חודש: יולי 2025

בתום חקירה מאומצת של שב״כ וימ״ר מחוז ש"י במשטרת ישראל, הגישה אתמול הפקליטות הצבאית, הצהרת תובע לקראת כתב אישום נגד שלושה מחבלים המזוהים עם ארגון הטרור חמאס אשר היו מעורבים בשורת פיגועים קשים באזור השומרון במהלך החודשים האחרונים – ובראשם הפיגוע הרצחני בו נרצחה צאלה גז ובנה התינוק רביד חיים הי"ד.

כזכור, לפני כחודשיים, ב־14.5.25 בסביבות השעה 22:00, נפתחה אש לעבר רכבם של בני הזוג גז שעה שנסעו מצומת ברוכין לכיוון מחלף פדואל, בדרכם לחדר הלידה. כתוצאה מהירי נרצחה צאלה גז ז״ל, ובהמשך, ב־29.5.25, נפטר הרך הנולד בבית החולים.

שלושה ימים לאחר הפיגוע, ב־17.5.25, נעצרו ארבעה מחבלי חמאס תושבי האזור, והמחבל העיקרי – מי שביצע את הירי – חוסל בפעילות של לוחמי צה"ל ושב"כ. במהלך הפעילות אותר והוסגר הנשק ששימש את המחבל בביצוע הפיגוע וכן ציוד נוסף, בהם רשת הסוואה, כיסוי בד ירוק ותחמושת – כולם שימשו את המחבל בביצוע המעשה.

מחקירת שב"כ והמשטרה עלה כי החשודים היו מעורבים יחדיו בארבעה פיגועים במהלך חצי השנה האחרונה, חלקם כללו פצועים או גרמו לנזק לרכוש. עם סיום חקירה מקיפה ורחבת היקף, הועבר היום התיק לפרקליטות הצבאית, שעתידה להגיש בימים הקרובים כתבי אישום חמורים נגד כלל המחבלים.

"כוחות הביטחון ימשיכו לפעול בנחישות לסיכול טרור ולמיצוי הדין עם כל מחבל שפוגע באזרחי ישראל" נמסר מהמשטרה ושב"כ.

אפרים גרינברג, בן למשפחה חסידית הדבוקה לאדמו"ר מבעלזא, הגיע לאושוויץ עם אשתו ושני ילדיו. הם הוגלו עם כולם ברכבות המוות למחנה ההשמדה. ההלם שאחז את המשפחה הצעירה היה מצמית. מי היה מאמין שיש בעולם רוע כזה?

הם שרדו את הסלקציה, אולם הבינו שלא ירחק היום וייפרדו. אפרים, שנשא עמו דברי ערך וסכומי כסף, נתן את אשר לו כשוחד לכמה ממרצחים להצלת חיי אשתו וצאצאיו, שהגיעו לאחר מסע עקלקל לעיר פסט שבהונגריה. אפרים עצמו נותר באושוויץ ונערך, בתפילות בעיקר, לקרב על חייו שלו. הוא נשבע לעצמו להיאבק כל עוד נשמה באפו, ואחז בשרידי האמונה בכל כוחו. והוא אכן הצליח לשרוד.

בהיפתח השערים, מצא עצמו אפרים, אבא ובעל צעיר, מורעב, שבור לב וחולה שחפת, בבית חולים בשוודיה שבסקנדינביה. בצעד נואש והזוי עשה כמה ניסיונות להודיע לאשתו שהוא חי ומאושפז בשוודיה. מסתבר שאחד הניסיונות, באמצעות חייל טוב לב ששכב לידו בבית החולים והחלים, צלח. החייל רק סיפר לשכנו שהוא נוסע להונגריה, וכבר היה בידו מכתב לאשתו. לא, לא הייתה לו כתובת, כלום, אבל ברכבת בהונגריה הוא ראה אישה עם בן ובת, וכששאל אותם לשמם הבין שהמכתב מיועד להם.

אשתו פתחה את המעטפה בידיים רועדות. היא קראה בעיניים מטושטשות מדמעות, ושמה פעמיה לשוודיה. היא הסתייעה בארגונים שונים ונחתה בנמל בירת שוודיה. המשפחה התאחדה מחדש. שוב דמעות, אך הפעם שונות מקצה לקצה מדמעות הפרידה על אדמת אושוויץ הארורה.

אפרים גרינברג התעשת מהר. הוא מצא להם קורת גג בפרבר שוודי, ומאחר והיה לו ידע ורקע בתחום השעונים, פתח חנות לתיקון שעונים. עד מהרה שמעו, מומחיותו ויושרו הגיעו לכל העיר ולערים שכנות. הלקוחות צבאו על חנותו, הוא ראה ברכה והכסף היה מצוי בכיסו.

עתה, משזכו לראות מעט שלווה ופת ברווח, החליטו להעניק משלהם לניצולים שהגיעו אף הם לשוודיה. בכל יום חמישי הייתה הגברת גרינברג אופה חלות ועוגות, מבשלת מרק מהביל, וביום שישי, יום בו הייתה החנות נסגרת בשעה מוקדמת, היו אפרים ואשתו מעמיסים סלים וסירים על עגלה ועושים דרכם ללידינגה.

לידינגה היא עיירה קטנה סמוך לסטוקהולם, בירת שוודיה. בקיץ 1945 שטפו את שוודיה אלפי פליטים שהשתחררו מהמחנות, ובכללם בנות צעירות. עשרות הבנות ששהו בלידינגה נאספו ממש מהרחובות. היו ארגונים נוצריים שאספו בנות כמותן מתוך רגשי חמלה, וניסו להשיב להן את צלם האנוש שנגזל ונסדק במחנות. היו גם ארגונים ציוניים ורפורמים שקלטו בנות יהודיות ניצולות, והקימו עבורן מעין קייטנות, כשהמגמה הייתה להעלותן למדינת ישראל ההולכת ומוקמת. היו גויים רחמנים, בעיקר עריריים, שאמצו בנות. לבנות לא הייתה יכולת התנגדות, וגם אם הייתה, לא הייתה מועילה להן.

שני אנשים נלחמו בגפם נגד הארגונים והגויים, וניסו להציל כמה שיותר בנות שלא יאבדו לעם ישראל: רבי בנימין זאב יעקבזון זצ"ל ורבי שלמה וולבה זצ"ל. הרב יעקבזון היה איש 'ועד ההצלה' ו'קרן התורה', שלפני השואה התמנה לרבה של קופנהגן. הרב וולבה, שלמד בקלם, ונתינותו הזרה חייבה את יציאתו משם, הגיע לזמן קצר לשוודיה. שניהם, כך הסתבר למפרע, היו שליחי ההשגחה להציל כמאה מבנות ישראל על ידי המוסד שהקימו – 'לידינגה'.

פגישה גורלית אצל מתקן השעונים

יום אחד נכנסה אישה הדורה לחנות השעונים של גרינברג. היא הוציאה מתיקה בהתרגשות ניכרת שעון גדול ועתיק. "אדוני הנכבד, תוכל לתקן לי את השעון הזה?" השען הפנה את מבטו אל השעון והשיב לה: "אחרי שאבדוק אוכל להשיב לך".

"אתה מוכן לבדוק ולומר לי?" הוסיפה לשאול. "גם הבדיקה אורכת זמן. לפחות שעתיים. אם הגברת רוצה היא יכולה ללכת לעיסוקיה ולחזור בעוד שעתיים. אני מקווה שאז אוכל כבר לומר לך". הלקוחה הרהרה קמעה. "תראה", אמרה לאפרים גרינברג, "אני לא כל כך רוצה להשאיר את השעון ללא השגחה. אתה בטח מבין… זה שעון מאוד יקר". "אני מבין. את יכולה, אם תרצי, לשבת על כיסא ולחכות". הוא גרר כיסא מרובע ובו רצועות בד עבות לפינת החדר.

היא חככה בדעתה והחליטה שמתקן השעונים ראוי לאמונה. "כמה זה יעלה לי?" הקשתה לסיום. "גם את זה קשה לי לומר לפני שאבדוק", השיב גרינברג. ניכר היה שאינה ששה להיפרד מכספה. אדון גרינברג הרגיע אותה: "על הבדיקה לא אטול תשלום".

אחרי שעתיים נכנסה האישה לחנות בצעדים קלים ובסקרנות בולטת: "נו, אתה חושב שתוכל לתקן את השעון?" הוא הפתיע אותה בחיוך: "זה כבר מתוקן". לזה לא ציפתה. "כמה זה יעלה לי?" הוא נקב במחיר פעוט, עד שנאלצה לאחוז בדופן השולחן. הפעם מהפתעה לטובה. ולא שחס עליה או על כספה, אלא שהליקוי היה פעוט ותיקונו היה בנקל. מתקן שעונים הריהו כעוד כמה בעלי מלאכה שעוסקים בדברים שלבעליהם אין יכולת לדעת כמה מאמץ וידע הושקע בתיקונם. אדון גרינברג יכול היה להמתין לבואה ולנקוב בסכום נאה, אלא דבק בפלך היושר.

