמך בתקיפה באיראן היו ראה"מ נתניהו ושר הביטחון שלו אהוד ברק. בצד שהתנגד, עמדו כל ראשי שירותי הביטחון – הרמטכ"ל (גבי אשכנזי), ראש השב"כ וראש המוסד. הפעם זה היה שונה: הצמרת הביטחונית (לרבות שר הביטחון גלנט) תמכה בפעולת מנע בצפון נגד החיזבאללה, בעוד הצמרת המדינית בראשות נתניהו ושרים נוספים התנגדו לפעולה הזו, שאכן לא יצאה לפועל.
הדיון עצמו בקבינט נערך חמישה ימים לאחר הטבח – ביום רביעי כ"ו תשרי, ומוגדר כדיון הדרמטי והחשוב ביותר שידע פורום זה מאז הקמתו. החשש היה שהחיזבאללה קיבל החלטה להצטרף למלחמה ועומד לאשר לכוחותיו לחדור ארצה דרך גבול הצפון. הממצאים המודיעיניים הצביעו שאכן זה התכנון של "כוח רדואן". לפיכך הרצון היה להפתיע את החיזבאללה באמצעות מכת מנע ולא להמתין עד שישגר את כוחותיו ארצה.
כזכור באותו שבוע, ביום רביעי נכנסו גנץ ומפלגתו לקואליציה, לממשלה וכמובן לקבינט. אולם עוד קודם, בימי שני ושלישי, נערכו דיונים בפורום מצומצם שכלל את נתניהו, גלנט, דרמר ודרעי, האם לבצע את המהלך ולתקוף ראשונים את החיזבאללה בטרם ישגר את כוחותיו לגליל. השרים דרמר וגלנט תמכו, נתניהו לא הסתייג, והרב דרעי היסס.
בשלב זה של הדיונים החלו כבר בחיל האוויר להיערך למתקפה, כדי שאם הקבינט ייתן אישור, הם יוכלו לעלות לאוויר בתוך דקות. הנטייה כאמור הייתה לבצע את התקיפה.
יום רביעי הגיע והכל היה ערוך ומוכן לפעולה. אולם נתניהו (כדרכו) לא מיהר לקבל את ההחלטה. "הדחיינות" הידועה שלו החלה לשחק תפקיד מרכזי בשיקוליו, בדיוק כמו כל החלטה חשובה, שהוא מעדיף לדחות למועד אחר. בדיעבד, אומרים בסביבתו שזו לא הייתה דחיינות, אלא אחריות, כאשר השלבים הבאים היו מכריעים ביותר. בקטע הבא.
שתיקה לא אופיינית
מי היה המתנגד הראשי להנחתת מכת המנע בצפון חמישה ימים לאחר הטבח בדרום?
בשונה מהדחיינות המוכרת של נתניהו, הפעם הייתה לו סיבה הגיונית לכאורה להמתין עם ההחלטה להנחית מכת מנע בצפון: "חייבים לקבל אישור מוקדם מהאמריקאים". ואכן באותו בוקר ביום רביעי, ביקש נתניהו משגרירות ישראל בוושינגטון לתאם לו שיחה דחופה ומהירה עם הנשיא ביידן.
הרצון שלו (מן הסתם) היה לקבל תשובה שלילית נחרצת מהבית הלבן, כדי שיהיה לו תירוץ וסיבה, מדוע להימנע מהפעולה, ממנה חשש. ואכן בכירי הממשל שבו והדגישו את עמדתם: "אם החיזבאללה יתקוף את ישראל, נעמוד לצדכם. אולם עליכם להימנע מפעולת מנע ראשונית".
נתניהו קיבל את התשובה שרצה, אבל ההכרעה הייתה אמורה להתקבל בקבינט, שהתכנס באותה שעה בבוקר בקריה בת"א. הדיון כאמור היה דרמטי במיוחד. השרים שהוזמנו אליו ידעו, כי הם אלו שצריכים להכריע האם תוקפים את החיזבאללה ובכך בעצם יוצאים למלחמה מליאה, כאשר גם חזית הדרום אינה שקטה לאחר הטבח. חשוב להדגיש שבאותה שעה, עדיין לא החל המבצע הקרקעי ברצועה, אלא רק באמצעות הפצצות מהאוויר.
בעוד השרים מגיעים לדיון בקבינט, הם הופתעו לראות עוד שני אורחים – חברי הכנסת בני גנץ וגדי איזנקוט, שטרם נכנסו אז לממשלה, אך השיחות על כך התנהלו במרץ. מי שהביא אותם לדיון, היה ח"כ הרב דרעי, שרצה שההחלטה לתקוף או לא לתקוף בלבנון, תתקבל במגוון רחב יותר של דעות, ולא רק בקרב שרי הממשלה. "שיגיעו לקריה לישיבה. את שאר הנושאים הפוליטיים, נתפור אחר כך" אמר, תוך שהוא מציין כי על הפרק עומדת החלטה חשובה מאין כמותה הגובלת ב"פיקוח נפש".
