סיפר הרב אברהם הכהן שליט"א, נכדו של הסבא קדישא רבי יוסף אבוחצירא זצוק"ל:
היה זה לילה גשום וסוער. דוד כהן עמד בתחנה מבודדת, ולמרבה חרדתו, נראה היה שהפסיד את האוטובוס האחרון ליישובו, גבעול. אשתו הייתה מאושפזת בבית החולים בבאר שבע, והוא חזר זה עתה מביקור אצלה. בבית, ידע דוד, הכול בסדר; הבנות הגדולות השכיבו את הקטנים לישון, והשכנים מהבית הסמוך אמרו שהילדים יכולים להיעזר בהם בכל שעה. אבל השעה הייתה מאוחרת, מזג האוויר היה קר וסוער, ואף מכונית לא חלפה בכביש הראשי. כמה משאיות חלפו ביעף, ונראה שנהגיהן אפילו לא הבחינו באדם העומד, רטוב ורועד מקור, בתחנת האוטובוס.
לאחר שעה ארוכה חלפה סוף סוף מכונית. דוד נופף בידו, והמכונית בלמה ועצרה לידו. ליד ההגה ישב בחור צעיר, והחשיכה הסתירה את תווי פניו. "לאיפה?" שאל הצעיר את דוד. "אני צריך לגבעול, אבל אשמח אם תקדם אותי כמה שתוכל", אמר דוד. "בבקשה", ענה הנהג. דוד עלה למכונית, והצעיר נהג בריכוז על הכביש הרטוב והחלקלק.
בכניסה ליישוב גבעול הוא אותת והתכונן לפנות לכיוונו. "אתה גר בגבעול?" שאל דוד בתמיהה. "ברור שלא", צחק הנהג הצעיר, "אבל אני לא יכול להשאיר אותך בכניסה ליישוב בגשם כזה. בוא, תגיד לי איך להגיע, ואני אקח אותך עד הבית". "אין לי מילים להודות לך", אמר דוד בקול נרגש, "רק אמור לי, איך קוראים לך?". "קוראים לי מוסטפה ג'לאל", ענה הנהג הצעיר, "ואני גר במאהל הבדואי ליד ערד".
ארבעים שנה חלפו מאז.
יום אחד הגיע למאהל הבדואי שליד ערד שליח רכוב על אופנוע. "מי זה מוסטפה ג'לאל?" שאל את הילדים הרבים שהקיפו אותו בסקרנות. הילדים הביאו אותו לאחד מנכבדי המאהל שישב באוהל ועישן נרגילה. השליח הגיש לבדואי המשופם מעטפה גדולה. "זו הזמנה למסיבה לכבוד מינוי הרב החדש של היישוב גבעול", אמר. "מה לי ולרב החדש של היהודים?" שאל מוסטפה, ועשן סמיך הסתלסל מתחת לשפמו. "אביו של הרב ביקש להזמינך באופן אישי, ואמר שהוא ישמח מאוד אם תוכל לפנות מזמנך היקר ולבוא לשמוח בשמחת מינוי בנו. הוא ביקש למסור שאם תבוא, כבר תבין מדוע היה לו חשוב כל כך שתשתתף בשמחה".
בערב המיועד הסיע אחד מצעירי השבט את מוסטפה ג'לאל ליישוב היהודי הסמוך, גבעול. כבר מרחוק הוא ראה אורות צבעוניים ושלטים חגיגיים. קולות התזמורת נישאו למרחוק. מוסטפה תהה לרגע אם היה צריך לבוא, אך כשהתקרב למקום האירוע, אדם מבוגר מיהר לעברו וחיבק אותו בהתרגשות. "אדון מוסטפה, האם אינך מכיר אותי?" שאל. הבדואי היה נבוך מעט; הוא באמת לא זיהה את היהודי המבוגר. אלא שהיהודי משך אותו אל במת הכבוד וביקש מהמנחה את המיקרופון. המנחה הכריז שהרב דוד כהן, אביו של הרב החדש, מבקש לשאת דברים.
