הנאום והתשואות
נתניהו בנה את תיאור המלחמה דרך הסיפורים האישיים של החטופים, המשפחות והלוחמים
מאז הטבח הנורא, כל אימת שהצבא עושה מבצעים גדולים ומיוחדים, דוגמת חיסול מדויק של מפקדים בכירים בחמאס ובחיזבאללה, שחרור חטופים, או התקפה ממוקדת בתימן, צפה ועולה השאלה, היכן היה אותו צבא והיכן היה המודיעין בשמחה תורה, לפני עשרה חודשים. היכן הם היו, מדוע לא הגיעו, מדוע לא התריעו.
אותה שאלה, בסגנון מעט שונה אפשר להפנות לראש הממשלה נתניהו לאחר נאום ההסברה הקולח והמצוין שלו שלשום בקונגרס. היכן היית עד עכשיו. למה לא הסברת כך באופן כה מסודר ומוצלח את עמדת ישראל. למה לא נשמע קולך בכל רשתות התקשורת העולמיות, כאשר ההפגנות נגד מדינת ישראל ונגד היהודים בכלל, התרבו בכל העולם ובעיקר בארה"ב כפטריות לאחר הגשם.
זו אגב הביקורת היחידה שאפשר לומר על הנאום. כל השאר היה מדויק ביותר. לראשונה מאז תחילת המלחמה הוצגה גרסתה של מדינת ישראל באופן מפורט בפני כל העולם. בפעם הראשונה נשמע קולה כשהוא ברור ובהיר עם הדגשים ואבחנות שיועדו לקהל האמריקאי ועם דרמות מרגשות שהוכנסו במקומות הנכונים. הנאום שודר בשידור חי בכל ערוצי התקשורת הגדולים בארה"ב ובמדינות רבות בעולם והיו לו הדים רבים.
נתניהו בנה את הנאום לתפארת, כולל שילוב הסיפורים האישיים של החטופים, תושבי העוטף, החיילים וכל מי שהיה קשור למלחמה. דרך אותם סיפורים הצליח לרתק ולצמרר את השומעים בכל מה שארע בטבח ולאחריו. כך היה כאשר הציג את החטופה נעה ארגמני, וכך כאשר הציג את סב הנכדים החטופים בני משפחת ביבס, סיפורי הגבורה של יונתן בן חמו קטוע הרגל, ראובן אביחיל חייל עולה מאתיופיה, שרץ ברגל 12 ק"מ ביום הטבח כדי להציל אנשים ושאר האנשים שהובאו לאולם.
הסיפורים נגעו ללב, הקשב היה מלא וחברי הקונגרס לא נותרו אדישים. כל שם שהוזכר, נעמד בעליו על רגליו וזכה לתשואות רבות, כשהם מסתובבים לעברו ומכבדים אותו. במשך 54 דקות של נאום, קם הקהל ומחא כפיים 56 פעמים, מתוכם 12 פעמים לכבוד האנשים שנתניהו הציג.
בין הטיפות
מעניין היה לעקוב אחר אופי התשואות והקימות על הרגלים בין הרפובליקנים לדמוקרטים
עוד קודם הנאום הבהירו בסביבות נתניהו, שהנאום לא יהיה נגד הדמוקרטים, כפי שהיה בנאום הקודם ב-2015, נגד הנשיא אובמה, עקב הסכם הגרעין עם איראן. באותה עת הייתה מדינת ישראל ערב בחירות ונתניהו ניצל אז את הנאום כדי לבוא חשבון עם הנשיא הדמוקרטי. עתה המצב שונה: ארה"ב ניצבת בפני בחירות ונתניהו היה חייב לשקול מילים, כדי להימנע מלהתערב בהן. המטרה העליונה שלו הייתה לשמור על הזדהות דו מפלגתית של הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד לטובת מדינת ישראל.
לפיכך הוא היה חייב ללכת בין הטיפות ולשמור על רמת פרגונים שווה, פחות או יותר, לכל צד. ואכן הנשיא ג'ו ביידן הוזכר 4 פעמים, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, הוזכר 3 פעמים. איש מהם לא יבוא אליו בתלונות על כך. מי שלא הוזכרה כלל, הייתה סגנית הנשיא, קמלה האריס, שתתמודד ככל הנראה מטעם הדמוקרטים לנשיאות. האריס מתוקף תפקידה הייתה צריכה להשתתף באירוע, אולם היא לא הגיעה ובעצם החרימה את הנאום. נתניהו שחשב על כל מילה נמנע מלנקוב בשמה בכוונת מכוון.
