מורינו ראש הישיבה הגר"י אייכנשטיין שליט"א חזר ובאר כמה פעמים את הסכנה הכפולה שבגזירת הגיוס הרוגשת עלינו הכוללת בתוכה שתי יוזמות ושתיהן גזירות קשות לנו. הגזירה האחת "להשכיחם תורתך" – התביעה לגייס כל בחור ישיבה באה לקעקע את המעמד המיוחד של בן ישיבה שתורתו אומנות שהוא פטור מהשתתפות במלחמות ומכל שירות צבאי. הגזירה השניה – "להעבירם מחוקי רצונך" – הטענה העקשנית לגייס בני ישיבות לצבא, מתוך מטרה לשנות את הציבור החרדי מדרכו ומהשקפתו ולהסיט את בניו מהחינוך השורשי הרואה את יראת ה' כמקור החיים בעצמם, וכעיקרם בכל עניין ועניין.
אמונים וסמוכים אנו על רבותינו גדולי התורה שליט"א המנווטים את דרכינו בהנהגה הציבורית, וזוכים אנו להנחיותיהם הברורות הלכה למעשה, ובכל הזדמנות טורחים להביע את אמונם בנציגים ובשתדלנים שנשלחו על ידם לפעול בעניין כבד משקל זה. אור הדרכת רבותינו מלווה את המהלכים על כל צעד ושעל, וכל המלעיזים והלעיזות אינם מענייננו. לפי דרכינו חפצים אנו ללמוד נושא מהותי זה מהוראותיהם והנהגותיהם ולהבין דברי תורה מתוך מהלכי רבותינו, וממה שלימדונו והורונו מפיהם ומפי כתבם.
– – – – – – – – – – – – – –
שתי הגזירות הללו באות לפגוע בבסיס חיינו, ביסודות אשר כל עולמינו הרוחני נשען עליהם, ורוח אפינו תלוי בהם. אך הבדל גדול יש ביניהם וננסה ללבנם בפרטות.
להשכיחם תורתך.
הגזירה העיקרית העומדת עלינו שוללת באופן עקרוני את הפטור הגורף של לומדי התורה מעול שומרי העיר, ומאפשר להם לשקוד על תלמודם ולגדול בתורה כאשר נשא ליבם אותם.
על פניו גזירה זו מכוונת אל לומדי הישיבות, ואילו שאר אנשי העם נפגעים רק מהתוצאה של איבוד זכות לימוד התורה. אולם אליבא דאמת אין הדבר כן. גזירה זו פוגעת ונוגעת בכל יהודי ויהודי באופן ישיר, כמו שיתבאר.
הגמ' במגילה (דף ג') מעמידה הבדל בין תלמוד תורה לכבוד התורה, ומסקנת הגמ' כי כבוד התורה דרבים דוחה כמעט כל מצוה העומדת בפניו, ואף תלמוד תורה ועבודת ביהמ"ק ועוד בטלים בפני מצות הלוויית המת של תלמיד חכם.
מסקנה זו היא הנחת יסוד בעצם צורתו של היהודי. בעצם היותינו עם ישראל.
אומתינו איננה אומה כי אם בתורותיה (רס"ג אמונות ודעות מאמר ג). התורה ניתנה לנו קודם שניתנה לנו ארץ ישראל והרבה לפני שקמה מלכות ישראל. "היום הזה נהיית לעם" תלוי בקבלת התורה[1] והתורה היא נשמת אפם של ישראל בכל מובן.
ואשר על כן , הגם כי עיקר משא תלמוד תורה מונח על כתפיהם של בני לוי כדכ' – "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", ועל כל איש אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' (רמב"ם שמיטה ויובל), אולם כבוד התורה הכולל את יקרותם של בני לוי ואת הנשיאה והתמיכה בלומדי התורה, הוא חלקם של כל ישראל.
