לפני חודשים אחדים, התפרסם מכתבה של אמא של תהילה. מכתב קורע לב שעורר תגובות רבות של אמפתיה ודאגה כנה לשלומה של התינוקת המתוקה, שנולדה עם שפה שסועה.
"הקב"ה זיכה אותי תינוקת קטנה וחמודה שמתמודדת עם 'שסע שלם' בשפה", תיארה האם במכתב המרגש. "ברוך ה', בזמנינו יש ניתוחים מתקדמים שמאפשרים לתקן את השסע ולהביא למצב שבו הילדים שנולדו כך יוכלו להיראות ולתפקד כאחד האדם, אבל זה כמובן עולה כסף, והרבה".
"הילדה שלי חמודה בעיני כמו שהיא, אני לא צריכה שאנשים אחרים יאשרו לי את זה", כתבה האם בפסקנות. "מה שכן מציק לי ובעיקר לה, לתהילה הקטנטנה, זה חוסר היכולת שלה לאכול בצורה סבירה. כשהשפה שלה שסועה, רפלקס היניקה שלה אינו יוצר את הוואקום הנדרש. היא מנסה לאכול ולא מצליחה, יחד עם האוכל נכנס לה גם אוויר. הרבה מאוד אוויר.
"היא בולעת את האוויר, סובלת סבל רב, כמה שהיא מתאמצת לאכול, כמות האוכל שנכנסת מעטה, והיא נשארת רעבה.
"לפעמים אני צריכה להאכיל אותה במשך שש שעות ברציפות, כדי להגיע למצב שבו היא שבעה. והאמת שאני בכלל לא יודעת אם היא מפסיקה לאכול בגלל שהיא שבעה, או בגלל שהיא פשוט התעייפה וכבר אין לה עוד כח".
המכתב עורר תגובות והדים נרחבים, ואכן רבים התגייסו לסייע למשפחה, אבל הסכום שגויס לא הספיק, והמשפחה נאלצה לדחות את הניתוח שוב ושוב. כשכבר התקרבו לסכום אותו הצליחו לגייס בכל מיני דרכים יצירתיות, התערער המצב הביטחוני הטיסה בה היו אמורים להגיע לניתוח באמריקה התבטלה, והניתוח שוב נדחה ועוד פעם.
בימים אלו הגיעה המשפחה לניו יורק, ומחר, יום חמישי אמור הניתוח להתקיים. המשפחה עדיין זקוקה להשלמה של הסכום הכספי הנדרש, אבל התור לניתוח כבר נקבע, והם מקווים שבעז"ה לא ייאלצו לשוב ריקם אם חלילה לא יצליחו להשיג את הסכום הנדרש.
זה הזמן שבו כל הורה, כל אדם שבחזהו מפעם לב בשר, לקרוא את המכתב המרגש, ולהשתדל לסייע לתהילה ולאמה, עכשיו, הרגע! לא להמתין ולא להתעכב.
"זה מפרק אותי רגשית", כתבה האם באותו מכתב, "זה מפרק לי את כל הבית, ולכן אין לי שום ברירה אחרת, אלא פשוט לבקש את העזרה הזאת, למרות שכאמור אני מאוד מאוד הייתי שמחה אם היתה לי אפשרות להימנע מהצעד הנואש הזה".
"תהילה שלי רוצה להכניס בקבוק לפה ולאכול בנחת ובהנאה בלי להיאבק על כל לגימה ולגימה. היא רוצה להיות בריאה, אני רוצה שהיא תהיה בריאה. מאוד מאוד רוצה. אני מתחננת, תעזרו לנו, כמה שאתם יכולים, כי בלי העזרה שלכם, אני לא אוכל לחלץ אותה מהמצב הקשה בו היא נמצאת.
"ועוד בקשה קטנה: בבקשה תתפללו על הבת שלי, תהילה בת שרה אסתר, לרפואה שלמה. ושה' יברך אתכם בשפע ברכה והצלחה, ובילדים בריאים ושלמים בגופם ובנפשם".
מנהל בית ספר חרדי בירושלים שקיבל עשרות תלמידות מהישובים המפונים בצפון ובדרום משתף על האתגרים שמלווים את הבנות שנאלצו לעזוב את ביתם ולהתרגל למציאות חדשה.
"קיבלנו לבית הספר שלנו בירושלים עשרות רבות של תלמידות יקרות וגיבורות ממשפחות המפונים. "כותב המנהל
"אנו נתונים להם את כל האמצעיים להתקדם אך יחד עם זאת המצב הרגשי שלהם מאוד מורכב ולא פשוט, זה חוץ מהמצב הלימודי והפער אצל חלק גדול מהתלמידות שגם בזה אנו משתדלים לתת דגש גדול."
"הם נמצאות במלונות וגם שם ההתמודדות 'לא קלה'… יום יום הם מתמודדות עם חרדות, ויכוחים, בלגן, חוסר מעש, געגועים והרבה בלבול וכו".