"תראה", אמרה לו, "איני אישה עשירה, אולם מתפרנסת בכבוד מקליניקה של רפואת שיניים…". אפרים גרינברג נדרך נוכח הקדמה זו. האם – חשב לעצמו – תנסה לא לשלם גם את הסכום הפעוט שביקש הימנה? הוא הקשיב בנימוס לדבריה. "אשלם עבור התיקון, אבל כיוון שאני מאוד מעריכה את אצילותך ואת יושרך, אני חפצה להשיב לך טובה תחת טובה". "אני שומע", השיב השען.

"אטפל לך בשיניים בחינם, גם את ההוצאות על חומרים שאשתמש בהם לא אקח ממך. אסדר לך 'פה חדש' ללא כל תשלום". הפעם היה תורו להיות מופתע. אפרים גרינברג צחק כפי שלא צחק מאז נלקח לגטו בהונגריה. ומשחייך, חשף פה חף משיניים. אושוויץ הותירה את צלקותיה לא רק בנפשו כי אם גם בגופו – רגל אחת תפקדה רק בחלקה, ופה שאין בו שיניים. הוא לא נצרך למחשבה ארוכה כדי להיעתר למחוותה של הרופאה.

באחת הפעמים, כשישב על כיסא הטיפולים וצפה בפיו הלובש צורה אנושית, שחה לו הרופאה תוך כדי טיפול בחניכיו כי אספה לביתה שתי ילדות יהודיות. היא אמרה זאת בגאווה רבה, כשהיא מצפה לשמוע דברי הערכה. אפרים ניתר ממקומו מוכה הלם. "מה אמרת?" "אמרתי", השיבה הרופאה, "שאספתי לביתי שתי אחיות שמצאתי ברחוב". הגדולה, כך הוסיפה לספר בעיניים נוצצות, כבר בת 17 והקטנה בת 15. "ילדות מתוקות. חכמות. אבל טובעות בים של עצבות וגעגוע, ואולי גם אימה. אני עוד אהפוך אותן לעולצות ומאושרות".

גרינברג נותר עומד, סינר לצווארו, ומפיו נפלטה צווחה: "יהודיות? את בטוחה?" הרופאה הייתה מבוהלת. מה רע חוללה? מדוע האיש השלו יצא מגדרו? והשיבה באווירה כאילו-נינוחה: "בוודאי יהודיות. מבית אולטרה-אורתודוקסי. מאזור מרמורש שבהונגריה. הן היו באושוויץ. כל משפחתן נכחדה". אפרים רעד כולו: "מה הן עושות אצלך?"

"מה פירוש?", השיבה, "אני מגדלת אותן, דואגת להן לחברה". היא, כך סיפרה לראשונה, חיה בגפה – ללא בעל, ללא ילדים. היא, יחסית, בעלת אמצעים. לפיכך אספה לביתה את שתי הבנות כדי להעניק להן חיים חדשים ללא מחסור ודאגה. "זו התגובה שלי למעשים הנתעבים של היטלר", אמרה בסיפוק, ולא הבינה מדוע מתקן השעונים נמנע מלהביע את הערכתו למעשה הנאצל.

"כבר התחלתי", הוסיפה ואמרה כשהיא נרגשת, "את הליכי האימוץ החוקיים". עוד סיפרה שאת הגדולה מבין השתיים היא מתכננת להשיא לבן אחותה. בחור שאתו תחיה חיי אושר חסרי דאגה. היא תשכח את כל הסבל שעברה. "בחור טוב וערכי שהולך לכנסייה כל יום ראשון."

"ואת כל זה את עושה כדי לכפר על מעשיו הנפשעים של היטלר?" גרינברג ניסה להישמע רגוע. "בהחלט", פסקה הגברת. "אז שתדעי" – אפרים הרים את קולו – "שאת עושה מה שעשה היטלר!" הרופאה הייתה בהלם: "איך אתה מדבר אליי? זו התודה שלך?" וגרינברג השיב לה מדם ליבו: "הבנות הללו יהודיות! את הולכת לחתן אותן עם נוצרי! את עושה דבר ששורף את הנשמה של ההורים של הילדות הללו. את נוהגת בפשיעה כלפי שתי האחיות הקטנות", סיים גרינברג.

"אני?!" – הרופאה הייתה על סף התמוטטות. אפרים גרינברג לא הרפה: "כן, בהחלט. הן וצאצאיהן כבר לא יהיו יהודים. את עושה מה שהיטלר עשה. אבל בדיוק. הוא רצה להכחיד את העם היהודי סתם בלי סיבה, וזה מה שגם את עושה!" הרופאה פרצה בבכי שאי אפשר היה לקטוע אותו. גם הוא בכה עמה.
אפרים התעשת ראשון: "אני יכול לפגוש את שתי הבנות?" "בוודאי", השיבה הרופאה.

שתי האחיות לא היו מודעות למחזה שאירע, אולם נבהלו כהוגן למראה האמא החדשה שלהן שנכנסה לביתה נסערת בעליל. הן אחזו זו בזו בחוזקה והביטו באיש שלידה. מבטן חלף מזקנו הקטן לכיפה הגדולה שעל ראשו, ובמוח שתיהן חלפה מחשבה זהה: האומנם נותרו יהודים בעולם? גופן החל לרעוד באופן מפחיד. האמא מיהרה לחבק אותן.

"מוֹידה אַנִי לְפוּנַייכי" – אמר אפרים בהגייה חסידית, בבכי קורע לב השיבו לעומתו: "מַילֶך חַי וְקַייוּם". היה זה בכי שהתפרץ אחרי חודשים רבים שרצו לבכות, אלא שמעיין דמעתן יבש. היה זה בכי של שחרור לא רק מהצריף ומגדרות התיל, אלא גם מהחומות שסגרו בהן את עצמן. רופאת השיניים ומתקן השעונים סרו הצידה והמתינו שתשוב רוחן אליהן.

שתי הילדות ישבו בלב נסער שעה ארוכה עם "רבי-אפרים" ושמעו ממנו את המתרחש בעולם. הן היו צמאות לכל בדל מידע, ובעיקר אם נותרו בחיים יהודים מאזור מרמורש. הוא כמובן לא יכול היה לומר להן הרבה, אולם ניסה ככל יכולתו להשיב את רוחן ולנסוך בהן תקווה. בין לבין רמז להן שמקומן לא בביתה של האישה הנוכרייה. הוא שמח לשמוע מהן תשובה ברורה: "מה השאלה? הלא אבא ציווה אותנו לפני שנפרדנו לשמור על יהדותנו".

"מכאן ואילך אני אדאג לכן", הבטיח אפרים גרינברג. "אבל מה יהיה אתנו כעת?" – שאלה האחות הגדולה. הוא סיפר להן על הניצולים הרבים, ועל האלפים שהגיעו לשוודיה, וכמובן על 'לידינגה'. "אתן תגענה ללידינגה", אמר להן, "ותראו עוד 84 בנות כמותכן. בנות צנועות, מבתים חסידיים, שם מקומכן". הוא הבטיח להן שישתדל להסדיר את קליטתן במחנה מהר ככל האפשר.

רופאת השיניים האזינה לשיחה מסומרת ומשותקת. היא לא הבינה מילה וחצי מילה מהשפה בה שוחחו – באידיש. היא כן הבינה שאחת דתה להיפרד מחלומה ומשתי הבנות. לא עלה בדעתה למחות על כך. היה ברור לה, עם כל כאב הפרידה, שזה הדבר הנכון. אדון גרינברג צודק.

בניין התורה בלידינגה

מתקן השעונים לא המתין לביקורו הקבוע ביום שישי, ומיהר לרב יעקבזון במחנה 'לידינגה', וגולל באוזניו את אירועי היום. הרב יעקבזון, שלא היה לבו אוהב כלבו, פתח זוג עיניים מיוסרות: "אתה יודע שאם אכניס עוד בת, המוסד כולו בסכנת סגירה". אפרים ידע. הוא היה חלק מהווי המקום כדי לדעת שהממשלה השוודית הגבילה את מספר החניכות שהמחנה רשאי לקבל.

אפרים קימץ במילים ורק אמר: "אין ברירה". "טוב", אמר הרב יעקבזון, "תביא אותן הכי מהר שאפשר". "אבל", הוסיף, "הן לא חניכות במחנה. הן אורחות שלי ומתגוררות עמי ועם אשתי".