ולא זו בלבד אלא גם כשאמרו חכמים "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", (ברכות לג:) והעמידו את היראה כעיקר ותכלית הכל, אולם אין יראת שמים ללא תפיסה של תורה כמו שהאריך רמח"ל בהקדמת מסילת ישרים בביאור הכתוב "הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח כח). עיני כל ישראל נשואות לפתחיהם של תלמידי חכמים המורים להם את דרכם בכל אשר ייפנו. האדם החשוב והמרומם בכל קהילה יהיה הרב הנושא בעולם הציבור מכוח תורתו ויראתו ועל פיו ישק דבר. כך דרכם של ישראל מימי קדם – משה רבינו הנהיג את כלל ישראל מכוח התורה שקיבל מסיני וכך מסרה ליהושע, ואח"כ הזקנים והנביאים, הנשיא ואב בי"ד – אלו היו ראשי ומנהיגי העם לכל אורך שנות השלוה והגלויות. גם המלך שהוא הסמכות העליונה בעם אינו רצוי להשי"ת אלא כדוד המלך שאמרו חכמים שאינו הורג אלא מדעת הסנהדרין (ב"ר סג).
כבוד התורה מבטא את חלות התורה בישראל, וכאשר כל העם חונים סביב למקדש השם, ספר התורה ובית השם נמצאים במקום עליון, היהדות משתמרת. כבודם של תלמידי חכמים מגלה את חלות התורה בגופם של ישראל, באשר תלמידי חכמים מוציאים את דברי התורה אל המציאות בכל מחשבותיהם, דיבוריהם ומעשיהם ומגלמים בנוכחותם את חיי התורה כצורתם. כבוד זה בא לידי ביטוי במצוות רבות ובהנהגות שונות הנהוגות בקרב ישראל.
החיוב להפריש תרומות ומעשרות לבני לוי בא להעמיד לכל יהודי ויהודי שאוסף אל הגורן את יבול התבואה שטרח יגע ועמל בו, את התפיסה העמוקה שברכת תבואתו לא באה אלא בזכות החלק אותו הוא מקדיש לרוחניותו, ולא ההיפך. הארון נושא את נושאיו.
התפיסה של כבוד התורה משתקפת בפועל אף בחייו של יהודי פשוט. ככל שהוא מרבה לכבד תלמידי חכמים – כן עולה ערכו האישי. ערכו של זבולון התומך בתלמודו של יששכר רב ומופלג עד שהכתוב הקדימו ליששכר (בראשית רבה צט). בדרך זו מתקיימת המצוה 'ולדבקה בו' להידבק בשכינה: המשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח (כלומר דואג לכל צרכיו) והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה (כתובות קיא:). ונמצא כי לכל יהודי יש חלק בתורה בשלושה מימדים: בקביעות עתים לתורה, שבזה עושה את תורתו קבע ועיקר ואת מלאכתו ארעי, בהחזקת תורה בכספו ובממונו, ובהצבת התורה ודעת תורה כערך עליון ומרכזי בחייו.
חשיבות ערכה של תורה עמוקה בשורשה של היהדות עד שהאומר מאי אהנו לן רבנן – היינו שאינו מבין כי תלמידי חכמים מעצבים את הצורה הרוחנית לעם כולו – נחשב לאפיקורס. אין לו כל חלק ביהדות. (סנהדרין צט:).
האמירה כי תורתנו תורת אמת גם ללא כבודם של תלמידי חכמים – היא בדיחה שסותרת את עצמה, היות וההערכה המעשית לתורה אינה אלא בכבודם של תלמידי חכמים, מתוך הבנה שהם המעמידים ומלטשים מגבשים ומחזקים את צורת העם היהודי כולו, והשפעתם פרוסה על כל יהודי ויהודי, וממילא פטורים הם מכל משא ציבורי. וכי יש ערך ומשמעות לעם יהודי שאין בראשו הוגי תורה יום וליל? בעולמינו הנמוך יש המשווים ואומרים כי שילוחם של הוגי תורה לצבא שקול לשליחת יחידת מחשוב ותקשוב בצבא אלי קרב, אולם השוואה זו אינה מדויקת כלל. הכנסת הוגי התורה לשורות הצבא היא כשליחת ראש הממשלה או הנשיא אל הקרב. אין אומתינו אומה בלעדי הוגי תורה בראש המחנה.