"לאחר מחשבה רבה כיצד נוכל להרים את רוחם וליישב את דעתם הבנו כי נצטרך להשקיע בפעילויות מותאמות סביב השעון"
"הבעיה שאין מי שמתקצב לכן אנו פונים מעל במה חשובה זו, לכל אחד ואחת מעם ישראל אנו זקוקים בדחיפות למען בריאות נפשם וקידומם של הגיבורות היקרות:"
טרגדיה נוראית בבני ברק, עם פטירתה של הגב' חנה קון ע"ה, 12 שנים לאחר פטירת בעלה הרב אלכסנדר קון זצ"ל.
למנוחה שמונה ילדים, ולא זכה לחתן אף אחד מהם בחייה. אחת הבנות התארסה ימים אחדים לפני פטירתה של האם, שלא זכתה להשתתף בשמחת הווארט.
הטרגדיה המשפחתית החלה לפני 12 שנה, עם פטירתו של האב, לאחר מחלה קשה וסוערת במיוחד. האם, הגב' חנה ע"ה, התעקשה לגדל את ילדיה בשמחה, ועשתה כל מאמץ כדי שבבית תשרה אווירה טובה ונעימה.
ואכן, משפחת קון הפכה לשם דבר בשכונה, סעודות השבת שלהם תמיד נשמעות למרחוק, כששירת הזמירות מהדהדת, בעידודה של האם שתמיד חינכה את ילדיה לשמוח, לשיר לרקוד ולהאמין בישועת ה'.
לפני כשנתיים חלתה הגב' קון, ולאחר טיפולים החלימה, כך לפחות חשבו הרופאים. במשך תקופה החיים שבו למסלולם, אבל לפני ארבעה חודשים התמוטטה והבדיקות שנערכו העלו שגרורות סרטניות התפשטו בגופה והגיע לראשה.
מאז לא חזרה לעצמה, ובתקופה האחרונה היתה מאושפזת בבית אבות סיעודי, כשהילדים באים יום יום כדי לשהות לצידה, לשוחח איתה ולשיר לה שירים שמחים, כפי שלימדה אותם תמיד.
בבית שמונה ילדים, שני הגדולים הם תאומים שחגגו את הבר מצווה שבועות בודדים לאחר פטירת אביהם. כיום הם בני 25, ולא זכו עדיין להקים בתים בישראל. הבת הרביעית התארסה בימים האחרונים לחייה של האם, ו'עקפה' את שני התאומים וכן אחות נוספת, כשהם מעודדים אותה להתארס ודורשים ממנה שלא תמתין להם עד שימצאו את זיווגם.
במיוחד עוררו האחים והאחות הגדולים השתאות מיוחדת, כשהודיעו שהם מעניקים את החלק שלהם בכספי הקרן שהוקמה לאחר פטירת אביהם, לטובת אחותם הצעירה מהם. זאת, משום שהכסף שבקרן המשפחתית מספיק רק לסכום קטן עבור כל אחד מהילדים, ושלושת הגדולים רצו מאוד שאימם תזכה לראות בשמחת נישואיה של בתה הרביעית.
למרבה הצער האם לא תזכה להשתתף בחתונה, אבל רגעים של נחת עצומה היא חוותה ממש בימיה האחרונים, כשהבת המאורסת באה לבקר אותה בבית האבות יחד עם החתן, והאם הנרגשת בירכה אותם בחום שיזכו לבנות בית נאמן בישראל ולראות דורות ישרים ומבורכים באריכות ימים ושנים.
כאמור, בבית נותרו שבעה ילדים בנוסף לבת המאורסת. חמישה מתוכם כבר הגיעו לפרקם, והשאר יגיעו גם הם בשנים הקרובות. הבת הצעירה ביותר, כבת 14, התחילה באחרונה את התיכון.
היתומים נותרו ללא אב ואם, אם להם שום הכנסה, והם זקוקים לעזרה דחופה ולהתגייסות מלאה של הציבור למענם.
"כל מי שמכיר את הסיפור, לא יכול לישן בלילה", מספר אחד מידידי המשפחה, "זה אחד המקרים המזעזעים ביותר שהיו כאן אי פעם, יתומים מאב ואם, אין להם כלום! כלום! זה פשוט נורא ואיום, חייבים לעזור להם, כדי שהמשפחה הזאת לא תתפרק חלילה וחס!".
פטירתה של הגב' עדנה חסן ע"ה, הגננת המפורסמת של שכונת 'בית וגן' בירושלים, הותירה אבל כבד מאוד בביתה ובסביבה כולה.
במשך שנתיים התמודדה הגב' חסן עם המחלה הנוראה, כשבבעלה הצדיק רבי יעקב יבלחט"א, מלווה אותה ותומך בה, תוך השתדלות מקסימלית שהילדים יוכלו להמשיך בלימודיהם ללא כל הפרעה.
במשך שנים היא היתה יוצאת מדי בוקר לעבודתה מתוך תחושת שליחות עילאיות, שבכך היא מאפשרת לבעלה לשקוד על תלמודו ביתר שאת, ועכשיו הוא החזיר לה בכפל כפליים כשהקדיש את כל עתותיו כדי לסעוד אותה בימי מחלתה.
