ההסכם שהוכרז אמש בין ארה"ב לאיראן הוא לא רק כישלון דיפלומטי מהדהד, הוא תמרור אזהרה בוער לכל מי שעוד נותרה לו טיפת היגיון בראש. בזמן שישראל מקיזה דם וזיעה כדי לבלום את התמנון האיראני, העולם המערבי – בראשות ממשל חלש ורופס בשתדלנות של כמה יהודונים ומטוס אחד שהוענק במתנה – מתקפל ופורש שטיח אדום לטהרן. מיליארדים זורמים, הסנקציות מתאיידות, ותוכנית הטילים? היא נשארת בחוץ, חופשית לאיים על כל בירה במזרח התיכון.
זו מציאות עגומה, אולי בלתי נמנעת מול אינטרסים זרים, אבל לפני שמפנים אצבע מאשימה לוושינגטון, הגיע הזמן להפנות מראה חדה ונוקבת אל הבית פנימה. אל תוככי מדינת ישראל. אל מידה כנגד מידה שלא בטלה. נכון, אינני אלוקים ואינני סגנו, אבל כשיש כתובת שזועקת מהקיר, אי אפשר שלא להצביע על כך מפורשות.
אי אפשר לעצום עיניים מול המחזה שמתרחש כאן: בזמן שחברי כנסת מהקואליציה, ידידים עד לא מכבר, מפנים גב לציבור לומדי התורה, גם הידידים משכבר הימים מפנים גב לישראל. כשידידים פוליטיים כמו סמוטריץ' וחבריו לסיעה מסמנים את עולם התורה כמטרה לניגוח, כנטל שיש לרסק, התוצאה היא סימון של סמוטריץ' ואחרים באמצעות סנקציות עולמיות.
בזמן שמדינת ישראל מנסה להכניע את לומדי התורה, אויביה מכניעים אותה ובזמן שהמדינה אוזקת, עוצרת, ומתייחסת לעמלי התורה כאחרוני העבריינים, כאילו הם הבעיה ולא המגן הרוחני של המדינה, כך אוזקים את ידיה של המדינה, מונעים ממנה להגיב, עוצרים אותה מלהגן על עצמה ועוד נותנים לה תחושה שעשו לה טובה, כי אילולי הבריון השכונתי ההפכפך, "היא כבר מזמן לא הייתה קיימת".
יש מי שרואה בזה פוליטיקה, אבל מי שעיניו בראשו מבין שזו הפקרה אסטרטגית של זהותנו. אלפי שנות היסטוריה יהודית לימדו אותנו את הנוסחה: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". הסוד הזה אינו דמיוני – הוא המנוע הקיומי שלנו. כאשר קול התורה בוקע מהיכלי הישיבות בעוצמה, ידי עשיו נחלשות ממילא. אך כאשר המדינה בוחרת להילחם דווקא באלו שנושאים את אלומת האור הזו, היא מעניקה כוח לאויבים שמרימים ראש.
הטרגדיה היא שלמרות הכל, הקודקודים לא פותחים את עיניהם. קחו למשל את נתניהו שהתריע ללא הרף על איראן ורק לפני כחודשיים נישא על כנפי טראמפ כבן ברית שנלחם יד ביד ועכשיו זורקים אותו מתחת לכל המדרגות, כשהוא מובס, מושפל, מנודה ונבגד. למרות הכל נתניהו לא מפנים, לא לומד לקח ובו בזמן תוקע סכין בגב הציבור החרדי בעיכוב חוק המעונות, למרות אין ספור התחייבויות.
נתניהו יודע שזו לא רק פגיעה בכיס של אלפי משפחות, זו פגיעה אנושה בחוסן הלאומי, זו פגיעה בלומדי התורה ששומרים ומגינים על האומה כולה, אבל הוא חלש אופי ופוגע בהם שוב ושוב משיקולים פוליטיים ואחר כך הוא מתפלא שפוגעים בו ובישראל משיקולים צרים של אחרים.
כשנתניהו בוחר להילחם בחזית אחת מול טהרן, אך בו בזמן פותח חזית פנימית מול לומדי התורה, הוא יוצר קונספציה מסוכנת. צבא חזק, מטוסי קרב דור חמישי ומערכות יירוט הם חיוניים, אך הם לעולם לא יחליפו את השורש הרוחני.
מדינה ששוכחת את מקור כוחה, ששוכחת מי מגן עליה בשמיים בזמן שהחיילים מגינים על הגבולות, מאבדת את הזכות המוסרית והקיומית שלה. היום שאחרי ההסכם עם איראן חייב להיות יום של חשבון נפש לאומי: האם אנחנו בוחרים לחזק את הקול של יעקב, או שבהפקרות פוליטית וקטנונית אנחנו נותנים את הכוח לידיים של עשיו? זו לא שאלה של תקציב, זו שאלה של הישרדות.