אם בעבר כך היה – כהיום על אחת כמה וכמה. אם בעבר היה "רחוב" חרדי ספוג ביראת שמים מכוחם של אותם תלמידי חכמים שיושבים ולומדים בבית המדרש, היום אין דרך לגדל אנשים יראי ה' בלי שיקדישו את שנות גידולם בימי הבחרות ללימוד תורה בישיבה. המציאות היא שככל שבחור עוזב את ספסלי הישיבה בשלב מוקדם יותר, כן יראתו קטנה. יראת השמים הפנימית של כל אדם לאורך שנות חייו, הנושבת בחדרי ביתו ובמשפחתו, מבטאת באופן מדוייק את שנות לימודו בישיבה. הדבר הזה מתגלה כמעט אצל כל יחיד ויחיד. הצורך בחיבור לתורה נחוץ לחייו של היהודי ברמה קריטית הרבה יותר מאשר בעבר, ושימור המהלך של פניות גמורה ללימוד תורה וקיומו של עולם הישיבות הוא צורך קיומי, ערכי מהותי. אין צורה של יהדות בלי כבוד לתורה, והכרח לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד תורה, להקדיש את שנותיו ללימוד בישביה ללא שום חובות וללא עול ציבורי, מוצדקים ככל שיהיו.
כל מי שחפץ ליישם שותפות כלשהי עם הציבור החרדי, חייב להבין כי התורה היא ערך מרכזי עבורינו. אי-הכרה בחשיבותו של הערך הזה כמות שהוא, היא אמירה של חוסר כבוד למהות שלנו, המביעה רצון לשלוט עלינו באופן ערכי. כל דיון שאינו מיוסד על הכרה בעיקרון יסודי זה הוא הכרזת מלחמה על צורתה של היהדות המונחת בשורש השורשים של תפיסת העולם שלנו[2].
להעבירם מחוקי רצונך.
הגזירה השניה המאיימת עלינו מכוונת אל אלו שלא זכו לחיות בצל תלמוד התורה. ישנם רבים מבנינו היקרים מאד, שכל אחד מסיבתו שלו, לא הצליחו לשבת באהלה של תורה ויצאו לחיי המעשה. אלו "המוני בית ישראל", הם עצמנו ובשרנו, וכל אחד ואחד מהם הינו איבר בגוף הציבור החרדי. היהודי ההיסטורי החקוק בתולדות ימי עמינו מצטייר כאדם בעל יראת שמים טהורה מוקיר ורחים רבנן, שלמרות עיסוקיו השונים וטרדותיו יש לו זהות יהודית ברורה ומוצקה, ומתייחס ברצינות אל כל נושא שריח יראת שמים בו. ההכרח לדאוג לכך שחייהם של אלו יתנהלו באטמוספירה של יראת השם, עומד אצלנו כנושא שהוא בגדר פיקוח נפש רוחני, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.
בנוגע לכאן הנושא פחות ערכי, ויותר פרקטי, והצורך הוא ברמה של פיקוח נפש במלוא מובן המילה. כיום, לא קיימת מסגרת שנוצרה על ידי הצבא, המאפשרת למי שמצטרף אליה להישאר בשלימות יראתו. המסלולים כולם עד האחרון שבהם פגומים בכל צורתם, ואין כל דרך לשמור את חום הלב, את הנאמנות המוחלטת לה' ולתורתו, ולהישאר שומר תורה ומצוות כראוי בתוך המסגרות הללו. לכן הורו לנו רבותינו שיש לנו לערוב לכל בחור ובחור בכל דרך אפשרית, להצילו מהגיוס לכלל מסלולי הצבא הפוגעים בנפש הרוחנית.