זה היה הפתרון מבחינתו למגבלה על מספר הבנות שהותר לו לקלוט. כשיגיעו המפקחים הממשלתיים, יאמר שהשתיים מתגוררות בביתו ולא נמנות על בנות המחנה. שתי האחיות, ככל בנות 'לידינגה', עלו כעבור שנתיים לארץ ישראל ובנו בתים של תורה. הרב יעקבזון השיא אותן, כמו את כל אחיותיהן מ'לידינגה', והיה 'שושבין' ו'עומד מן הצד כלה' בנישואי שתי האחיות היתומות. את הקטנה השיא לאחיינו, בן אחיו. את הגדולה השיא לבנו-חביבו, הלא הוא הרה"ג הר"ר משה יעקבזון זצ"ל, שלימים כיהן פאר כרבה של באר יעקב ואביו של יבלחט"א הרה"ג הר"ר אברהם יעקבזון שליט"א המכהן תחתיו כרבה של העיר.

בין מדיין למואב: שנאת חינם ודאגה לזולת

"צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר" (במדבר כה, יז-יח).

מה בין מדיין למואב? בפרשת פינחס התורה מגלה לנו את הסיבה מדוע "כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם" – "עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר". ומפרש רש"י: "שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור".

אם כן קשה, מדוע ציוותה התורה לצרור את המדינים ולא את המואבים, הרי החטא של בעל פעור נגרם על ידי מואב? אומר רש"י: "שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) 'אל תתגר בם מלחמה'. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם".
מואב לא פעלו כנגד עם ישראל בחלל ריק, הייתה להם סיבה לכך. גם אם הסיבה אינה מוצדקת, וגם אם בוודאי אינה מצדיקה את המעשים הקשים שלהם כנגד עם ישראל, אבל עצם העובדה שמבחינתם הם פעלו מתוך 'הגנה עצמית' – מרככת את חומרת המעשה שלהם ויש מקום להתחשב ולהקל בעונש.

לעומת זאת, מדיין פעלו כנגד ישראל סתם כך, בלי שום סיבה. המדיניים לא הרגישו מאוימים בגלל עם ישראל, ולעם ישראל לא היה שום קשר עימם, ומה פתאום הם באים ופוגעים בישראל? מה אתם שולחים את בנות המלכים שלכם להחטיא את עם ישראל? למה לצער אחרים בלי סיבה?
אומרת התורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם". מדיין הם "צוררים לכם" – הם שונאים את עם ישראל בלי סיבה, שנאת חינם. על שנאת חינם אין מה לסנגר, וצריך להענישם בכל חומרת הדין!

מעשה פינחס: כוחו של הצעד הראשון

אבל פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא) בזכות המעשה שעשה, זכה להציל את כל עם ישראל, וכמו שמפרש האלשיך הקדוש: "זה אמר 'ולא כליתי', לומר אל תשיתו לב אל המתים במגפה – עשרים וארבעה אלף, כי אם אל כל המון ישראל, אשר היו מתים לולא קנאתו. כי זכות שארית פליטת כל ישראל מלכלות תלוי עליו. וזהו 'ולא כליתי וכו". וזה בעצמו רמז למעלה, 'וידקור את שניהם וכו' ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף', לומר שעל ידי מעשה פינחס היה מספר למתים, ואלמלא זה, גם את הכל היה מכלה. חס ושלום".

כאשר יהודי עושה מעשה טוב, אינו יכול לחזות את גודל תוצאותיו הברוכות, וכבר אמרו חז"ל: 'מגלגלין זכות על ידי זכאי'.

האלשיך הקדוש מגלה דברים מרטיטים: פינחס זכה בשכרו על הצעד הראשון! הרי כל מה שיהודי עושה – ה' עושה עבורו. כל מה שאנו זוכים בו – אנו מקבלים במתנה. כל מה שנדרש מאיתנו – הוא הצעד הראשון, הקפיצה למים, ההתחלה. ואת זה פינחס עשה – ועל כך הוא זכאי לשכר, על הצעד הראשון שבסוף הוביל למהפך!

כי הצלחה, בכל תחום, אצל כל אדם, מתחילה בצעד אחד, לפעמים קטן, כמעט לא מורגש, אולם זה הצעד המכריע ביותר, הדרמטי, המשפיע, שבכוחו לשנות את העולם. כל מה שצריך לעשות – הוא את הצעד הראשון, בכל הכוח, בכל העוצמה, בלי לחשוש, בלי לפחד. לעשות את הצעד הראשון – וה' יסייע בידינו להגיע ליעד, להגשים את שאיפותינו!

וכן בית המקדש ייבנה בזכות דאגה לזולת. המצטער בצער הזולת – זוכה לשמחה. אם בגלל בושה נחרב בית המקדש – בית המקדש ייבנה על ידי השתתפות בצער הזולת ועל ידי דאגה לכבודו. כשיוסף ובנימין נפגשו לאחר שנים רבות של נתק, נאמר [בראשית מה, יד]: "ויפול על צוארי בנימין ויבך ובנימין בכה על צואריו". אומר רש"י: "'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".

לכל אחד הייתה את הצרה הפרטית שלו, אבל הבכי של כל אחד מהם היה על הצרה של השני! כשהצער של השני נוגע ללבך ואכפת לך ממנו יותר מאשר אכפת לך מעצמך – כך בונים את בית המקדש! בזכות דאגה לזולת זכה אפרים גרינברג ובנה כמה בתים של תורה.

חתן ניגש אליי לפני החתונה ושאל: "על מה אני צריך להתפלל בחופה שלי?" אמרתי לו: "דבר ראשון תתפלל על החברים שלך, שגם הם יזכו להיכנס תחת החופה במהרה. אתה מאושר? תתפלל שגם הם יהיו מאושרים!"

יהיו הדברים לע"נ מו"ר אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל

נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, נאלץ לעשות את דרכו לעיר תבריז במונית פרטית, זאת לאחר ששלושה מכלי הרכב הרשמיים בשיירתו הושבתו בעקבות תדלוק בדלק מהול במים.

על פי הדיווח בערוץ האופוזיציה האיראנית, איראן אינטרנשיונל, האירוע שעורר מבוכה בממשל, התרחש השבוע, כשפזשקין ופמלייתו עשו את דרכם לתבריז. לדברי מוסטפא מולווי, המפקח המיוחד של הנשיא, כלי הרכב תודלקו בתחנת דלק שעל אם הדרך סמוך לעיר תקסטאן שבמחוז קזבין. "החקירה שלנו הראתה שהתחנה חילקה דלק באיכות ירודה מעורבב עם מים, והייתה לה היסטוריה של הפרות כאלה", ציין מולווי.

במהלך ביקורו במטה המחוז של קזבין, סיפר מולווי כי הנשיא בחר שלא לערב את הרשויות המקומיות, אלא הזמין מונית פרטית כדי להשלים את מסעו. "הנשיא לא יצר קשר עם משרד מושל המחוז ולא ביקש סיוע. הוא פשוט לקח מונית", אמר. חברת הפצת מוצרי הנפט הלאומית של איראן (NIOPDC) אישרה כי התקבלו תלונות קודמות נגד תחנת הדלק בגין בעיות דומות באיכות הדלק, אך לא סופק הסבר מדוע התחנה המשיכה לפעול למרות זאת. עד כה, לא נמסרה תגובה פומבית ממשרד הנשיא או ממשרד הנפט בנוגע לתקרית.

זיוף דלק הוא בעיה כרונית באיראן, ונהגים רבים מתלוננים תכופות על דלק מדולל או תמרונים במדי המשאבה. סרטונים שהופצו בשנים האחרונות הראו לכאורה פערים בין כמויות הדלק שסופקו למחירים שנגבו, מה שעורר חוסר אמון ציבורי נרחב. למרות שגורמי אנרגיה מכחישים ליקויים מערכתיים, שר הנפט לשעבר, ביג'אן זנגאנה, הודה בשנת 2021 כי עד 400 מפעילי תחנות דלק מתמודדים מדי שנה עם הליכים משפטיים בגין עבירות כמו קיצוץ בכמויות או ערבוב לא נכון של סוגי דלק.

עם זאת, גורמים בתעשייה ודוחות של גופי פיקוח מצביעים על בעיות נרחבות יותר, הכוללות שימוש בתוספים כימיים לא מורשים, בתי זיקוק לא מפותחים, ואכיפה לא עקבית של תקנות.