בתקופה האחרונה נחלשה מאוד, עד שהשיבה נשמתה ליוצרה בטהרה, ועבור זמן קצר נטמנה בין רגביו של בית העלמין 'הר המנוחות'.
את השבועות האחרונים בילתה בבית, בחיק המשפחה, תוך קבלת טיפול רפואי תומך להקלת הכאב.
ידידי המשפחה מספרים כי הגב' חסן היתה אם לשישה ילדים, מתוכם שניים שכבר נישאו והקימו בית בישראל, ועוד ארבעה יתומים לא נשואים, שהצעירה מביניהם תלמידת כיתה ז' בבית הספר היסודי.
"כשהודיע לה הרופא שימיה ספורים ושאפס הסיכוי שתצליח להחלים מהמחלה, הוא שאל אותה אם היא חוששת ופוחדת למות", מספרים בני המשפחה. "הגב' חסן הישירה מבט ואמרה באומץ רב: "אני לא פוחדת למות, אבל אני כל הזמן חוששת ודואגת, מי ידאג לילדים???".
עם זאת, כששוחחה עם הילדים עצמם והכינה אותם לכך שהיא תיאלץ להיפרד מהם בקרוב, אמרה להם: "אל תחששו ילדיי, הקב"ה הוא אבי יתומים והוא ידאג לכם טוב יותר ממה שאני מסוגלת לדאוג לכם".
בבית נותר חלל עצום, כאב גדול, אבל כבד וחובות לא פשוטים. הטיפולים האלטרנטיביים שהם ביקשו להוסיף על אלו הקונבנציונאליים, התרופות היקרות, הנסיעות הרבות לבית החולים וממנו, וכל זה בזמן שמקור הפרנסה היחיד של הבית מוטל במיטת האשפוז…
בעלה רבי יעקב יבלחט"א, אברך יקר וצנוע, השכנים, בני המשפחה והחברים מתגייסים לעזור איש כפי יכולתו, אבל כדי להעמיד למשפחה קרן של עזרה וסיוע שתאפשר להם לחיות בכבוד ובהמשך גם לחתן את ארבעת היתומות שנותרו בבית – יהיה צורך בהתגייסות רחבה יותר של עם ישראל.
מכאן תצא הקריאה למי שקורא את הדברים, לעזור, לסייע, לפתוח את הלב למענה של המשפחה הזאת שידעה כל כך הרבה צער וכאב, להעמיד קרן סיוע ליתומות הצעירות הללו, שיוכלו בעזרת ה' להקים בתים נאמנים בישראל, לאורך ימים ושנים.
פרטים חדשים נחשפים כעת, מהרגעים הראשונים של הטבח באופקים, בה נרצחו כ-50 מתושבי העיר בבוקרו של חג שמחת תורה.
על פי הידוע, נראה שההרוג הראשון בטבח היה רבי בנימין רחמים הי"ד, אברך כולל כבן 53, מחושבי האברכים בכולל של הרב אברג'ל שליט"א.
הרב בנימין רחמים היה אב לתשעה ילדים, בהן בת הסובלת מנכות קשה, שרבי בנימין היה המטפל העיקרי שלה ודאג לה במסירות יוצאת דופן. ידידי המשפחה מספרים שמאז הטבח הנורא היא ממאנת להתנחם על פטירתו של אביה האהוב.
שתי בנות נוספות זכה רבי בנימין להוביל לחופה, ובבית נותרו שבעה ילדים, שהצעירה מביניהם בת 10 בלבד, ולומדת בכתה ד'.
שלושה מבניו של רבי בנימין לומדים בישיבות גדולות, והיו בישיבות במהלך החג, כך שנחסכו מהם מראות וקולות הזוועה שנראו ונשמעו בעיר בטבח הגדול שביצעו מחבלי חמאס.
רבי בנימין יצא בבוקרו של יום שמחת תורה להתפלל שחרית כוותיקין, כחצי שעה לפני הנץ. הוא היה באיחור קל והשתדל לזרז את צעדיו כדי שלא להחמיץ את התפילה בציבור, ובשעה 6:30 בערך הגיחו מולו מחבלי חמאס וירו בו למוות. רבי בנימין נפל מתבוסס בדמו, והשיב נשמתו ליוצרה בטהרה, אץ רץ להתפלל בשמחה לפני בוראו.
קודם לכן אמר לבני המשפחה שהוא ישוב הביתה בסביבות השעה 11:00, ובני הבית סברו שהוא מתעכב מעט בבית הכנסת בגלל החשש לצאת לרחוב מאימת המחבלים. לאחר שחלף זמן רב נשלח אחד הילדים אל הרב כדי לבדוק מדוע לא שב האב לביתו, אבל הרב אמר שלא ראה את רבי בנימין בבית הכנסת.
שעות רבות דאגו בני המשפחה ולבסוף דיווחו על היעדרו. במוצאי שבת הגיע מתנדב איחוד הצלה והעיד כי הוא נפטר, אך הוא נלקח למחנה שורה ולא זוהה.