היו שאמרו כי הוא רמז נגדה בעקיפין כשסיפר על כיבוש רפיח, שהסתכם בהרג של 25 אזרחים, שנהרגו מפיצוץ מחסן תחמושת של חמאס. האריס, כזכור, הזהירה מפני כניסה לרפיח וטענה שזה עלול להסתיים עם הרג המוני, שלא יעבור לסדר היום.
מלבד זאת להטט נתניהו בין שני צדי הבית – דמוקרטים ורפובליקנים, כשהוא מתעלם מהפרסומים המוקדמים לפיהם כ-90 חברים דמוקרטים מחרימים ואינם משתתפים בנאום. התשואות הממושכות שקיבל מיד בהתחלה – כארבע דקות רצופות, והאולם שהיה מלא מפה לפה, הוכיחו שהם לא היו חסרים.
הבדל נוסף בין שני צדי הבית התבטא באופן התשואות: הרפובליקנים מחאו כף ונעמדו על הרגליים שוב ושוב. הדמוקרטים (בחלקם) הסתפקו במחיאות כף ופחות עמדו על רגליהם. עד מהרה הסתבר שזה לא נובע מעייפות ייתר. עובדה היא שכאשר הוזכר לטובה שמו של ביידן, הם נעמדו (ועוד איך) על הרגליים ולא הפסיקו למחוא כפיים.
לפי התגובות אפשר לקבוע ולומר שהאגף הדמוקרטי היה מסויג בחלקים מסוימים בנאום, בעיקר כאשר הוזכר שמו של טראמפ. אולם הזרם המרכזי של הדמוקרטים, בדיוק כפי שמראים גם הסקרים בארה"ב, תומך בישראל.
יוצאת דופן הייתה חברת הקונגרס ראשידה טאליב שהניפה שלט נגד נתניהו עליו נכתב "פושע מלחמה". אולם היא לא עוררה תשומת לב ובסופו של דבר נשארה עד סוף הנאום. גם לה זה היה מעניין.
ממורמרים אוכלי מרורים
תקדים הפגישה עם האריס: זה מה שהיה עושה לפיד אם הוא היה צריך לנאום בקונגרס
אפילו התקשורת ומרבית פרשניה, התקשו שלא לפרגן לנאומו של נתניהו. לכולם היה אמנם "אבל" לאחר מילות השבח, כשהם מנסים לחפש את מה שלא היה בנאום. אבל בסופו של דבר לא נותרה להם ברירה. המציאות לעיתים גוברת על הכול, כולל על סלידתם המוחלטת מהנואם.
כך הם דיווחו: "נתניהו יודע להחזיק את הקהל, להיות סוחף ולדבר את השפה של הקהל האמריקני". "אלה היו 54 דקות של נאום מצוין עם הרבה התלהבות בקהל". "התשואות שנתניהו קיבל בקונגרס מרחיבות את הלב".
כאמור לכל אלו נילווה "אבל", כשהביקורת המרכזית הייתה מדוע לא הזכיר יותר את עסקת החטופים. נתניהו התייחס לכך בנאומו ואמר כי "ברגעים אלו ממש עוסקים בנושא העסקה". היוצא מהדברים היה, שלא כדאי לעסוק בכך בפומבי כדי לא לסכלה.
את השמאל הקיצוני זה פחות שכנע. כמו בשני יקומים שונים ונפרדים, הם כנראה שמעו נאום אחר. כך לפחות זה היה נראה על פי תגובותיהם. קשה היה להם לקבל את התשואות שהעניקו חברי הקונגרס לנתניהו ולכן הם כונו על ידם "בורים שבלעו בשקיקה את השטיקים שהביא עמו נתניהו מהבית".
גם את הסיפורים המרגשים על החטופים, הם מיהרו לבטל בטענה שנתניהו עושה בהם שימוש ציני… כך מגיבים ממורמרים שנאלצים לאכול מרורים. כל ההפגנות בהם הם תמכו ותומכים, כדי לציירו כדיקטטור שבז לדמוקרטיה, בוטלו כעפרא דארעא, כאשר הוא מתקבל באהדה רבה בלב הדמוקרטיה האמריקאית.