בתוך כך, דו"ח סודי של משרד הנפט שהגיע לידי "איראן אינטרנשיונל" ביוני האחרון חשף פער הולך וגדל בין ייצור דלק לביקוש. המדינה נאלצת להסתמך על יבוא ובנזין שמקורו בתעשייה הפטרוכימית כדי לכסות את הגירעונות. מסמכים שנבדקו על ידי "איראן פתוחה" (IOD) מראים כי איראן ייצרה בממוצע 101 מיליון ליטר בנזין בסיסי ליום בשנת 2024, אך העלתה את המספר ל-121 מיליון ליטר על ידי הוספה של למעלה מ-20 מיליון ליטר של תוספים פטרוכימיים. בין התוספים הללו בולט המתיל טרט-בוטיל אתר (MTBE) השנוי במחלוקת, שנאסר לשימוש במדינות רבות בשל רעילותו. MTBE עדיין משמש בבתי הזיקוק הגדולים של איראן כדי להעלות את דירוג האוקטן, למרות הסיכונים הסביבתיים שהוא טומן בחובו. על פי הדיווחים, כ-80% מהבנזין האיראני אינו עומד בתקני יורו-4 או יורו-5 הבינלאומיים.

איראן שומרת על אחד ממחירי הדלק הקמעונאיים הנמוכים בעולם, הודות לסובסידיות ממשלתיות כבדות. אולם, הסנקציות הבינלאומיות ותשתיות התדלוק המיושנות מקשות יותר ויותר על שמירה על איכות ואספקת הדלק באופן סדיר.

צה"ל מאשר כי בהובלת פיקוד הדרום ובהכוונת אמ"ן ושב"כ, הכוחות תקפו במהלך השבוע בצפון רצועת עזה וחיסל את המחבל ברהום שאהין, ראש אזור מערב עזה במנגנון הבטחון הכללי, ואת המחבל האשם צרצור, ראש ועדת החירום של ארגון הטרור חמאס במזרח עזה.

במסגרת תפקידם פעלו המחבלים בהיבטים ביטחוניים ושלטוניים של ארגון הטרור חמאס בעזה כנגד האוכלוסיה העזתית ובסיוע למחבלי הזרוע הצבאית בארגון הטרור חמאס, תוך הפעלת אמצעי דיכוי ואלימות נגד תושבי רצועת עזה.

מנגון הביטחון הכללי (הבטכ"ל), הינו מנגנון חשאי ומרכזי בארגון הטרור חמאס האחראי על חשיפת "משתפי פעולה", אבטחת בכירי הארגון ונכסיו ברצועת עזה ומחוצה לה. בנוסף, המנגון אחראי לתמונת מודיעין אשר מסייעת לבכירי ארגון הטרור בקבלת החלטות ובהוצאה לפועל של מתווי טרור נגד מדינת ישראל, ופועל לדיכוי מתנגדי שלטון הטרור של חמאס.

במסגרת התקיפה חוסל גם המחבל פרג' אלעול, יושב ראש הוועדה המשפטית וחבר במועצה המחוקקת של ארגון הטרור חמאס.

"צה"ל ושב"כ ימשיכו לפעול על מנת להסיר כל איום על אזרחי מדינת ישראל" נמסר מצה"ל.

על רקע התקיפות האחרונות נגד הדרוזים בסווידא והמצב ההומניטרי החמור באיזור, ובהתאם לצרכים בשטח – שר החוץ גדעון סער הורה על העברה דחופה של סיוע הומניטרי לדרוזים בסווידא.

חבילת הסיוע, בשווי 2 מיליון ש״ח, תכלול – בין היתר – חבילות מזון, ציוד רפואי, ערכות עזרה ראשונה ותרופות. הסיוע יינתן מתקציב משרד החוץ והוא יופנה באופן ממוקד לאיזורים הדרוזים במחוז סווידא, שנפגעו באופן ישיר מההתקפות האלימות נגד הדרוזים.

במשרד החוץ מציינים כי סיוע זה מצטרף לחבילת סיוע קודמת שהעביר משרד החוץ לדרוזים בסוריה בחודש מרץ האחרון.

בתוך כך, למרות שמשטר אל-ג'ולאני הוציא את כוחותיו מסוריה, המתיחות בין הצדדים עדיין נמשכת, זאת בצל הדיווחים בסוכנות הידיעות רויטרס, לפיהם כוחות סורים מתכוננים לכניסה נוספת לעיר א-סווידא. במקביל, נמשכים העימותים בין דרוזים לבדואים במרחב סווידא והכפרים מסביב.

בנוסף, על פי דיווחים שונים, ישראל הסכימה הבוקר (שישי) להכנסת כוחות ביטחון פנים של משטר א-שרעא למחוז סווידא בו מתגוררים דרוזים רבים. גורם מדיני מסר כי לאור חוסר היציבות המתמשך בדרום מערב סוריה, "ישראל הסכימה לאפשר כניסה מוגבלת של כח ביטחון פנים למחוז סווידא למשך 48 השעות הקרובות".

במקביל, הבוקר זוהתה התקהלות בשני צדדי הגדר, אולם כוחות צה"ל הצליחו להשתלט על האירוע במהירות ולפזר את ההתקהלות. בצה"ל מבהירים כי מאתמול בשעות הלילה – וכן לאורך היום, לא היו פריצות בגדר לשני הצדדים. הערכות כרגע הן שאין דרוזים ישראלים בסוריה – ושלא נשארו דרוזים-סורים בישראל. הסריקות בשני המרחבים עדיין נמשכות.

יהדות התורה פרשה מהממשלה ומהקואליציה, וש"ס פרשה (נכון לעכשיו) רק מהממשלה. הקואליציה מדשדשת, אך עד סוף פגרת הקיץ באוקטובר, קשה להפיל את הממשלה. המצב נזיל מאוד, שכן לא ברור מה יקרה לאחר הפגרה.

סכנה נוספת לקואליציה מגיעה מסמוטריץ' ובן-גביר, שהצהירו כי יפרשו אם ישראל תחתום על הסכם הפסקת אש בעזה שלא ייראה להם מתאים.

עם זאת, המפלגות החרדיות וכן סמוטריץ' ובן-גביר הצהירו שלא יחברו לאופוזיציה כדי להפיל ממשלת ימין. אנו עדים למצב חסר תקדים: ייתכן שנמצא את עצמנו עם קואליציה של 36 חברי ליכוד בלבד, ממשלה חוקית שאינה נופלת אך גם אינה מתפקדת.

ההתנהלות של אדלשטיין

השבוע, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, הציג נוסח הצעת חוק שהקפיץ את הסיעות החרדיות והביא לפרישתן מהממשלה והקואליציה, בהוראת הרבנים. הנוסח הראשון, שנדון ערב התקיפה באיראן, היה מקובל על החרדים ותואם עם בתי גדולי ישראל. אולם, הנוסח השני שהציג ח"כ אדלשטיין השבוע היה שונה וחמור יותר בעיני החרדים.

לדעתי, כל נוסח שהיה מוצג לציבור הרחב היה זוכה לביקורת חריפה, שכן הציבור מצפה לגיוס משמעותי של חרדים ולסנקציות חמורות על מי שאינו מתגייס. ככל הנראה, גם הנוסח המחמיר לא היה מספק את הציבור הכללי.

לדעתי, היה נכון לדבוק בנוסח הראשון שהוסכם על גדולי הציבור החרדי, ולהתחיל בתהליך גיוס הדרגתי של כעשרת אלפים חרדים בשנתיים – מספר סביר לנקודת התחלה. אמנם רבים סבורים כי החרדים צריכים להבין שהזמנים השתנו, ושיש לגייס צעירים חרדים לצה"ל, הן מבחינה עניינית והן מבחינה ציבורית. עם זאת, כאשר ציבור שלם התרגל כמעט לא לשרת, מבחינה אידיאולוגית ובהתאם למקובל, סביר שתהליך ההסתגלות יהיה הדרגתי.

ח"כ יולי אדלשטיין פעל, לדעתי, בניגוד לדעת רוב מרכיבי הקואליציה. זהו כוח רב, יש שיאמרו רב מדי, לאדם אחד, בייחוד במשטר דמוקרטי.

המחזה שנראה בליל שני היה כמעט סוריאליסטי. חברי הוועדה החרדים, נציגי דגל התורה וש״ס, שאמורים היו לקבל לידיהם את נוסח החוק להסדרת מעמדם של בני הישיבות, הובלו ללשכת ראה"מ, שצעד עימם אל לשכתו של ח"כ יולי אדלשטיין, במטרה ברורה: להשיג סוף סוף את טיוטת החוק.

עד אותו רגע שמר אדלשטיין את הנוסח קרוב מאוד לחזהו. למעשה, לא שחרר אותו לאיש. היו לו, ככל הנראה, סיבות טובות (מבחינתו) להסתירו. אילו יכול ודאי היה מכניסו לפיו ובולע אותו, לבל ייחשף בבושתו. 

המסמך שהוצג באותו ערב היה שונה לגמרי מהנוסח שהונח לפני חברי הוועדה ערב המתקפה באיראן. אדלשטיין הבין היטב מה יתחולל כשכולם יראו את היקף השינויים וביקש לדחות את הקץ. אך הפעם, נתניהו לא הרפה. הוא אילץ את אדלשטיין לחשוף את הנוסח.