במשך יומיים נמשכו החיפושים, רבי בנימין הוגדר נעדר.
רק אחרי יומיים זוהתה גופתו במרכז זיהוי החללים, והמשפחה קיבלה את הבשורה המרה.
לשלושת הילדים הלומדים בישיבות גדולות, הודיעו בני המשפחה על היעדרו של האב רק בבוקרו של יום ראשון. ההודעות נמסרו לראשי הישיבות שלהם שהודיעו על כך לבחורים בשיחות אישיות, וניסו לטעת בהם תקווה שהאב עוד ישוב כשהוא בריא ושלם, אבל למחרת היום נכזבה תקוותם.
האלמנה, הגב' עליזה רחמים תבלחט"א, נאלצה לעזוב את עבודתה כטבחית בישיבה. היא לא יכולה לעזוב את הילדים, ואין לה אפשרות לחזור לשגרה. מטה לחמה של המשפחה נשבר, והם זקוקים לסיוע רב הן לחיי היום יום, והן להיערך לחתונות היתומים הרבים שנותרו בבית, ואין מי שידאג לעתידם.
ידידי המשפחה הקימו באמצעות 'קופת העיר' קרן עזרה וסיוע, והם מבקשים מהציבור להירתם למענם של יתומי המלחמה, בניו של הקדוש שנרצח בדרכו לבית התפילה, יתומים רכים שזקוקים לעזרה, וראויים לתמיכתו של עם ישראל כולו.
למרות הטרגדיה הנוראה, לא זכתה המשפחה כמעט לתמיכה ולעידוד, ולא בכדי, כולם מסביב היו עסוקים בטרגדיה הענקית והכוללת של עם ישראל כולו, החשש מפני חדירות נוספות של מחבלים היה ממשי, משבר בני הערובה שהתנהל בעיר הותיר רושם כבד, ורוב תושבי העיר השתדלו לברוח ממנה לאזור המרכז, כדי להתרחק מבית המטבחיים הנורא הזה.
למעלה מ-50 יהודים נרצחו באותו יום מר ונמהר באופקים, רבי בנימין היה רק אחד מהם.
אבל עבור המשפחה שלו הוא היה אחד ויחיד, האבא, הבעל, ראש המשפחה ועיקר הבית. האיש שדאג לכל מחסורם ואהב אותם ללא תנאי.
עכשיו, כשאנחנו מתחילים לשוב מעט לשגרה, וכשהלב פנוי ומסוגל לשמוע על גורלן הפרטי של המשפחות השונות – זה הזמן שבו אנחנו חייבים לתקן את המעוות ולהשלים את החסר, לתת למשפחת רחמים את העזרה שהיא כל כך זקוקה לה.
אלמנה ושבעה יתומים! בלי אבא ובעל… בלי עזרה ותמיכה!
בין שבעת היתומים ישנה ילדה נכה עם 100 אחוזי נכות. הרב בנימין הי"ד היה מסור אליה בצורה בלתי רגילה. ועכשיו היא נותרה בלי אבא שטיפל בה…
עם ישראל תמיד ידע להתאחד בעת צרה, וגם הפעם אנחנו צריכים להתאחד סביב תושבי הדרום ויתומי המלחמה הקשה הזאת. לעזור להם, לתת להם כתף, לאפשר להם להשתקם ולהמשיך בחיים בריאים ושלווים למרות מה שעברו.
לא ניתן לטרור החמאסי לנצח את משפחת רחמים! לא ניתן לו לקבור את המשפחה כולה בחיים! המחבלים רצחו את רבי בנימין היקר הי"ד, ואנחנו נציל את אלמנתו ויתומיו!
פגיעת הרקטה בביתו של רבי רפאל פהימי הי"ד גדעה את חייהם של שלושה בני משפחתה, הילד בן ה-12 רפאל חיים מסקלצ'י הי"ד, אביו רבי נתנאל מסקלצ'י הי"ד, וסבו, אבי אמו רבי רפאל פהימי הי"ד.
בבית שהו באותה עת גם האם-הרעייה-הבת, הגב' חנה מסקלצי בתו של רבי רפאל פהימי, רעייתו של רבי נתנאל מסקלצ'י ואמו של רפאל חיים מסקלצ'י – יחד אתה שהו חמשת ילדיה הנותרים, אחיו של רפאל חיים המתוק.
הבית חרב עליהם, פיזית וגם נפשית. אבל בלתי נתפס, כאב נורא ואיום שכמותו לא ראינו מדורי דורות. אשה אחת בודדה שמתמודדת עם כל כך הרבה צער וכאב, ומתנחמת בכך שנותרה עם חמישה יתומים שבורים ורצוצים שראו את המוות מול עיניהם, וחולצו מבין ההריסות יחד עם גופותיהם של אחיהם, אביהם וסבם הי"ד.