אולם את תואר "התגובה המגוחכת והמנותקת ביותר", קוטף יאיר לפיד ללא שום מתחרה: "חרפה! שעה של דיבור בלי להגיד משפט אחד: תהיה עסקת חטופים". כמה טיפש וחלול צריך לפיד להיות, כשאינו מבין כלל בסיסי: כאשר מתנהל מו"מ בין הצדדים על עסקת חטופים, אי אפשר להודיע מעל בימת הקונגרס: "תהיה עסקה".
גם מפלגתו "יש עתיד" הוכיחה עד כמה היא מנותקת כאשר ציינה בתגובתה כך: "קליפה ריקה נאמה בקונגרס. במקום מנהיג שמודיע על עסקת חטופים, קיבלנו סחטן מופקר של מחיאות כפיים". מיותר לומר שתגובות כאלו משרתות את נתניהו לא רק בקרב הבייס שלו, אלא גם בקרב ציבורים נוספים, שרואים בתגובות כאלו פגיעה בהם עצמם.
ואם בלפיד עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את הסיפור שלו השבוע, כאשר נשאל האם הוא מכיר את המועמדת לנשיאות קמלה האריס. לפיד בטיפשותו כי רבה סיפר כי התיידד עמה בהיותה סנטורית דרך שתיקה. "עקב הזמן הקצר שלה בביקורה בישראל, נקבעה לנו פגישה של 12 דקות בלבד. הצעתי לה בתחילת הפגישה שפשוט נשב ונשתוק, כיון שאי אפשר בזמן כה קצר למצות פגישה. ישבנו שנינו ושתקנו".
הנה לנו כל הסיפור על רגל אחת. ח"כ ישראלי נפגש עם סנטורית אמריקאית בכירה, ובמקום לנצל את הזמן להסברה כזו או אחרת, הוא יושב ושותק. והיו שאמרו כי למדינת ישראל יש באמת מזל שהוא לא מכהן כראש ממשלה. אחרת היה מגיע לקונגרס, עומד ושותק שעה ואחר כך עוד היה מתפאר בכך.
ביקור או ניכור
איש לא חזה שנתניהו ינחת בוושינגטון לתוך סערה פוליטית בקנה מידה שארה"ב לא זוכרת
"איך אפשר לפגוע בביקור כל כך חשוב שיש במרכזו נאום חשוב מאד לטובת מדינת ישראל" תהה נתניהו שלשום, עוד לפני נאומו בקונגרס. היה זה כאשר התייחס לביקורת שהטיחו בשמאל נגד החטופה ששוחררה, נועה ארגמני, על שהעזה להצטרף לטיסת ראש הממשלה (הרחבה בהמשך).
ההתבטאות הזו של נתניהו, מלמדת על הלך מחשבתו, לפיו אין דבר יותר חשוב מביקורו בוושינגטון. ואכן בסביבתו של ראש הממשלה מדברים על הביקור הזה זמן רב. הרבה הכנות נעשו לקראתו, הרבה צעדים נעשו (ובעיקר נמנעו) לקראת הביקור והנאום בקונגרס.
אלא שאיש לא חזה שראש הממשלה ינחת בוושינגטון לתוך סערה פוליטית בקנה מידה שארה"ב לא זוכרת: נשיא שפורש מהמרוץ ארבעה חודשים לפני הבחירות, נשיא לשעבר שעובר ניסיון התנקשות וניצל, סגנית נשיא שמוצאת את עצמה לפתע כמועמדת לנשיאות, והכל בתוך ימים ספורים בלבד.
במקביל גם בארץ לא שקט. הביקור מתקיים בצילה של המלחמה שאינה נגמרת, עם איום של מלחמות בחזיתות נוספות שעלולות לפרוץ ח"ו מהרגע להרגע. רק בשבוע שעבר החטיא הכטב"מ החותי רק במעט את שגרירות ארה"ב בתל אביב, דבר שהביא לתגובה ישראלית חריפה בתימן (האש עדיין בוערת בנמל חודיידה). ובקיצור כל החזיתות עדיין בוערות.
לאור כל זה, היו מי שחשבו – עד הרגע האחרון, שנתניהו ידחה את הביקור עקב האירועים מבית ומחוץ. "זה לא יהיה ביקור, זה יותר יהיה ניכור", אמרו יריביו. אולם מי שמכיר אותו, ידע היטב שאין שום דבר שיכול היה לגרום לו לוותר על נאומו הרביעי בקונגרס ועל הביקור כולו.