מה שנגלה לעיני הנוכחים הותיר אותם נדהמים: המסך שעליו הוקרן המסמך התמלא שורות אדומות. כל שינוי סומן באדום. בתוך דקות, כל המסך הפך לאדום בוהק. "נשארנו בהלם מוחלט", מספר ח"כ הרב יעקב אשר. "הבטתי בחברי, הרב אורי מקלב, שישב לצדי והבנו יחד עם שאר הנוכחים את גודל ההונאה".

במשך חודשים ארוכים ישבו ח"כ מקלב ואשר, יחד עם נציגי ש"ס, בוועדת חוץ וביטחון. הם הקדישו ימים ולילות כדי למצוא פתרונות לנושא הנפיץ והמהותי. הם ראו בכך את משימת חייהם, שהרי זו המטרה לשמה שוגרו לכנסת: הסדרת מעמדם של לומדי התורה כך שיוכלו ללמוד בשקט ובבטחה ולהגן על עם ישראל. לפתע התחוור להם שהכול יורד לטמיון ואין שום כוונה להגיע באמת להסדרת החוק.

ביקשתי מח"כ אשר לשחזר את רגע הפיצוץ. "זה קרה שתי דקות לאחר שנכנסנו לחדר", הוא מספר. "ראש הממשלה, מזכיר הממשלה ויולי אדלשטיין כבר ישבו שם. מיד כשהתיישבנו, ראינו על פניהם שהאווירה לא מבשרת טוב. מזכיר הממשלה פתח בסקירה מהירה, ואז התברר לתדהמתנו שכמעט כל מה שהוסכם נפתח מחדש. אפילו נושאים בסיסיים, שכבר עברו דיון ונחתמו, הועלו שוב, הפעם עם רוח של החמרה, של כפייה, של השפלה".

את השיחה עם ח"כ הרב אשר קיימתי שלשום, מעט לפני חצות, יומיים לאחר אותה פגישה מתוחה. הקול עוד נושא את ההלם ובעיקר את תחושת האכזבה. "יש ותיקים ממני בפוליטיקה שכבר ראו הכול", אומר הרב אשר, "קשה להפתיע אותם. אבל מלאכת הונאה כזו כפי שנחשפנו לה השבוע, הפתיעה את כולם. גם אותם".

טיוטת ההונאה

האם היה שלב שהאמנת, שניתן להגיע להסכמות ולאשר את החוק בכנסת? אני מנסה לחזור עם ח"כ הרב אשר, רגע לאחור. "היינו חדורי מטרה בשליחות גדולי ישראל להשיג משהו שאפשר לחיות עמו, כדי להחזיר את מעמד תורתו אומנותו ולאפשר ללומדי התורה את הרוגע להיות מוגנים ובטוחים על מנת שיוכלו ללמוד ללא הפרעה".

"היו חששות לכל אורך הדרך עם התבטאויות לכאן ולכאן", מודה הרב אשר, "אבל עשינו הכול להביא את החוק הזה להסדרת מעמדם של בני הישיבות ולשמור על יציבות עולם התורה. גם אם היו ספקות, ניסינו הכול. זו חובתנו".

מתי בעצם התחילו הדיונים המעשיים לקידום החוק הזה והאם השתתפת בכל הישיבות? אני שואל. "מאז שנכנס שר הביטחון כץ, החלו הדיונים המעשיים. הייתי חבר בוועדה והשתתפתי בכל הישיבות הרשמיות, וגם באלו שהיו מאחורי הקלעים. לאורך כל הדרך עשינו מאמץ להגיע לישורת האחרונה. זה לא הלך חלק אבל היה ברור שיש הסכם קואליציוני ודרשנו ליישם אותו. היו התחייבויות חוזרות נשנות של נתניהו לקיים את ההסכם ונראה היה שגם יולי אדלשטיין מבין זאת. זו הסיבה שחשבנו שנגיע לאישור החוק. אבל הדחיות החוזרות ונשנות, כל פעם מסיבה אחרת, הדליקו נורות אדומות, עד שהגענו לאותו לילה ערב התקיפה באיראן – בו הכנסת אמורה הייתה להצביע על פיזורה".

הלילה הזה של ערב המתקפה הוא סימן הדרך המרכזי בכל הקשור לחוק הגיוס. אדלשטיין ידע על המתקפה הצפויה וכמוהו יו"ר ש"ס הרב אריה דרעי. השבוע התברר (על פי מקורות זרים) שראה"מ נתניהו החתים גם את ח"כ הרב משה גפני על מסמך סודיות מיוחד, וגם הוא ידע מראש על המתקפה. ובינתיים בכנסת, שלא ידעו על הצפוי להתרחש בהמשך הלילה, המתינו  כולם לראות מה יעלה בגורל החוק, והאם הולכים לפיזור אם לאו.

ח"כ הרב אשר מספר על מה שקרה באותן שעות בחדר הדיונים. "ישבנו חמש שעות בתוך החדר. אדלשטיין, שכאמור ידע על המתקפה, יכול היה להסכים כביכול על הכול, לסיים את הדיון במהירות שיא, ואחרי זה לספר שהכול היה מסך עשן רק בלחץ התקיפה הצפויה. אבל זה לא קרה. הדיון נמשך כאמור חמש שעות מעייפות ומתישות.

"היו דיונים על סעיפים ותתי סעיפים שדנו בהם בעבר. עברנו אחד אחד. כל אחד יצא להתייעץ. אדלשטיין יצא לאנשיו וליועצים המשפטיים שלו, ואנחנו התייעצנו כל הזמן בינינו תוך קבלת הנחיות מגדולי ישראל. היו קווים אדומים שלא ויתרנו עליהם. בסופו של דבר בשעה 2 בלילה קיבלנו את האישור להסכמות אליהן הגענו ולחצנו ידיים".

טביעות אצבע

ח"כ יעקב אשר משתף אנקדוטה מתוך חדר הדיונים בליל ההכרעה, ערב המתקפה באיראן: "ברגע שהגענו פחות או יותר להסכמות, וכבר היה נדמה שיש 'עשן לבן', שלבסוף התברר כלא יותר מ'אוויר לבן', קיבלתי טלפון בשעה שתיים בלילה מהבית של רבנו מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א. אחד מבני הבית ביקש לשאול בשמו שאלה ישירה: האם המילה של יולי אדלשטיין היא מילה שאפשר לסמוך עליה? האם הוא יקיים את מה שסוכם?

"עניתי שככל הידוע לי, אדלשטיין אינו נוהג להפר את מילתו. ולמרות זאת לא נחה דעתי. ניגשתי אליו, טלפון בידי, ואמרתי לו: 'יולי, זו השאלה שנשאלתי מבתי גדולי ישראל, האם אפשר לסמוך על מילתך?' אדלשטיין לא היסס. הוא השיב: 'יעקב, אנחנו מכירים שנים. אני אעמוד באופן מוחלט מאחורי מה שסיכמנו, אחרי כל הוויכוחים שהיו'. אמרתי לו: 'זה מה שאני עונה כעת בשמך'. הוא הנהן ואישר. וכך עניתי".

שאלתי את אשר אם יש בידו לנתח מדוע בכל זאת חזר בו. "זה כבר עניין לפסיכולוגים פוליטיים", הוא עונה. "לפי הערכתי, ייתכן שבשלב ההוא אדלשטיין באמת התכוון לעמוד בדברים, אבל הלחץ הכריע אותו. הוא התחמק מהגשת נוסח החוק, העדיף שהכול יתפוצץ וכך 'יציל את נפשו'. אבל הדרך שבה זה נעשה, אין לה אח ורע בציבוריות הישראלית".

האם ייתכן, אני שואל, שהוא כלל לא התכוון להסכם, ושפעל ממניעים פוליטיים אישיים מול ראש הממשלה? אשר מתקשה להכריע מתי אירעה התפנית, אך לגבי התוצאה עמדתו ברורה:  "נבנתה פלטפורמה שניתן היה לחיות איתה, בהסכמת גדולי ישראל. אבל אדלשטיין לא עמד בלחצים של ארגוני המילואימניקים והתקשורת. במקום לומר את האמת, שנעשה הסכם, הוא הוליך שולל. הוא אמר להם דבר אחד, ואמר לנו דבר אחר. גם לראש הממשלה לא אמר את האמת. אם היה אמיץ דיו, היה צריך לומר בפשטות שאינו מתכוון להשלים את החוק. אבל הוא הוליך שולל את כולם".

מהי הטענה המרכזית שלך כלפיו? אני מנסה לחדד. "אדלשטיין מתנהל כאילו הכול נתון לשיקולו האישי. הוא מונה לראשות ועדת חוץ וביטחון על ידי הקואליציה, כולל הקולות שלנו. אם הוא לא יכול לעמוד בלחצים, שיאמר זאת בגלוי".