למרות גודל הטרגדיה, הללויה היתה קטנה וחפוזה. בשבעה כמעט לא נכחו מנחמים. רוב האנשים בארץ בכלל לא שמעו על הטרגדיה הקשה הזאת, וכמעט אף אחד לא בא לעזרתם בימים הראשונים, וזאת בגלל שהטרגדיה האישית הזאת של משפחת מסקלצ'י נבלעה בתוך טרגדיית הענק של עם ישראל כולו, כשלפחות 1,400 מבני עמנו נטבחו, נרצחו, ונלקחו בשבי האויב האכזר.
המדינה היתה בהלם, כלי התקשורת לא הצליחו לדווח על כל המתרחש כי מספר ההתרחשויות היה עצום. יישובים שלמים נכבשו על ידי חמאס, והסיפור של נפילת טיל והרג של שלושה בני משפחה בנתיבות, לא תפס מקום בכלל בחדשות.
אבל מבחינתה של חנה מסקלצ'י, זה היה האירוע המרכזי של שמחת תורה, זה היה האירוע הכי משמעותי בכל ימי חייה. טרגדיה משולשת ניחתה עליה. כל עולמה נחרב והתמוטט באחת.
בני המשפחה מציינים כי המצב הכלכלי של משפחת מסקלצ'י אינו טוב בכלל. היא זכאית אומנם לקבל פיצויים מהמדינה, אבל מטבע הדברים ובצל הלחימה הכבדה והאובדן העצום של חיי אדם, עם כל כך הרבה נפגעי טרור, הטיפול יימשך זמן רב.
"כבר תקופה ארוכה שהמשפחה מתמודדת עם קושי כלכלי", מסביר אחד מקרובי המשפחה, "רבי נתנאל היה אברך צדיק וירא שמים מאוד, הוא היה מתמיד עצום ולא עזב את הגמרא לרגע, ובכל זאת, המצב הכלכלי אילץ אותו בשנה האחרונה לצאת לעבוד, בניסיון להגיע לאיזון כלכלי. הם נעזרו רבות בסבא רבי רפאל הי"ד.
"הם זקוקים לעזרה דחופה באופן מיידי, הילדים בטראומה נוראית, האלמנה-יתומה-שכולה כמובן תזדקק להמון המון עזרה כדי להשתקם נפשית ופיזית, עם ישראל חייב לעמוד לצדם בעת צרה. אין לנו ברירה אחרת!".
אחרי הפסקה ארוכה, שנגרמה בעיתה של מלחמת שמחת תורה ובצל הסתלקותו של מרן ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי, איצקוביץ' חוזר לרגל השעה הנוספת שקיבלו אזרחי ישראל הלילה והחל מהשבוע עובר דירה למוצאי שבת. איצקוביץ' בטוח, שמוצאי שבת של חורף, זה הזמן המתאים.
•
חשיפת איצקוביץ': ימים ספורים לפני הסתלקותו, התעורר מרן הגרב"מ לאחר תקופה ארוכה שלא תיפקד כלל. על פי הנוכחים בחדר, מרן קם והחל לתקשר כרגיל לבד מהקנולה שהפריעה לו לדבר זמנית. מרן הגרב"מ אף שוחח בשיחת וידאו עם אחד מגדולי הנגידים בארה"ב לצורך עניין חשוב לעולם התורה בימים קשים אלו. מקורביו של מרן זצוק"ל מספרים שהתחושה היא שמרן התעורר ימים ספורים לפני שעזב את העולם בכדי להיפרד מתלמידיו ומקורביו ולברכם.
כאן בתמונה רואים את הגר"י אזרחי מראשי ישיבת מיר שהגיע להלוויה בה השתתפו רבבות בני תורה וזאת למרות המצב הביטחוני הקשה. צילום: קובי ישראל
•
חשיפת איצקוביץ': המועמד לראשות עיריית בני ברק אוריאל בוסו כבר לא מתגורר בכתובת המפורסמת במרכז העיר בני ברק. ציפור קטנה לחשה לאיצקוביץ כי בוסו מעדיף להשאר בתפקידו כשר הבריאות ולהותיר לזייברט להתמודד לבדו עם הטיפול בנגעי החולדות והעכברים.
•
חשיפת איצקוביץ': ראש עיר חרדית מתקשה להירדם בלילה בשל המצב הביטחוני, והחשש כי ערבים יפלשו לעירו במתקפת פתע.
•
חשיפת איצקוביץ': עיתונאי חרדי החל באחרונה לתקוף כמו רבים את רוה"מ שנתפס לא מוכן כמו כל מערכת הביטחון. במקרה או שלא, קרוב משפחתו משמש כאחד מראשי גופי המודיעין שחזו כי חמאס מורתע.
•
איצקוביץ' שהתריע מעל כל קבינט על מלחמה קרובה שתדחה את הבחירות הרשויות המקומיות יכול לדווח לכם על עשרות אנשי פרסום ואנשי ברנז'ה שהפסידו כסף רב מהבחירות שנדחו ולא ידוע בכלל אם יתקיימו.