הביקורים של נתניהו בארה"ב נחשבים מבחינתו לשיא. הוא אוהב אותם יותר מכל ביקור במדינה אחרת. בעבר בקדנציה הקודמת שלו כאשר התלוויתי לפמליה, היה זה כאשר הנשיא דאז ברק אובמה, התחמק מלפגוש אותו. הדבר היה ידוע לנתניהו עוד טרם הטיסה, ולמרות כך הוא לא ביטל אותה. לאורך כל המסע התנגחו בו אנשי התקשורת על כך וציינו כי מדובר במסע ריק מתוכן לוושינגטון. טיסה לשום מקום.
נתניהו ספג את הביקורת וענה להם בשלווה: "יש עוד ציבורים באמריקה", בהתכוונו כמובן לרפובליקנים. כדי להראות שהמסע אז לא היה לריק, המשכנו לפריז. אבל כבר אז ניתן היה להתרשם, שאין דבר שנתניהו אוהב לעשות, יותר מביקורים רשמיים בארצות הברית ויש לכך סיבות – בקטע הבא
אופטימיות זהירה
למרות העיכובים: במערכת הפוליטית רווחת הדעה שנתניהו מעוניין לבצע עסקת חטופים
ההתמצאות של נתניהו בנבכי הפוליטיקה האמריקאית מעניקים לו יתרון בולט על יריביו. הוא מכיר היטב את כל הניואנסים – מי נגד מי, באיזה מינון, וכיצד מדברים אל כל אחד. מטרת העל שלו היא לשמור על ההזדהות הדו מפלגתית – של הדמוקרטים והרפובליקנים עם ישראל ולכן הוא נדרש לתמרן כל הזמן סביב זה ולאזן בין המפגשים.
במקביל גם הציבור האמריקאי מכיר אותו לאורך שנים עם שלל הראיונות שקיים בכל ערוצי התקשורת הגדולים ברחבי ארה"ב. האנגלית המצוחצחת שלו ללא שום מבטא זר, מסייעת לו. בפועל, אין מנהיג בעולם, שמוכר יותר בארה"ב מאשר נתניהו, והוא יודע זאת היטב. בעבר, התבדחו פרשנים אמריקאים, שאם הוא היה מתמודד על נשיאות ארה"ב הוא היה יכול לזכות, בפרט שהמועמדים בשנים האחרונות אינם להיט בלשון המעטה.
ולמרות כל זה, הביקור הנוכחי נערך באווירה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר בעבר. הסקרים בארץ (ברוב ערוצי התקשורת) אינם מחמיאים לו – למרות שאינם מראים על קריסה, כפי חשבו רבים שיקרה. ההפגנות ממשיכות, ובן גביר ממשיך לעורר בעיות. נתניהו חייב כל הזמן להטות אוזן אחת למה שקורה בארץ, ובשנייה להקשיב לדעת הקהל בארה"ב. חלוקת קשב קשה.
האמריקאים עסוקים כאמור בעצמם, מנסים לעכל את האירועים הדרמטיים והבלתי צפויים שקרו (ועדיין) אצלם. מהסיבה הזו איש לא עמד בתור כדי לפגוש את נתניהו. לוח הפגישות שתוכנן בקפידה עוד טרם הביקור, השתנה שוב ושוב. ביידן אמור היה לפגוש אותו כבר ביום שני, אך הפגישה נדחתה לאתמול, כמו גם הפגישה עם האריס. במקביל הפגישה עם טראמפ תתקיים היום, מה שהוביל לשינוי מוחלט במסע.
ולמרות כל השינויים היה בכל זאת לנתניהו מה לעשות בוושינגטון ובהמשך בפלורידה, בפגישות עם ביידן, האריס וטראמפ. בשעת כתיבת השורות, טרם התקיימו הפגישות, אך סביר שנושא החטופים יתפוס בהם מקום מרכזי.
על פי כל הסימנים, נתניהו מעוניין להגיע לעסקת חטופים, אלא אם הוא משדר אופטימיות מזייפת, רק כדי לצלוח את ביקורו בוושינגטון. יריביו טוענים כי ברגע האמת הוא יציג תנאים נוספים שיטרפדו את העסקה. אולם במערכת הפוליטית, בקואליציה ואפילו באופוזיציה רווחת הדעה שפניו לעסקה, שתחל בחודש הבא ותימתח עד תחילת כהונתו של טראמפ, אם כמובן ינצח בבחירות. במקרה כזה, ההנחה היא שלנתניהו יהיה הרבה יותר קל בכל המערכות והחזיתות.