האם יש אמת בפרסום שלפיו הצעותיו היו מבזות ומשפילות? "היה מתווה שהציג שר הביטחון", משיב הרב אשר. "הממשלה אישרה אותו, והוא שימש בסיס מוסכם. אבל ההצעה של אדלשטיין הייתה רחוקה ממנו מרחק רב. היא הייתה אגרסיבית, משפילה, וטעונה בגישה שלילית כלפי לומדי תורה. זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בדרישה לטביעות אצבע בישיבות. זו לא חקיקה, זו השפלה".

מבחן התוצאה

אתה זורק את הכול על אדלשטיין. לנתניהו אין שום אשמה?, אני שואל את מה שרבים לבטח שואלים את עצמם. ח"כ הרב יעקב אשר אינו מתחמק: "האחריות רובצת על ראש הממשלה. הוא הראש והוא אחראי. אדלשטיין הוא חלק מהליכוד. מי שחתומים על ההסכם הקואליציוני הם נתניהו והליכוד. הם יודעים היטב שמדובר בציפור הנפש שלנו, שמחזיקה את עצם קיומו של עם ישראל והעומדת בראש רשימת סדרי העדיפויות שלנו. ולכן אני אומר: ראש הממשלה אמנם רצה ועדיין רוצה בהעברת החוק. אבל במבחן התוצאה הוא כשל".

"יחד עם זאת", מדגיש אשר, "האצבע המאשימה מופנית גם כלפי יולי: אתה הוא זה שהונית אותנו. קיבלת רגליים קרות, ולא היה לך האומץ לומר את עמדתך עד שהכריחו אותך. יש כללים ואתה שברת אותם. אדלשטיין נקט במלאכת הונאה ורמייה. הוא גרר מדינה שלמה לתוך השקר שלו. אני עומד מאחורי כל מילה, ומוכן להיבדק בפוליגרף על מה שהיה בחדר בערב התקיפה. גם היום, אדלשטיין לא מודה שחזר בו. במקום זה, הוא ממציא תירוצים כאילו לא ראה נוסח נגדי".

"אני שואל", ממשיך ח"כ אשר, "איך אפשר לומר את זה, כשגם את ההצעה שלו עצמו הוא הציג רק השבוע וגם אותה לא היה מוכן להעביר לידינו. לא לנו, לא למזכיר הממשלה, לא לאף אחד. אז איך בדיוק אפשר לומר שלא הייתה הצעה נגדית? על מה בדיוק היה אפשר להגיש הצעה, אם לא קיבלנו את שלו?"

לדבריו, "אדלשטיין ככל הנראה הכין נוסח מסוים לאחר התקיפה, אבל בשבועיים האחרונים הוא לא עמד בלחצים. הוא העדיף את טובתו הפוליטית האישית, אולי כהכנה למהלך עתידי על פני העברת ההסכם. אין לי הסבר אחר".

ומה הלאה? "מבחינתנו, כרגע איננו חלק מהממשלה והקואליציה. נבחן כל הצבעה לפי תוכנה ומהותה, ובהתאם להוראות שיינתנו לנו. כמובן שלא נצביע עם האופוזיציה, שגם בה יש הצעות שפוגעות בנו. אבל אנו לא רואים את עצמנו מחויבים לקואליציה. פרשנו מהתפקידים שלנו באופן מלא".

האם יש סיכוי לנוסחה חדשה שתושג בפגרת הקיץ? "ראש הממשלה ומזכיר הממשלה אומרים שהם עובדים על פתרון עוד לפני הפגרה ובמהלכה. אבל אנחנו שבענו מהבטחות. אם יהיה פתרון, נחזור לשותפות הטבעית. אם לא, הדרך לבחירות אינה רחוקה".

ומה בנוגע להצבעות בנושאי ביטחון, חטופים, סוריה? "עמדתנו ברורה. בכל נושא ביטחוני, ובפרט בנושא החטופים זהו פיקוח נפש. ניתן תמיכה מלאה לכל עסקה שיביא ראש הממשלה. כך גם בנושאי ביטחון אחרים. אבל בכל יתר הנושאים, איננו מחויבים לממשלה".

מה אתם מתכוונים לעשות הלאה מבחינת החוק? אני מבקש לסכם. "מבחינתנו נמשיך בשליחות שלנו וננסה להגיע להסדרה בכל דרך שהיא, גם בדרכים פחות נעימות", אומר אשר, "אנו חוזרים ואומרים דבר אחד: כל בסיס הפעילות שלנו בכנסת לדורותיה, זה שמירה על עולם התורה. אם אין לנו חוק או מנגנון ששומר על עולם התורה, אין לנו מקום בשום קואליציה. ניאבק בכל הכלים שיש לנו. אנו ציבור גדול ומאוחד שחוסה תחת גדולי ישראל ומקיים את הוראותיהם. איש לא ישבור אותנו. את חובת השתדלות נעשה עד תום ונתפלל שהקב"ה יעזרנו שבני הישיבות, האברכים ועולם התורה יוכלו לשבת וללמוד ובכך להמשיך ולהגן על עם ישראל".

יקיר השמאל

כדי להבין מה עומד מאחורי התנהלותו הנפתלת של יולי אדלשטיין, צריך לחזור לערב התקיפה באיראן. כותרות העיתונים באותם ימים עסקו כולן באדלשטיין, אבל הפעם מן הצד השמאלי של המתרס: "אדלשטיין נכנע לחרדים", "אדלשטיין בגד במילואימניקים", "חוק בלוף".

לרגע היה אז נדמה שהוא מתכוון לקדם את חוק הגיוס. ארגוני המילואימניקים זעמו, כלי התקשורת לא חסכו ממנו. אדלשטיין מצדו ניסה להשיב מלחמה, ושלח את אנשיו לתדרך על "גיוס המוני של חרדים". אבל ההתקפות עשו את שלהן. הסימנים הראשונים של התקפלות נראו כבר אז.

בדיעבד מתגלה: זו לא הייתה חולשה, אלא תכנון. לזגזג, להסכים, להבטיח ולבסוף לפוצץ. לרצות את כולם, להרדים את מי שישבו איתו שעות, ולהפוך ברגע האחרון את הקערה. או אז  נרשם גם המהפך ביחס אליו: ברגע שבו התנער מהסכמותיו עם נציגי החרדים, חזר להיות יקיר השמאל. השבחים זרמו, העבר נשכח.

איש כבר לא זוכר כיצד התעמת עם הבג"צ לפני כחמש שנים וספג ביקורת חריפה מהשמאל. היה זה כאשר שימש כיו"ר זמני לכנסת בזמן המשבר הפוליטי. אדלשטיין נקט אז בתרגילים פוליטיים כדי למנוע את כינוס מליאת הכנסת לצורך הצבעה על החלפתו (בבני גנץ). העניין הגיע לבג"צ, שחייב אותו לכנס את המליאה בהקדם האפשרי. אדלשטיין, בתגובה הודיע על התפטרותו מתפקידו כיו"ר הכנסת, ונעל את ישיבת המליאה ללא דיון במינוי יושב ראש חדש. הבג"צ עקף אותו, הכשיר את מינוי עמיר פרץ, זקן הח"כים ליו"ר זמני ובאותה ישיבה מונה בני גנץ ליו"ר.

הביקורת נגדו הייתה קטלנית. הוא כונה אז "פוליטיקאי נואש", "מי שפוגע בדמוקרטיה" ו"בלתי ראוי לתפקידו". השבוע, כל זה נמחק. אדלשטיין ניקה את "הכתם" שדבק בו, ולא רק שחזר למעמד תקשורתי מחבק, הוא אף הוכתר כ"גיבור". הפרשנים יצאו מגדרם, דיברו על "אומץ לב", על "מבחן הנהגה", והוסיפו כמובן את המילה שהשמאל אוהב לחלק: "מנהיגות".

קבוצת ראשי "קואליציית ארגוני המשרתים" אף דאגה להביא לו חפיסות שוקולד למסיבת העיתונאים, שם על פי התיעוד, שיקר במצח נחושה, בלי להניד עפעף. "אנחנו בינתיים מעודדים אותו שלא יחזור בו", אמרו. וכך, באקורד אחד מתוזמן, נמחק העבר. כל עוד זה נגד החרדים, הכול מותר.

"יולי בנט"

בליכוד כועסים מאד על אדלשטיין, וטוענים כי הוא זה שמפרק את הממשלה. יש לו אמנם תומכים מועטים (דוגמת הח"כ האלמוני דן אילוז), אבל הדעה הכללית נוטה נגדו. "הוא שבר את כל הכללים. הוא לא אמור להביע את דעתו אלא לעשות את עבודת הממשלה", הגיב השר דודי אמסלם, "אני קורא לראש הממשלה להדיח אותו. יש פה מדינה לנהל".