•
אושייה חרדית שיצא לאזור העוטף ניצל בנס, לאחר שבמהלך אזעקה הוא הסתתר מתחת לרכבו. הטיל שעבר בסמוך ממש, שרק מעל לראשו. במקרה אחר, עסקן חרדי ידוע החל לרוץ במהלך אזעקה שנשמעה בסמוך בית כנסת שבו הוא מתפלל, תוך שהוא מתפלל שאף אחד לא יתעד אותו במנוסתו. עסקן נוסף שאמון על תיאום בין הרשויות קיבל היתר במהלך מתקפת הפתע לעדכן באמצעות הפלאפון על כל הנעשה.
•
איצקוביץ' שהוקפץ השבוע ללשכת השר בן גביר שם לב, כי הסלוגן ״ביטחון לאומי״ עודכן בכל מקום במשרד, כולל בכניסה לכוורת המצומצמת.
איצקוביץ' שהתפעם לחוש את פרץ ההתנדבות והאחדות השוררת בין חלקי עם ישראל תיעד את העיתונאי מנחם קולדצקי משנע אוכל לחיילים, ומתנדב בעצמו בכיתת הכוננות של מודיעין עילית. איצקוביץ מקווה שבשעת מעשה, קולדצקי לא ינוס בבהלה וידאג להזעיק את הגורמים הרלוונטיים..
תחת אש: שמחה חסיד, כתב המחדש, מתעדכן ממנכ״ל מד"א אודות פעילותם בגזרות הלחימה.
אברומי לינשה, אחד הנבחרים שהוקפץ במהלך שמחת תורה בצו 8, נצפה כשהוא מהלך בסמטאות ג'נין. איצקוביץ' ישן רגוע יותר בלילה.
במהלך 20 הימים שחלפו, שי גראוכר, בנו של ר' דדי ז"ל, ניצח יחד עם שלומי כהן על מערך חלוקת ממתקים ובגדים לחיילים.
ראש עיריית ביתר עילית חילק לכיתת הכוננות בעיר ביתר עילית רובים, איצקוביץ מקווה שהנשקים לא הוחזרו.
אפרופו רובינשטיין, שלומי גיל, יועץ התקשורת והדובר של הראיס, התגייס לשמור על העיר.
אחרי שלא צפה את מתקפת הפתע וגם לא הכין תכנית למיטוט החמאס, יו"ר ש"ס אריה דרעי הגיע לסיור בדרום הארץ, בשטח הזוועות. איצקוביץ' מציע לכבוש את עזה ולהציב מועמדים לראשות חאן יונס ובית להיא.
חבר הקבינט יצחק גולדקנופף הגיע לבקר את החיילים במעלות תרשיחא, בשטיבלאכים של גור כבר מתלוצצים על הקמת קרייה חסידית בחאן יונס.
לא מפסיק להמציא את עצמו: יו"ר שלומי אמונים ושר ירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש, הגיע לביקור בחפ"ק המשטרתי. השר שמע סקירה קצרה על המצב הביטחוני בעוטף ירושלים והחל לגבש פתרונות.
היועצים של השר מאיר פרוש, שמעון בלוי ויהודה הרשלר, נצפו בערב שבת מרכזים מטעם חמ"ל משרד ירושלים ומסורת ישראל את חלוקת העיתונים לעשרות אלפי המפונים מהדרום והצפון המתאכסנים בבתי מלון בירושלים
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט הגיע לשמח את מתנדבי איחוד הצלה שהיו הראשונים כמו תמיד להגיע למוקדי הקרבות בעוטף עזה.
פוליטי
העיתונאי הבכיר של עיתון הארץ חיים לוינסון, הניח תפילין למען אחדות ישראל. איצקוביץ מעריך.
הפרשן הבכיר יעקב ריבלין נראה כשהוא שקוע בטלפון (איך לא?) באחד ממסדרונות הכנסת.
ח״כ יעקב אשר נצפה כשהוא נכנס לרכבו, לאחר סבב קניות לשבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק.
עיתונאים רבים התכנסו בליל שישי האחרון במסעדת אהרונס יחד עם ביביסטים מובהקים וניסו לנתח את המחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל. הביביסטים ממשיכים לטעון שנתניהו לא אשם וכי היועצת המשפטית כבלה את ידיו במשך המבצעים הרבים שהסתיימו במפח נפש.
ובאותו אהרונס, איצקוביץ' תיעד את את אבי בלומנטל, האסטרטג הבכיר מבלומנטל – חדד, כשהוא יוצא עם קופסת צ'ולנט מהבילה.
מוזיקה
מלך המוזיקה החסידית, הזמר אברהם פריד, הגיע לארץ והחל להופיע מול אנשי זק"א, ובעוד שלל אירועים. בתיעוד שהגיע לידי איצקוביץ' נראה פריד כשהוא משוחח עם יוסי לנדא מזק"א שטיפל ב-70 גופות שנספו במהלך מתקפת הטרור בעוטף עזה.
מנוחת הלוחם, ליפא שמלצער ויוסי שטענדיג תופסים אוויר באמצע חתונה.