במקביל גם פגרת הכנסת תסייע לו. בן גביר וסמוטריץ' לא יפרשו מהממשלה וימתינו לראות האם הצבא חוזר ללחימה לאחר הפעימה הראשונה. המכשולים הקשים שנמצאים בפניו: שחרור מאות אסירים פלשתינים עם דם על הידיים מחד, וחזרה של חטופים רבים (לפחות מחצית) כשאינם בחיים. המראות הללו של שחרור המחבלים הכבדים מחד, וחזרת חטופים בארונות, ירדפו את נתניהו. יריביו ילבו את המשפחות להאשימו, שאם היה עושה עסקה מוקדמת, חלק מהחטופים היו עדיין בין החיים.
מנחם בגין, התקשה בזמנו לעמוד בסיטואציה דומה של אבדות קשות במלחמת לבנון ואמר "איני יכול עוד". קשה להאמין שנתניהו יגיב באופן דומה.
טיעונים טעונים
תזה מרושעת: זו הסיבה שנתניהו לא רוצה לראות את החטופים חוזרים חיים ארצה
למרות הסימנים המראים שנתניהו מעוניין לבצע עסקה, מנסים בשמאל ובמחאה לחלחל לציבור את המסר באמצעות התקשורת, שהחטופים כלל לא מעניינים אותו, והוא לא רוצה לראותם שבים בחיים ארצה.
הטיעון הזה נשמע תחילה רק על ידי הקיצונים שבקיצוניים בהפגנות ההסתה המדוברות. קשה היה להתייחס לטיעונים הללו כיון שהם עלו על ידי אנשים הזויים בלבד. והנה השבוע בראיון לאחד מערוצי התקשורת המרכזיים, התבטא האלוף במיל' עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, באופן דומה: "נתניהו נוסע לחו"ל כאשר החטופים כלל לא מעניינים אותו".
אין מדובר בהתבטאות של איש שוליים, אלא באדם ששירת בתפקיד בכיר, אדם שמוזמן דרך קבע לאולפנים לצורך מתן פרשנות. האמירה שלו יוצרת אוירה עכורה בקרב המשפחות, ששומעות מפי "איש בכיר", שנתניהו כלל לא רוצה לראות את קרוביהם חוזרים בחיים.
האמירה המרושעת הזו רק מוכיחה כי השיקולים הפוליטיים גוברים על הכול. ידלין הוזכר בזמנו כמועמד העבודה לשר הביטחון ומי יודע כיצד פעל בתפקיד ראש אמ"ן עם שיקולים שכאלו. האבסורד גובר עוד יותר, לאחר שאותו ידלין היה שותף לקונספציה הכושלת לפיו "חמאס מורתע", והנה היום הוא מטיף מוסר לנתניהו על החטופים במקום להישאר ספון בביתו בגין דבריו בעבר. האולפנים, מסתבר סולחים לו על הכול ובלבד שישמיע את "הטענות הנכונות".
כך או כך, התקשורת נתלתה בתזה שזרק ידלין, והיו שהלכו צעד קדימה כדי להסביר אותה. הרעיון שלהם היה כזה: לנתניהו לא רק שלא אכפת מהחטופים. הוא בכלל לא רוצה לראות אותם חוזרים חיים!!!
הנה מה שכותבת סימה קדמון, עיתונאית, שלזכותה היחידה ניתן לומר, שהיא לפחות לא מסתירה את דעתה נגד נתניהו לאורך שנים. תחילה היא משבשת את דבריו, כאילו אמר שהחטופים "רק סובלים ולא מתים", דבר שכבר הוכח כי הוצא מהקשרו. לאחר מכן היא מפנה שאלה לנתניהו: "ואם הם מתים. אכפת לך? זה לא מה שאתה רוצה בתוך תוכך? שכמה שפחות אנשים יסתובבו פה כמו שרידי שואה, כמו אודים עשנים ויזכירו לנו את המחדל הכי גדול שהיה כאן?"
הנה לנו אפוא השלמת התיזה אותו החל ידלין: לנתניהו לא אכפת מהחטופים והוא בכלל רוצה לראותם מתים, כפי שכותבת קדמון.
מכאן כבר הייתה קצרה הדרך של השמאל והמחאה להאשים את נועה ארגמני ומשפחות החטופים, שהצטרפו למסע ראש הממשלה כמי שנגררו למסע יחצנות זול, כפי שיסופר מיד.