"מורי ורבותיי", אמר דוד כהן לקהל, "לפני ארבעים שנה חזרתי מביקור אצל אשתי שהייתה מאושפזת אז בבית החולים. זה היה יום גשום וסוער והפסדתי את האוטובוס האחרון. מוסטפה ג'לאל, האיש שעומד עכשיו לצידי, היה אז בחור צעיר. הוא ראה אותי עומד בתחנה, רטוב ורועד מקור, ובטוב ליבו הסיע אותי עד הכניסה לביתי. כאשר נכנסתי הביתה, הרחתי ריח של שריפה. התנור בחדרו של הבן הקטן החל לבעור, ושאר האחים שישנו בחדרים אחרים לא הבחינו בכך. בזכות החסד שמוסטפה עשה עמי, הצלחתי לכבות את האש לפני שאחזה במיטתו של התינוק. עכשיו, כאשר זכיתי ואותו בן מוכתר לרב המושב שלנו, חשבתי לנכון להזמין את האיש שהציל את חייו, ובזכותו אנחנו יכולים לחגוג היום את האירוע המרגש הזה. אני חש שעליי להודות למוסטפה ג'לאל. התורה מלמדת אותנו לא להיות כפויי טובה".
"וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ" (דברים כו, ג) – רש"י: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה".
סיפר אחד מתלמידי ישיבת מיר בשנת תרצ"ה שבשבוע של פרשת כי תבוא, ישבו הבחורים בני חו"ל לשיעורו של המשגיח, רבי ירוחם זצ"ל. המשגיח קרא בנעימות את כל פרשת "ארמי אובד אבי", ואז תהה: מדוע חייבה התורה לקרוא את כל הפרשה הארוכה הזו כדי להוכיח שאדם אינו כפוי טובה? הרי עצם הבאת הביכורים מראה על הכרת הטוב, וכי יעלה על הדעת לומר שאדם כזה הוא כפוי טובה?
והוסיף המשגיח להקשות: "וכי בשביל הכרת הטוב צריך 'לפטפט' כל כך הרבה?". ותירץ: "כן! באה התורה ואמרה לנו, שבשביל הכרת הטוב צריך לדבר ולפטפט על כך הרבה. להכיר טובה לא די בהרגשה ואמירה סתמית, צריך לדבר על כך ולהוציא דברים רבים מפינו!".
הוא סיכם: "לפעמים מגיע אליי בחור שעשיתי עמו טובה, ואני רואה שהוא אסיר תודה, כל פניו מעידות על כך, רק לא נעים לו לדבר על כך עם המשגיח. ואני אומר לו: על הכרת הטוב צריך לדבר ולפטפט הרבה, זה עיקרה. 'וְאָמַרְתָּ אֵלָיו' – לדבר על כך ולהביע את הכרת הטוב בדיבור".
בספר "אבני אליהו" מובא בשם הגר"א זצ"ל על הפסוק שאומרים בכל יום: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ". פירושו: "הודו לה'", כשאתה מודה לקב"ה על טובתו עימך, "קראו בשמו", תקראו ותאמרו זאת בשמו. אל תסתפק בהודאת הלב, אלא יש לקרוא על כך ולאומרו בפה. הדיבור הוא הנפש, "רוח ממללא", והכרת הטוב היא מהות האדם. לכן, עליו להודות ממקום שבו מתגדרת מהותו כאדם – הדיבור.
כתוב: "לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ" (דברים כג). התורה מורה לנו במפורש להכיר טובה לאנשים שגמלו עימנו חסד, גם אם המיטיב אינו יהודי. זהו למעשה הפירוש של מאמר חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה".
יסוד מצוות הביכורים, שנאמר עליה: "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ" (דברים כו, יא), הוא להחדיר בנו את מעלת הכרת הטוב. על כך נאמר: "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜" – הרגש שאתה עני וחסר כל, שהקב"ה הוא שנתן לך הכול, כפי הפסוק: "כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ" (דברי הימים א' כט, יד). כך גם מובא בספרי על הפסוק "ואמרת אליו": "שאינך כפוי טובה". מדוע החמירו כל כך בעניין זה של הכרת הטוב?
אומר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל: היצר הרע פועל בעורמה רבה כדי להפיל את האדם ברשתו. אם האדם יילחם בו חזיתית, הוא עלול להיכשל. הדרך היא להילחם בו בתחבולות, ורק כך ניתן להתגבר עליו. המידות הרעות טבועות בנפשו של האדם. אם ינסה לשרש אותן ולעקור אותן מתוכו, הוא לא יצליח. היצר שולט בו ולא ייתן לו מנוח. מה יעשה? יערום על היצר כאילו הוא ממשיך לדבוק באותן מידות, ולאחר שהיצר יניח לו, יכוון אותן לאפיקים חיוביים.