הזמרים יענקי אויש אהרן ראזל מוטי וייס יונתן שיינפלד ושוקי סלמון בליווי הקלידן רולי מנדלזון נצפו משמחים ונותנים כוחות מחודשים לארגון זק"א 360 צילום: יעקב כהן
כבר 20 ימים חלפו מאז שהחלה מתקפת הפתע של חמאס, זו שהובילה לרצח של למעלה מאלף וחמש מאות בני אדם, בהם חיילים, גברים, נשים, ילדים ותינוקות שאפילו אינם בני יומם. 20 יום שמתקפת הפתע, פערה פצע שלא בטוח שיוכל להגליד אי פעם.
באולפני התקשורת נערכים דיונים רבים בשאלת לקיחת האחריות. האם על ראש הממשלה להתפטר מתפקידו, או שמא דווקא על בעלי התפקידים הביטחוניים להרים ידיים. ליתר דיוק להניח את המפתחות. אבל לא רק אשמים יש כאן, אלא גם אנשים שהגיע הזמן לבקש מהם סליחה.
באירוע ציבורי שנערך באפריל 2016, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן סיפק את אחת הכותרות שמזוהות איתו יותר מכל. "אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות: או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) ואזרחים או שאתה מת". מאז חלפו הרבה מים בנהר, ליברמן היה שר ביטחון, חלפו לא מעט 48 שעות אבל נאדה. ליברמן לא חיסל את הנייה.
הגיחוכים על ליברמן היו רבים. היו? עד היום ליתר דיוק. בכל פעם שליברמן או אנשיו "מטיפים" כיצד יש להתנהל בעזה, כמעט כולם מזכירים להם שדיבורים לחוד ומעשים לחוד וה-48 שעות של הנייה יוכיחו זאת.
כשליברמן פרש ב-2018 ממשרד הביטחון, הוא הפנה אצבע מאשימה לנתניהו שנכנע לטרור לאחר שהסכים לתהליך ההסדרה מול החמאס. ליברמן הזהיר כבר אז: "אנחנו קונים שקט לטווח קצר, במחיר של פגיעה בביטחון הלאומי לטווח הארוך". שר הביטחון הפורש הצביע על הכסף הקטארי, שהיום מתברר כאחד המנועים בחימוש וארגון חבורת הנאצים מעזה.
האמת היא, שבאותם רגעים, היה נדמה שמדובר באיזו שירת ברבור של מי שלא הצליח לחסל את הנייה, אבל היום בדיעבד נראה שהגיע הזמן לבקש ממנו על כך סליחה. את תוצאות הלחימה בעזה, אנחנו לא יודעים עדיין וסביר להניח שייקח עוד זמן רב, אבל דבר אחד ברור: נתניהו, שהתהדר במשך שנים בתואר מר ביטחון, מתברר כמי שלא הבין כיצד מתנהל המקום תחת השמש. נתניהו מתברר כמי שלא הפנים כיצד מתנהלת המלחמה בטרור, למרות הספר שחיבר בשם הזה . מתברר כמי שהעדיף לשמוע לגנרלים שהגיעו מז'אנר אחיד, עם קונספציה ברורה.
על נתניהו והמלחמה שלו – שלנו – בטרור, יהיה עוד זמן רב לדבר. לנתח, לשאול על המחדלים שהובילו לשואת תשפ"ד, אבל עכשיו כבר אפשר להודות שכל מי שחשב אחרת וביקש להביע עמדה שאינה תואמת לגנרלים, הובס והושפל. זה היה עם ליברמן והנייה, זה קרה עם בן גביר והאסירים הביטחוניים וכך היה גם עם כל מי שהעז להשמיע דעה אחרת.
היום, אפשר גם לפרסם פרטים שנבדקו על ידי במשך תקופה ארוכה: ליברמן לא רק דיבר על חיסול הנייה, אלא אפילו אישר. על פי המידע שבידי, ליברמן אישר פעמיים את חיסולו של הנייה, אבל נתניהו מנע זאת.
אז, באותם ימים של ההתפטרות זה היה נראה מגוחך עד בלתי אמין בעליל לדבר על כך, אבל היום, במבט לאחור, כשמבינים את הקו הביטחוני של ממשלות ישראל בשנים האחרונות – שברובן עמד נתניהו בראשן – אפשר להאמין לכך בקלות והגיע הזמן לבקש סליחה מליברמן.
סליחה על כך שגיחכנו, סליחה שלא האמנו.
ואפרופו סליחות, עכשיו נותר רק לקוות שגם ליברמן יבקש סליחה על האמירה הכל כך קשה נגד החרדים והרצון להשליכם למזבלה במריצות.
בימים כתיקונים אי אפשר להתקרב בכלל לקבר רחל אמנו, ביום ההילולא יא בחשון. המונים המונים נדחקים במתחם התפילה, בחצר הסמוכה ובדרכים המובילות אליה. כלי הרכב חונים בחוץ, והציבור נדרש לצעוד ברגליו חצי שעה ויותר כדי להגיע עד לציון.
אבל השנה המתחם יהיה ריק מאדם. מלחמה השוררת בארץ הקודש, המתיחות הרבה מול השכנים הערביים המקיפים את הקבר, וההתעסקות של גורמי הביטחון עם המצב הביטחוני, לא מאפשרת להביא למקום אזרחים רבים כל כך, ולסכן אותם בהתמודדות עם ניסיונות ערביים לפגוע בהם חלילה וחס.