"יולי סיים את דרכו בליכוד, הוא בשיאו של מהלך שקוף למימוש הבטחה שלו למפלגה אחרת שתשריין לו מקום של כבוד", טוענת ח"כ גוטליב. קולות נוספים בליכוד מתכוונים לפנות לבית הדין של התנועה על מנת לדרוש את הוצאתו של אדלשטיין מהמפלגה בטענה שמעשיו חותרים תחת יו"ר התנועה.

ויש גם המכנים את אדלשטיין: "יואל יולי בנט", וטוענים כי פניו לכיוון מפלגתו של ראש הממשלה לשעבר. אדלשטיין נשאל על כך ישירות, והשיב כי הוא נשאר בליכוד ואפילו יתמודד בפריימריז על מקומו בכנסת. כזכור, בפריימריז האחרונים הוא הגיע למקום ה-18. יש להניח שהוא יהיה עתה הרחק מאחור ויידחק למקום לא ריאלי.

כך או כך, קשה לראות כיצד יוכל אדלשטיין להישאר בליכוד. "יולי עשה מעשה בנט", אומרים במפלגה, ומצביעים על הדמיון להונאה הפוליטית שעשה בזמנו בנט. לדבריהם, "כמו שבנט שיקר אז במצח נחושה, הבטיח שלא ילך עם לפיד ועם הערבים והתכחש, כך פעל יולי".

ויש מי שאומרים זאת בפשטות: "הנוכלות של אדלשטיין גברה אפילו על זו של בנט". לדבריהם, "בנט עוד עשוי לפרגן לו. בפגישה שתיערך ביניהם, הוא ודאי יאמר: 'יולי, הביצוע שלך היה מרשים. מגיע לך מקום משוריין בצמרת".

בכל מקרה בליכוד שוקלים שתי אפשרויות מרכזיות לפתרון חוק הגיוס: האפשרות הראשונה היא הוצאת החוק לוועדה אחרת או הזזת יולי אדלשטיין מראשות וועדת חוץ וביטחון. אחת האפשרויות שנשקלות היא שבראש הוועדה יעמוד ח"כ בעז ביסמוט.

השבוע נחשף סיפור נוסף, שהגיע ממקורות בש"ס. לטענתם, בימים שלאחר שבעה באוקטובר, בשעה שישראל נלחמה על קיומה, עסק אדלשטיין בניסיון 'פוטש' שנועד להביאו לראשות הממשלה.

"אנשים רמי מעלה הגיעו לביתו של הרב דרעי שוב ושוב", סיפרו, "ואמרו שאדלשטיין ולפיד מתואמים סביב הצעת אי אמון שבמסגרתה האופוזיציה תמליך את אדלשטיין במקומו של נתניהו. הם הציעו הצעות מפתות כדי שש״ס תצטרף למהלך ותספק את הקולות הדרושים".

לטענתם, דרישות אלה נדחו על הסף, בין היתר מתוך הבנה שסינוואר וציר הרשע יקבלו מהמהלך רוח גבית. "כפי שאז פעל אדלשטיין לטובת עצמו בלבד", אומרים שם, "כך גם עכשיו".

הסתה עטופה במוסר מזויף

הצביעות קווים לדמותה: לאורך כל השבוע התנהל לו מסע דמגוגיה זול וציני של התקשורת וראשי האופוזיציה נגד החרדים והממשלה, ש"הסבירו" עד כמה אטומים החרדים ונתניהו, כאשר הם מנהלים משא ומתן על "חוק ההשתמטות", בעוד שבעזה נהרגו באותו יום שלושה חיילים.

הביטויים היו קשים ומסיתים תוך ריקוד זול על הדם. לקט דוגמאות: יאיר גולן: "הותר לפרסום נוסף. עוד שלושה חיילים נהרגו ובאותו זמן בכנסת, מי ששלח אותם לקרב מתכנס עם ראשי המפלגות החרדיות כדי להבטיח פטור מגיוס. שוב הוא מוכר את החיילים ומפקיר את דמם כדי לשרוד עוד יום בכיסא".

אביגדור ליברמן: "הידיעה על נפילתם של שלושת הלוחמים הייתה על שולחנם של ראש הממשלה וראשי הקואליציה, אבל הם המשיכו לקדם בכל הכוח את חוק ההשתמטות מבלי לחשוב על הלוחמים בשטח". ראש האופוזיציה יאיר לפיד: "לא נשכח. בזמן שנתניהו נלחם על קידום השתמטות, הוא ידע על שלושת ההרוגים. כולנו ידענו".

גם נפתלי בנט, שבעצת יועציו לא מחמיץ שום אירוע לנגח את חוק הגיוס והחרדים, הגיב:  "בשעה הזו שאנו שומעים על שלושה הרוגים נוספים, נתניהו דוהר בכנסת לחדר של יולי אדלשטיין ומתאבד להעביר חוק השתמטות שהעסקנים החרדים יואילו בטובם לקבל. פשוט בושה". לכל זה הצטרפו גופי התקשורת, שחזרו שוב ושוב על אותו ניגון: חוק הגיוס מול הרוגי עזה. הסתה עטופה במוסר מזויף.

האבסורד זועק. כאן בדיוק נחשפת הצביעות: אותם פוליטיקאים, שמתייפחים בשידור על "פגיעה במשפחות שכולות", הם אלו שמנהלים במקביל קמפיין לדה-לגיטימציה של המלחמה עצמה, כשהם מכנים את המערכה "מלחמת שולל" וטוענים שאין לה תכלית. מדובר באג'נדה פוליטית מובהקת, הפוגעת ישירות בלוחמים ובני משפחותיהם, ששומעים שילדיהם נהרגים כביכול על כלום. מוות לשווא.

והנה, אותם גופים שמקדמים את הקמפיין הזה, מעזים להטיף מוסר ומגדילים לעשות כאשר הם מעוותים במכוון את שמו של "חוק הגיוס" ל"חוק ההשתמטות". אי אפשר לטעון נגד העיסוק בחוק הזה "בשעה שחיילים נהרגים", ובה בעת לטעון שמדובר ב"מלחמה פוליטית" וב"מלחמת שולל". טלו קורה.

שיא הצביעות הגיע השבוע בטור פרשנות בעיתון "הארץ", שבו נכתב כך: "הרבנים רוצים להפיל את הממשלה, לפזר את הכנסת וללכת לבחירות… נדמה שהטבח, המלחמה והמצוקה אינם נוגעים להם כלל".

כמה מצחיק לקרוא את זה בעיתון ומפרשנים שמטיפים מאז הטבח, להפיל את הממשלה וללכת לבחירות מוקדמות בעיצומה של המלחמה. אם להשתמש בלשונם: נדמה שכדי לנגח את הרבנים והחרדים, מותר לכתוב דבר והיפוכו באופן הכי מגוחך, בלי בושה, בלי אחריות, ובלי טיפת יושרה.

מטבח לוהט

"יש מי שחם לו במטבח, והוא חושב שכדי להתאוורר עליו לייצר חום במקום אחר", כך תיאר השבוע עו"ד אורי קורב, את התנהלות היועמ"שית בהרב מיארה. היה זה בעקבות החלטתה להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את לקוחו, נציב שירות בתי הסוהר קובי יעקובי, בחשד להעברת מידע רגיש למפקד ימ"ר ש"י.

קורב נשאל האם יש קשר בין ההחלטה לבין הדיון שהיה למחרת בשימוע להדחת היועמ"שית. הוא בחר לענות במשל, אך הרמז היה ברור: מהמטבח הלוהט שלה, יוצאים תבשילים פוליטיים בתזמון שאינו מקרי. ואכן ההחלטות הפליליות של היועצת השבוע לא נפלו מהשמיים: תיק יעקובי, תיק אוריך, והוראה על "הגברת אכיפה" נגד לומדי תורה. כל ההחלטות הללו כאילו ממש "במקרה".

הכול נעשה בזריזות מחשידה, לעומת האיטיות המטרידה כשמדובר בתיק ח"כ קריב, החשוד בהדלפת מסמכים מוועדת חוץ וביטחון, או בהשהיית החקירה נגד עיתונאי המזוהה עמה (אביעד גליקמן), בחשד לתקיפת עובדת לשכת ראה"מ בכניסה לביהמ"ש. המסקנה פשוטה: מדובר ביועצת פוליטית, לא משפטית. כזו שפעולתה מוכתבת מניגוד עניינים, לא משיקול דעת.