הישיבה נמשכה כארבעים דקות, וכאמור נטלו בה חלק מלבד שרי הקבינט גם הצמרת הביטחונית, הרמטכ"ל, ראשי שירותי הביטחון, בכירי הצבא וגם ראש אמ"ן (שסיים את חופשתו באילת).
התומכים בפעולה היו שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הלוי, ראש המוסד ברנע, ראש אמ"ן חליוה, וכן ראש אגף המבצעים. הבכיר הצבאי היחיד שהתנגד היה ראש חטיבת המחקר הפורש, עמית סער. מאידך המתנגד הראשי לתקיפה היה הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, שהסביר כי הצבא לא ערוך בשלב הזה למלחמה בשתי חזיתות. "אנו ממיטים על עצמנו אסון", הזהיר.
נתניהו, נטה גם הוא להתנגד לפעולה, בפרט לאחר השיחות שקיים קודם לכן עם הבית הלבן. אולם ברוב הדיון הוא שתק שלא כדרכו, ונתן לאחרים לדבר, כפי שיתואר מיד.
הפתק שהכריע
במבט לאחור: אם ישראל הייתה תוקפת בצפון, הייתה מתפתחת מיד מלחמה רב זירתית
מי שלא שתקו באותה ישיבת קבינט היו שרי הליכוד, ישראל כץ, יריב לוין ואבי דיכטר שהתנגדו לפעולה מקדימה בלבנון. "זו לא הצבעה על פעולה בצפון, אלא הצבעה על יציאה למלחמה", הזהירו, תוך שהם תמהים כיצד מקיימים דיון של חצי שעה בלבד על יציאה למלחמה, לה יהיו השלכות משמעותיות ביותר על כלל הציבור, שיצטרך להיכנס למגננה, למקלטים ולמרחבים ממוגנים בכל הארץ.
התחושה בחדר הייתה שהצמרת הביטחונית דוחפת ומעוניינת בפעולה צבאית בצפון משתי סיבות. הראשונה: רצון לבצע נקמה באויב, שנבע מתחושת אשמה על מה שארע כמה ימים קודם ביישובי העוטף. השנייה: ניסיון להסיט את דעת הקהל מהטבח, באמצעות כניסה למלחמה בצפון.
כמו נתניהו, גם בני גנץ שתק לאורך רוב הישיבה, אך לפני סופה העביר פתק לנתניהו עם אזהרה: "אל תיתן יד למהלך הזה. זה מסוכן!" נתניהו לא היה צריך יותר. גם כך "לא אהב" את הפעולה המתוכננת והעריך את השלכותיה ואת העימות המצפה לו בנושא הזה מול ארה"ב. באותה עת הנשיא ביידן תמך בצורה מוחלטת בישראל, הגיע ארצה, השמיע את ה"דונט" המפורסם שלו שכוון לאיראן ולחיזבאללה, ועשה הכול כדי שישראל לא תפתח חזית נוספת בצפון.
"צריך לקבל החלטה" דחק הרמטכ"ל הלוי בשרים, ואמר להם כי המטוסים כבר עומדים בהיכון. נתניהו הביט לצדדים, ונשם לרווחה כאשר מצא שאין רוב תומכים לפעולה. לפיכך הוחלט להימנע ממנה, בלי שנערכה כלל הצבעה רשמית בנושא.
חצי שנה חלפה וברור שאם הייתה מתבצעת הפעולה בצפון והופכת למלחמה, המצב היום היה יכול להיות שונה לחלוטין לכאן או לכאן. בינתיים תושבי הצפון טרם שבו לבתיהם, והמצב המתוח לאורך הגבול הצפוני נותר ואף החריף. מדינת ישראל לא תוכל להשלים עם המציאות הזו, ואם התושבים לא יוכלו לשוב לבתיהם, זו תהיה עילה למלחמה, במוקדם או במאוחר. הכול יכול לפרוץ מהר מאד ולהגיע למצב בלתי נשלט.
כל זה מחזיר אותנו שוב לדברי אותו קצין בכיר, שציין בסיום אותה ישיבה דרמטית, כי "מדינת ישראל תצטער בעתיד על שלא יצאה למהלך של תקיפה בלבנון, מיד לאחר הטבח". ספרי המלחמה וההיסטוריה לבטח עוד יעסקו רבות באותה ישיבה על מנת לנתח את ההחלטה. להיסטוריונים תמיד קל יותר להיות ה"חכמים שבדיעבד".
הטור פורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