תרעלה ללא חמלה
אנשי שמאל יצאו נגד החטופה ארגמני על רקע נסיעתה לארה"ב בפמליית ראה"מ
כל חטאה של נועה ארגמני, החטופה ששוחררה לא מכבר ב"מבצע ארנון" בעזה, היה שהיא ואביה הצטרפו יחד עם עוד כמה משפחות חטופים למסעו של נתניהו, כדי שיוכל להציגם בפגישותיו ובנאומו בקונגרס. ארגמני עלתה למטוס עם מי שהם לא אוהבים ומאז היא לא מפסיקה לספוג עלבונות.
זה החל עם ההתקפה של העיתונאי ואיש השמאל מ"הארץ" אורי משגב, שכתב כי "נועה ארגמני ואביה צריכים להתבייש בהסכמתם לשמש תפאורה בטיסת הזוג המטורלל והמחויך הזה. בדיוק בבוקר שבו התבשרנו על עוד שני חטופים שמתו בשבי, היה עליה להימנע מלטוס לוושינגטון עם מפקיר החטופים. בושה שלא הייתה כמותה. קודם כל של הזוג המטורלל שחטף וניצל אותם, אבל גם שלהם".
מאוחר יותר גיבה את משגב העיתונאי דן מרגלית, שמנסה להתרפק על עברו, כאיש תקשורת רב השפעה, כאשר הגיב כי הוא "מצטרף לאורי משגב. חרפה לנועה ארגמני ולאביה שמשמשים מרצונם תפאורה לתצוגת ביבי בוושינגטון".
הגדיל לעשות איש העסקים, רוני מאנה, שבעבר היה ממקורבי נתניהו ולאחר מכן הפך לאחד מיריביו הבוטים ביותר. מאנה התקשה לראות כיצד יש חטופים שטסים עם נתניהו ותקף בחריפות את נסיעתה של נועה ארגמני, תוך שהוא מזכיר את הקצין ארנון זמורה הי"ד, שנהרג בפעולת חילוצה. "הייתי מעדיף שהיא תישאר בשבי, כואב הלב על משפחת זמורה ירקתם להם בפנים. האם ארנון הקריב את חייו כדי שאבא של ארגמני, הביביסט יוביל את בתו למטוס הראוותני של משפחת נתניהו? נועה תתביישי לך!".
תגובות נוספות של גולשי שמאל היו באותו גוון: "ארגמני ואביה הם רודפי פרסום". "יש להוציא אותם ממטה משפחות החטופים". "ביביסטים עלובים ונבובים". "משתפי פעולה כמו בגרמניה". "שיסעו עם כרטיס בכיוון אחד", ועוד כהנה וכהנה תגובות מחליאות, שאפילו דף הנייר אינו סובלם.
ההתקפות הללו רק מראות את דרך החשיבה של השמאל והמחאה: הם אלו שגררו את החטופים לתוך הצרכים הפוליטיים שלהם, כאשר חשבו שזה יעזור להם. עתה כאשר הם רואים שיש חטופים ומשפחות, שעלו למטוסו של נתניהו, הם מאשימים אותו כי הוא משתמש בהם לצרכיו הפוליטיים. כל הפוסל במומו פוסל.
כך או אחרת, ההתקפות הללו גרמו לפולמוס סביב העניין ולשורת גינויים ארוכה נגד אלו שיצאו נגד ארגמני. "התעלמי מחלאות האדם חסרי החמלה שמעיזים לתקוף אותך", הגיבה העיתונאית איילה חסון, שקראה לארגמני לספר לעולם שיש עוד חטופים וחטופות בשבי וצריך לחלצם במהרה.
גם נתניהו התייחס לכך, כפי שהוזכר לעיל, ויצא נגד המסע המכוון נגד ארגמני. "נועה עברה ייסורים בשבי החמאס וכאשר חזרה נאלצה להיפרד מאמה שנפטרה זמן קצר לאחר ששבה. עכשיו יוצאים נגדה ואומרים לה – חבל שיצאת מהשבי. יש גבול לטרלול. מספיק!" כך נראית הסתה ואלימות פוליטית.
למה כובע?