קודם לכן בתוך יממה אחת, חטפה היועצת סדרת החלטות נגד עמדותיה: השופט סולברג התיר את השימוע בעניינה, בג"צ אישר את מינוי זיני לראש השב"כ (בעוד חודשיים) למרות התנגדותה, והשופט מינץ קבע דיון בהרכב מורחב בסוגיית מינוי נציב שירות המדינה, תוך עקיפה ברורה לניסיון של השופט עמית לשמר רוב אוטומטי בהרכביו.

בתגובה, כאילו בתזמון ובלי קשר לכלום, מיהרה בהרב מיארה להגיב ופרסמה כאמור שתי החלטות בכובעה של היועצת כראש התביעה הכללית: החלטה להעמיד לדין את קובי יעקובי, והחלטה להעמיד לדין את יועצו של ראש הממשלה יונתן אוריך, כנאשם שלישי בפרשת הדלפת המסמכים המסווגים לעיתון "בילד" הגרמני. מעניין היה לראות כיצד הכול נעשה כאילו בתמימות, ללא שום קשר למכות המשפטיות שספגה היועמ"שית. 

הרקע לכל זה קשור כאמור לדרך התנהלותה: בהרב מיארה, שהגיעה לתפקיד ברוב דחוק, הפכה מהר מאוד לדמות הדומיננטית במערכת, תוך דריסה של הממשלה והתנשאות על כל מערכות השלטון. אפילו מי שמינה אותה, גדעון סער, מתנער ממנה כיום. היועמ"שית לא מאפשרת לממשלה לתפקד כמעט בשום נושא והכל מ"מניעים משפטיים" כמובן. היא מונעת מדיניות, מעכבת מהלכים, וניצבת לצד כל עותר ועתירה נגד הממשלה. בהתנהלותה זו הפכה בפועל למובילת האופוזיציה.

אם בממשלת לפיד-בנט, נחשבת ליועצת שותקת ומתרפסת, היום היא יועצת תוקפת ומתעמתת. שם היא אפשרה הסכמי גז בעייתיים מול לבנון, ופה חוסמת מינויים ומעכבת מהלכים. הטעות המרכזית של הממשלה הנוכחית (אחת מיני רבות), הייתה שלא לפטר את היועמ"שית מיד לאחר הבחירות. עכשיו זה כבר מורכב. לא בלתי אפשרי, אבל מסובך הרבה יותר. 

דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע

מגעים תקועים: זה כבר כמעט קרה. הרמזים היו באוויר, כולם דיברו על עסקה קרובה. טראמפ רמז, נתניהו תדרך, וויטקוף כבר היה עם כרטיס ביד לקטאר. מסע הריכוך לימין הושק, ההתגמשות הוסברה כהכרח. ואז חמאס בלם הכול. החטופים נותרו בעזה. והמשפחות נותרו עם כאבן.

הזירה הסורית: בשבוע שעבר עוד דובר על נורמליזציה, והשבוע תקיפות אוויריות, איומים במלחמה ודרמה בגבול הצפוני. אלף דרוזים חצו את הגבול כדי לסייע, חיה"א פעל, והאמריקאים התערבו. אל-ג'ולאני נרתע לעת עתה. השאלה: מה צפוי בהמשך?

ממשלת מיעוט: הסיעות החרדיות פרשו, הקואליציה נותרה ללא רוב. לפיד חגג: "ממשלת מיעוט לא יכולה למשול". אלא שאז נזכרו כולם: גם ממשלת לפיד כיהנה בסוף ימיה ללא רוב ובכל זאת העבירה את הסכם הגז השנוי במחלוקת, תוך דילוג על הכנסת, וכן יצאה למבצע בעזה. הזיכרון הקצר של לפיד שוב בגד בו.

גנץ בחוץ: האיש שהחזיק בשיא של 40 מנדטים לאחר שהצטרף בתחילת המלחמה לממשלה, מוצא את עצמו בסקרים האחרונים מתחת לאחוז החסימה, בעוד ששותפו לשעבר גדי איזנקוט מטפס על גבו וזוכה ל-11 מנדטים אם ירוץ עצמאית. גנץ, שרואה את עצמו כראש ממשלה עתידי, חייב להכיר במעמדו החדש ולחשב מסלול מחדש, אם הוא רוצה להישאר בפוליטיקה.   

השגריר והבובה: שגריר ארה"ב מייק האקבי הגיע לבית המשפט עם בובת "באגס באני" ביד, סמל הביקורת על משפט נתניהו. לאחר מכן הגיב: "טראמפ צדק כאשר ביקש לבטל את משפט נתניהו בזמן מלחמה ובעיצומן של השיחות לביצוע עסקת החטופים".

שכר פרישה: נציגי דגל התורה הודיעו על פרישה מהקואליציה, ללא שום חשבונות כאלו ואחרים, בדיוק כפי ההוראה שקיבלו מגדולי ישראל. התמונה בה הם כותבים את מכתבי הפרישה בהשלמה וברצון ללא שום ספקות, מעידה על הציות המוחלט וכפיפותם המלאה למי ששלחו ומינו אותם לתפקידיהם. שליחים על מלא.  

ההונאה הגדולה: חוק שסוכם, נוסח שהוסתר, הסכמות שהוכחשו. יולי אדלשטיין הצליח להוליך שולל את כולם: את החרדים, את ראש הממשלה, ואת הציבור. ההתנגדות לחוק הגיוס הפכה אותו לחביב המחאה ולמוקצה בליכוד. השאלה שנותרה: איזו הונאה גדולה יותר: האם זו שביצע בזמנו בנט או זו הנוכחית של יולי. יתכן מאד, שהשניים ימצאו עצמם במפלגה אחת ואז יוכלו להשוות: מי נוכל גדול יותר.

ליכוד עולמי: דוד ביטן גבר על שרים מכהנים וזכה בראשות הליכוד העולמי. האם זו סנונית ראשונה למהלך רחב יותר? יש מי שרואה בכך סגירת חשבון עם שרים שנכשלו ויש מי שחושש מהשלכות פנימיות בליכוד.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'

בעיצומן של שיחות מתקדמות לעסקה עם חמאס, מפרסמים בכירי רבני הציונות הדתית גילוי דעת תקיף ובלתי מתפשר נגד העסקה המתגבשת. במכתבם מזהירים הרבנים כי עסקה חלקית פוגעת במטרת המלחמה, מסכנת את ביטחון ישראל ועלולה להחריף את מצבם של החטופים שלא ייכללו בהסכם.

על גילוי הדעת חתומים: הרב דב ליאור, הרב יעקב אריאל , הרב שמואל אליהו, הרב איתן אייזמן, הרב יוסף ארציאל, הרב משה גנץ, הרב דוד חי הכהן, הרב אורי כהן, הרב מיכאל הרשקוביץ, הרב אליקים לבנון, הרב דוד דודקביץ, הרב דוד פנדל, הרב אוראל ספז, הרב נתנאל יוסיפון, והרב ברוך וידר (ראש ישיבת הכותל).

הרבנים פותחים את מכתבם וכותבים: "אנו, הרבנים, עומדים לצידם של משפחות החטופים, משפחות הנרצחים, ולהבדיל הלוחמים, משפחות גיבורות הנושאות על כתפיהן את רוחה האמיתית של האומה, וקוראים להשבת החטופים מתוך הכנעת האויב".

עם זאת מבהירים כי "עסקה חלקית ההולכת ומתגבשת היא עסקה מסוכנת, הפוגעת בראש ובראשונה במטרת המלחמה – הניצחון, וכן פוגעת בעם ישראל ובאחדותו. עסקה חלקית פוגעת ומסכנת גם את החטופים שלא ישוחררו במסגרתה, העלולים חלילה להישאר בשבי עוד זמן רב מאוד. הסכנה לחיי החטופים הנשארים עלולה לגדול".

לדבריהם, "העסקה פוגעת בביטחון ישראל. מרצחי החמאס ינצלו עד תום את ההפוגה כדי לצבור מחדש כוח ורוח לחימה ולשוב ולפגוע בחיילינו. הם יראו בכך הסכם כניעה של ישראל. הפסקת המלחמה ויציאה מהשטח תגרום חלילה לאבידות רבות בקרב לוחמינו".

הרבנים מוסיפים כי "חובתנו להכריע את האויב עד כלה. להרוס את יישוביו ולהגלות את כל ראשיו מארצנו לחלוטין. כשחמאס יהיה עסוק בהישרדותו – הוא ייכנע. רק אז יוכלו חיינו בארץ לשוב למסלול בריא ושלם".

המכתב נחתם בשעה רגישה ומכרעת, ונועד לשמש קריאת אחריות של מנהיגות רוחנית אל שליחי הציבור — להזכיר כי עסקה חלקית אינה רק שגיאה טקטית, אלא סכנה ממשית לעתיד הלחימה, לביטחון המדינה ולערבות ההדדית כלפי החטופים והלוחמים.