האם תיתכן מסגרת צבאית שתאפשר ליהודי חרדי לחיות בה כראוי? האם תיתכן מציאות כזו שערב שבת לפני הדלקת נרות יהיה רוגש כמו רחוב חרדי? כרגע – ממש לא. כדי שזה יקרה הצבא יצטרך להיוולד מחדש. המרחק בין העולם של הצבא לעולם החרדי רחוק במרחק שנות אור. הרוח החילונית ספוגה בכל פינה בצבא, וכל ניסיון להכניס משהו שיש בו קצת יראת ה' אל תוככי הצבא הרי זה כטובל ושרץ בידו. גם אם יצליח החייל לקיים מצוות בתוך המחנה, הרי הוא כבחור מסכן המנסה לשמור על דתו בתוך קיבוץ חילוני, או לחילופין לכיתה חרדית בתוך בית ספר המחנך וזועק אפיקורסות. לצערינו, כל ניסיון שכזה, גם אם הוקם מתוך כוונות כנות, נחל כישלון של פגיעה אנושה בבחורים האומללים שנפלו לאותה סיטואציה קשה, בשל האוירה הנושבת מהצמרת הפיקודית ועד למסגרות השונות של הצבא עימם נאלץ החייל החרדי להיפגש בתדירות יומיומית. היו שנלחמו בצפורני נפשם להחזיק ביראתם, והם עומדים ומתריעים מתחת כל עץ רענן על הכישלונות הוודאיים של נסיון שכזה.
העובדות זועקות בכאב בעד עצמן. הדרישה להכניס חרדים אל תוך הצבא, נזעקת בלי שום הבנה ובלי התייחסות סבירה לעומק הפער בין העולמות. מי שקורא קריאה כזאת וסבור שהיא ניתנת ליישום, אינו בר דעת ובעל בינה להבחין בין יום ובין לילה. באשר 'חרדיות' אינה רק סביבה שומרת מצוות, או רחוב סגור בשבת לכלי רכב, ואפילו לא בית כנסת ושמירת כשרות ומוסדות נפרדים. 'חרדיות' מבטאת חיים שיש בהם יראת שמים. יראת שמים מקיפה כל פרט מהחיים ומייצרת את סגנונו ואת אופיו של אותו פרט, והיא משנה והופכת את התורה ומצוותיה מספר הוראות לתורת חיים.
ניקח כדוגמא את שבת קודש. 'שבת' אינה רק שמירה על הלכות שבת, אלא כוללת את הצורה של מנוחת השבת, את האופי של סעודות השבת, ואת העונג המיוחד השמור לשומרי שבת. המאכל והמשתה, הלבוש והכסות, ההילוך והדיבור לובשים צורה אחרת בשבת. חומר דיני שבת עם חיוב הסקילה שבהן, פרטי הדינים מהו דאורייתא ומהו דרבנן, היאך מותרת אמירה לנכרי האסור והמותר בטלטול וכל שאר הלכותיה הנשמרים ומוקפדים בדקדוק רב, הם מייצרים רוח של שבת, אוירה של שבת, אטמוספרה של שבת, שבת שהיא שונה בתכלית מהשבת המצוירת בדמיונותיהם של המון העם.
אופיה של שבת כזאת ספוגה בהוויתו של כל מי שגדל באוירתה, ואף בחור 'קר' שאינו משקיע בכל דקדוקיה של שבת, ומפנה זמן רב במהלך השבת לקריאת עיתונים תוך עיסוק רצוף בחילוץ גרעינים מקליפתם, עדיין אפוף ודבוק בשבת המקורית עליה גדל ואת רוחה ינק וקלט אל תוכו.