לדוגמה, אם יש באדם מידה מגונה של גאווה, הוא חושב כל העת: "אני עשיתי, אני פעלתי…". אם ינסה לעקור מידה זו בבת אחת, הוא צפוי לכישלון. במקום זאת, עליו להשתמש במידת הגאווה לשימוש חיובי, כפי שנאמר: "וַיִּגְבַּ֥הּ לִבּ֖וֹ בְּדַרְכֵ֣י ה'" (דברי הימים ב' יז, ו). דוד המלך מעיד על עצמו: "וַאֲדַבְּרָ֣ה בְ֭עֵדֹתֶיךָ נֶ֥גֶד מְלָכִ֗ים וְלֹ֣א אֵבֽוֹשׁ" (תהלים קיט, מו). כשיש לאדם גבהות לב בעבודת ה', הוא עובד את בוראו בלי שום בושה. הוא גאה לעבוד את ה' לעיני כל, ואינו בוש מפני המלעיגים עליו.
מכאן נשוב אל מידת הכרת הטוב. שורש כפיות הטובה הוא מידת הגאווה. גאוות האדם אינה נותנת לו להכיר טובה לזולת, שכן הוא מרגיש שבכך הוא מרכין את ראשו בפניו. אבל מכיוון שכפיות טובה היא מידה מגונה, לא נוח לו להיות כפוי טובה. לכן, הוא מוצא פתרון: הוא מדחיק את הצורך להכיר טובה ואומר לעצמו: "מה הוא כבר עשה? אין בזה משהו מיוחד. ובכלל, הוא לא עשה לי טובה, הרי הוא היה עושה זאת בכל מקרה…", ועוד שלל הסברים עצמיים, הכול כדי להמעיט בטובה ולייתר את הצורך להודות לו. לכן, כנגד זה, על האדם להעצים את מידת הכרת הטוב, ובמיוחד את הכרת הטוב לבורא העולם. עליו להחדיר בליבו שבעצם לא מגיע לו כלום, וכל מה שהוא מקבל הוא חסד וטובה מאת ה'. כך יעורר בליבו את הרגש הטבעי של הכרת הטוב לה' על כל מה שהוא נותן לו.
כשנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן ביקש להיבחר לתקופת כהונה שנייה, ביקשו מקורביו מראש עיריית ירושלים דאז, הרב אורי לופוליאנסקי, להשתתף בסרטון קצר. הם רצו שיופיע על חומות ירושלים ויודה לנשיא האמריקאי על תמיכתו האיתנה בישראל.
רבי אורי עלה לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ונענה: "ודאי, יש לנו חובת הכרת הטוב כלפיו!". נקבע זמן לצילום, ובינתיים החל הנשיא לרדת בסקרים. מביני דבר הזהירו שהבעת תמיכה בו עלולה להתפרש כהתערבות בבחירות, ושהמתחרה שיזכה יתנקם בישראל.
רבי אורי עלה שוב למרן הגרי"ש ושאל אותו, אך מרן לא הבין את השאלה: "ואם הוא יורד בסקרים, ואם לא ייבחר – האם נפגמת הכרת הטוב שלנו כלפיו?". "אלא מאי", הוסיף, "חושש אתה שזה עלול להתפרש כהתערבות? הלא אינך נציג ממשלתי ואינך מביע עמדה רשמית; אתה מדבר כראש עיריית ירושלים ומביע הכרת טובה!". מכאן למדנו כמה גדולה החובה המוטלת עלינו להיות מכירים טובה.
כל התורה כולה מבוססת על הכרת הטוב. כל עבודת ה' שלנו היא הכרת הטוב. כבר כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא: "וְכַוָּנַת כָּל הַמִּצְווֹת, שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהֵינוּ וְנוֹדֶה אֵלָיו שֶׁהוּא בְּרָאָנוּ, וְהִיא כַּוָּנַת הַיְּצִירָה, שֶׁאֵין לָנוּ טַעַם אַחֵר בַּיְּצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵין לָאֵ-ל עֶלְיוֹן חֵפֶץ בַּתַּחְתּוֹנִים מִלְּבַד שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיוֹדֶה לֵאלֹקָיו שֶׁבְּרָאוֹ".
אדם, מהותו היא הכרת הטוב למיטיב לו. הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, הביא לכך מקור מדברי רש"י בפרשת נח על דור הפלגה, שכתב על הפסוק: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם". רש"י מקשה: "אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים?". והוא מפרש: "אלא בני האדם הראשון שכפה את הטובה ומלטם מן המבול, אף הם כפרו בטובה". מדברי רש"י עולה שמהותו של האדם היא הכרת הטוב, ובזכותה הם נקראים "בני אדם".
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל.