ביקורת מוצדקת: התמונה הראשונה ששוגרה מהמטוס החדש "כנף ציון" עוררה מהומה
גולת הכותרת במסעו המדיני של נתניהו, היה כמובן הנאום בקונגרס – הסיבה המרכזית לביקורו בוושינגטון. כל השאר נגזר מהנאום, כולל הפגישות שקיים עם כל הגורמים שהוזכרו. אולם לנסיעה הזו התלווה סיפור נוסף: הטיסה הרשמית הראשונה במטוס כנף ציון – ה"אייר פורס וואן" של ישראל. במטוס, שהיה חלומו של נתניהו שנים רבות, הושקעו מאות מיליוני שקלים.
אך טבעי היה שהעיתונאים שנלוו למסע, יבחנו בו כל פינה כדי לראות האם ההשקעה הרבה מתבטאת בשטח. בתמונות ששיגרו ניתן היה לראות כי מושבי המטוס הוחלפו בחדשים ובין המחלקות הותקנו מחיצות דמויות עץ. כל השאר נותר סטנדרטי לחלוטין.
היוצאת מהכלל הייתה המחלקה הראשונה בה טסו נתניהו ורעייתו וכן הסגל הקרוב והמאבטחים. במחלקה זו נבנה חדר ישיבות מפואר עם מושבי עור מרווחים והדורים. נתניהו לא התאפק ושיגר מהמטוס "תמונת ניצחון" שלו עם רעייתו יושבים סביב השולחן, כשהוא מעיין במסמכים שטושטשו במכוון כדי להראות שהם מסווגים וסודיים.
לעיתים נדמה שנתניהו, נהנה לשחק לידי יריביו. אחרת לא ניתן להבין מדוע הוצב בקדמת השולחן כובע מצחייה עם הכיתוב "הניצחון המוחלט". מדובר אמנם במטרת העל של נתניהו במלחמה. אולם הדבר מצער מאד את משפחות החטופים, שרואים בהחזרת יקיריהם, מטרה לא פחות חשובה.
הכובע לא הוצב במקרה. נתניהו שחושב על כל פרט בצילומים ובתמונות, הציב אותו במכוון, וגרר ביקורת מוצדקת נגדו. הטענה הייתה, שהכובע מזוהה עם מותג מסחרי שמקדם עיתונאי ימין התומך בו. "מישהו מוכר את הכובעים הללו ומרוויח". ולמרות כך זו הייתה התמונה הראשונה, שנתניהו בחר להציג מהמטוס. "זה כמו שהיה מציג משקה או חטיף של חברה מסוימת" נטען בצדק נגדו. התמונה המיותרת הפכה אפוא את סיפור הכובע למרכזי בתיאורי הטיסה.
תומכיו של נתניהו ניסו להפחית מהביקורת ולעגו למבקרים שעסוקים בכובע ולא במהות. אבל הפעם הם טועים: נתניהו הציב במכוון את הכובע כדי שיעסקו בו וישוחחו אודותיו.
לצד הביקורת המוצדקת בנושא הכובע, עסקה התקשורת כדרכה בשוליים ובזוטות, כאשר ספרה את המזוודות של בני הזוג נתניהו (9) שעלו למטוס. המסקנה שלהם הייתה שנתניהו יעשה הכול כדי להישאר גם בסוף השבוע בארה"ב "כדי לחגוג עם הבן יאיר יום הולדת". בדיעבד התברר שאכן כך היה, בגלל הפגישה עם טראמפ, שנקבעה ליום שישי ("לבקשתו של ביבי" – לפי עדותו של טראמפ).
"איך אפשר לעזוב מדינה שנמצאת במלחמה לכל כך הרבה ימים", שאלו בצדקנות יריביו של נתניהו. היו מהם שהזכירו כי נשיא אוקראינה זלנסקי, הגיע בעיצומה של המלחמה בארצו לנאום בקונגרס ולפגישות עם ביידן ושאר הגורמים, וסיים הכול תוך עשר שעות.
שורה תחתונה: אם נתניהו נשאר בארץ, טוענים נגדו יריביו, שהוא לא נוסע משום שלא מקבלים אותו. אם הוא כבר נוסע, דורשים שיחזור מהר. והיו גם כאלו שהודו כי מבחינתם מוטב שיישאר שם כמה שיותר.
ביי ביי ביידן
האם כתבי הבית הלבן העלימו מידע מהציבור על מצבו של ביידן, רק בגלל הפחד שלהם מטראמפ?