כך כל מצוה ומצוה אינה מסתכמת בקיומה המעשי, אלא היא עולם שלם של קדושה ויחס מרומם אותו סופגים בעולם של יראת שמים. זאת החרדיות האמיתית. אשר על כן יבואו הטוענים כנגדינו – גם אם הם חובשי כיפה – ויענו: וכי אם ינסו להכניס בתוך עולם חילוני שבת או תפילת שחרית, האם ניתן להכניס 2 אחוז מהרוח של החרדיות? הלא את עצם החרדיות הקימו בנו ועיצבו גדולי הדורות כדי לשמר את חיי התורה והעמידו מסגרת ברורה ותוכן מסוים של חיים שיש בהם יראת שמים, והיאך מסוגלים אנשים שאין להם ריח של יראת ה' "לבנות מסלולים" שיבנו בצעירים יראת ה'? אין זה אלא הבל ורעות רוח!
[די בזה. אך אם גם יביטו לעבר התהום הריקנית של חיי חילוניות, וידעו מעט מן המעט על נוהג אחד של חיי 'התרבות' החילוניים, הניסיון לקרב בין העולמות במגע כלשהו יתמוסס ברגע אחד]
גם אם יעלה על הדעת שאי פעם יצליח הצבא להוליד עצמו מחדש, לשרש מתוכו את האטמוספירה החילונית הכפרנית האופפת אותו, אם חלום רחוק זה יתגשם בהקמת מסגרת כלשהי שיש בה יראת שמים אמיתית, עדיין הדבר כרוך בדרוג פיקודי זה ואחר, וכל בעל סמכות בידו לשנות לפגוע במרקם העדין שייבנה. ועולה על כולן "אבירי המשפט" וברוני זכויות נשים וכדו' ובראשם הבג"ץ שהכל נתון בידם, שיילחמו בכל דרך לחורר ולמוסס את המסגרת ולעקור את טהרת יראת השמים משורשה.
גדולי התורה מורים באופן ברור שהסכנה הצבאית היא סכנה אנושה לכל יחיד ויחיד באשר הוא. החרדה לכל יחיד שמתקרב אל הצבא היא חרדה קיומית. ואנו תולים עיניים אל ראייתם של עיני העדה, המשקיפה למרחוק ומדקדקת כראוי בתחומים עדינים אלו, והולכים אך ורק לאורם. איננו מסתמכים על דעתנו הצרה, ובוודאי שלא על דעתם של תולי מודעות, כותבי טורים פרשנים ו'מלומדים' חכמים ככל שיהיו. גאוותינו על שדרכנו מנווטת ומנוהגת על ידי ענקי רוח, והליכתנו בדרכם על פי הוראותיהם והנחיותיהם היא המקדשת שם שמים, וכך אנו זוכים לפעול בדעת תורה של אמת.
[1] ז"ל רש"ר הירש "היום הזה! החובה המשותפת לתורה, שהוטלה זה עתה על כל הנמנים עמך, והשמירה המשותפת של התורה, שכולכם הועמדתם על משמרתה – היא העושה אותך לעם".
[2] מלבד זאת, בכלל עניין זה ישנה נקודה אמיתית וברורה שרבים בעולם החילוני מסוגלים להבין. היות וברור לכל בר דעת כי איתנותו של העם תלויה באמונה הפנימית בדרכו וברוחו, ההישרדות לאורך זמן כמו גם המוצקות בזמנים קשים, מותנים באופן ברור במרכז חי ופעיל של האידיאולוגיה של העם. המרכזים התורניים הם המשמרים את האידיאולוגיה של העם היהודי. כל מי שעוסק בבעיות נשירה והתבוללות וכו' גם מקרב הרחוקים מאד מהדת, רואה זאת נכוחה במספרי המתבוללים שיצאו מכלל ישראל מקרב הקבוצות הרחוקות מהמרכזים התורניים.