זה היה הכי צפוי וכולם ידעו שזה עומד להגיע. ובכל זאת כאשר זה קרה, זה הפתיע ונחשב לדרמה ענקית. מדובר כמובן בהודעת הפרישה מהמרוץ לנשיאות של הנשיא ג'ו ביידן.
התקשורת האמריקאית ובעיקר כתבי הבית הלבן ידעו זה מכבר על מצבו, אך העלימו עין. אימת טראמפ נפלה עליהם ולכן עשו הכול כדי לשמור על ביידן. מצד שני, יתכן מאד שביידן עבר שינוי קוגניטיבי רק בשבועות האחרונים, עד שכולם הבינו שאין מנוס אלא מפרישתו. הסימנים לכך היו רבים, בעיקר נטייתו לשכוח שמות. הדבר בלט לאורך כל הקדנציה אך החריף מאד בשבועות האחרונים, כאשר שכח אפילו את שמו של שר ההגנה שלו – לויד אוסטין, וכינה אותו "בלאק מן" (האיש השחור).
מיד לאחר הפרישה החלו העיתונאים (בארץ ובארה"ב) להתחרות ביניהם, תוך שהם מציינים כי ידעו וצפו את המהלך. כל אחד שלף אמירה שלו משבוע שעבר או מהשבועות האחרונים עם פרשנות שביידן עומד לפרוש. לפתע כלום ידעו וצפו.
בד בבד משעשע לקרוא את הפרשנויות לאחור, במיוחד את ההדלפות שיצאו לאורך השנה מהבית הלבן עם ציטוטים של ביידן למקורביו: "תם עידן נתניהו", והנה הוא הולך לפניו. בימין ראו בו מכשול והזכירו את הקשיים במשלוח החימושים. אולם אי אפשר לקחת מביידן את הגעתו ארצה ימים ספורים לאחר הטבח, תוך שהוא משגר לכאן ספינה נושאת מטוסים ומשמיע את נאום ה"דונט" המפורסם. לצד הביקורת צריך גם להוקיר לו טובה.
אז מה בעצם קרה לו: על פי הפרשנים האמריקאים, עד תחילת 2024 מצבו התפקודי היה רגיל לחלוטין. ביידן טס למדינות שונות, נשא נאומים והחזיק ראש. ההידרדרות החלה לפני שבעה חודשים, וגרמה לו הפסיק לטוס לחו"ל. מאז היו לו ימים טובים יותר וטובים פחות. הטעות המרכזית שלו הייתה כאשר הכריז לפני שנה על ריצתו לקדנציה נוספת, בשעה שיידע שבסופה של הכהונה השנייה יגיע לגיל 86. בני משפחתו ומקורביו לא ניסו להניא אותו מכך והטענה מופנית גם אליהם. כאשר החלו להתגלות הבעיות, ביידן כבר היה שקוע בתוך המרוץ, והתקשה להודות שהוא לא מתפקד. הכבוד לא נתן לו.
העימות מול טראמפ בו נחל כישלון צורב היכה בו קשות. הסקרים הראו שמצבו מדרדר ונציגים דמוקרטים בכירים החלו לרמוז לו שהגיע הזמן לפנות את מקומו. ביידן אטם אוזניו מלשמוע וגער בהם: "אני אמשיך עד הסוף". אלא שהלחץ גבר ולביידן לא נותרו הרבה ברירות. ניסיון ההתנקשות בטראמפ הכריע אותו סופית. "טראמפ ניצל, ביידן חוסל" – כתבנו בשבוע שעבר.
ההחלטה התקבלה אצלו בשבת האחרונה. ביידן הורה לשני יועציו הקרובים ביותר להגיע אליו לבית הנופש שלו בדאנוור, שם החלים מהקורונה. יחד עימם, ועוד קודם עם בני משפחתו, הוחלט על כתיבת מכתב פרישה ועל נאום מסודר שיישא כאשר יחלים. שלשום לפנות בוקר הוא נשא את הנאום והודיע בקול צרוד כי הוא פורש מהמרוץ, ומתכוון להתרכז בששת החודשים הנותרים שלו להשלים את משימותיו.
ההחלטה כרגע של ביידן היא להישאר ולכהן כנשיא עד אחרי הבחירות. אולם אם מצבה של סגניתו האריס לא ישתפר מול טראמפ, לא מן הנמנע שיחלו עליו לחצים מבית לפנות לה את מקומו כדי שתתמודד על התפקיד כנשיאה בפועל.
משרד התחבורה – הורדה מהכביש של רכב.