הרבנית קולדצקי, רוצה לשלוח לכם, לאלפי יהודים שכל כך רוצים לבוא למקום, ולא יכולים, קמיע מיוחד מהתפילה המיוחדת שלה בקבר רחל.
כמיטב המסורת הנהוגה בקרב עולי הציון מדורי דורות, מביאה איתה הרבנית חוט אדום, כסגולה נגד עין הרע ולשמירה מכל רע, ולאחר התפלה בדמעות שליש לישועת הכלל והפרט, היא מסובבת את הקבר ותערוך שבע הקפות כשבידיה החוט האדום.
הקמיע לשמירה והחוט האדום יחולק לכל התורמים והתורמות של 'קופת העיר', הקופה שאביה מרן שר התורה היה רואה בה כפרויקט חיים אישי שלו, ושבה השקיע כוחות רבים באופן תמידי.
התורמים יקבלו קמיע של שמירה, קמיע של ברכה, קמיע של ישועה.
זה קרה בשמחת תורה, כש-50 אזעקות הרעידו והחרידו את תושבי נתיבות בתוך מספר שעות. מטחי טילים בלתי פוסקים שוגרו לעבר העיר, ובאחד מהם אירע אסון נורא.
טיל פגע בביתה של משפחת פהימי, בעל הבית רבי רפאל פהימי נהרג בו במקום, ויחד איתו נהרגו גם אורחיו – חתנו רבי נתנאל מסקלצ'י, מחשובי האברכים בכולל של הרב אברג'ל, ונכדו הילד רפאל חיים מסקלצ'י בן ה-12.
בתו של רבי רפאל, חנה מסקלצ'י, הפכה באותו רגע ליתומה מאב, אלמנה ואם שכולה.
עולמה חרב עליה.
בכלי התקשורת הסיפור לא זכה לחשיפה וכמעט לא שוחחו אודותיו מהסיבה הפשוטה: האירוע התחולל במקביל לטבח הנורא בדרום, בו נהרגו כ-1,500 אנשים נוספים, ומאות נחטפו לרצועת עזה.
המדינה היתה בהלם, כלי התקשורת לא הצליחו לדווח על כל המתרחש כי מספר ההתרחשויות היה עצום. יישובים שלמים נכבשו על ידי חמאס, והסיפור של נפילת טיל והרג של שלושה בני משפחה בנתיבות, לא תפס מקום בכלל בחדשות.
אבל מבחינתה של חנה מסקלצ'י, זה היה האירוע המרכזי של שמחת תורה, זה היה האירוע הכי משמעותי בכל ימי חייה. טרגדיה משולשת ניחתה עליה. כל עולמה נחרב והתמוטט באחת.
קרוביה וידידיה של המשפחה מנסים לעודד ולנחם, אבל מדובר במשימה בלתי אפשרית: "איך אפשר לנחם אמא שאיבדה את הבן? איך אפשר לנחם בת שאביה נהרג מול עיניה? איך אפשר לנחם אשה שאיבדה בעל שנהרג כשהיא עמדה לידו ונפל עליהם טיל?
"איך אפשר לנחם אשה שספגה את כל שלושת הטרגדיות הללו ביחד, שחמשת הילדים הנותרים שלה כולם רועדים ומפורקים רגשית ונפשית, אחרי שבעצם היו תחת ההריסות ונפצעו קלות מנפילת הטיל?".
היא עצמה ישבה שבעה גם על אביה, גם על בעלה וגם על בן טיפוחיה.
טרגדיה בלתי נתפסת! אי אפשר להבין בכלל את עומק הכאב, הצער והיגון.
בני המשפחה מציינים כי המצב הכלכלי של משפחת מסקלצ'י אינו טוב בכלל. היא זכאית אומנם לקבל פיצויים מהמדינה, אבל מטבע הדברים ובצל הלחימה הכבדה והאובדן העצום של חיי אדם, עם כל כך הרבה נפגעי טרור, הטיפול יימשך זמן רב.
"כבר תקופה ארוכה שהמשפחה מתמודדת עם קושי כלכלי", מסביר אחד מקרובי המשפחה, "רבי נתנאל היה אברך צדיק וירא שמים מאוד, הוא היה מתמיד עצום ולא עזב את הגמרא לרגע, ובכל זאת, המצב הכלכלי אילץ אותו בשנה האחרונה לצאת לעבוד, בניסיון להגיע לאיזון כלכלי. הם נעזרו רבות בסבא רבי רפאל הי"ד.
"הם זקוקים לעזרה דחופה באופן מיידי, הילדים בטראומה נוראית, האלמנה-יתומה-שכולה כמובן תזדקק להמון המון עזרה כדי להשתקם נפשית ופיזית, עם ישראל חייב לעמוד לצדם בעת צרה. אין לנו ברירה אחרת!".
במהלך השבועיים האחרונים שהה נתן נוישטט, לא מעט ימים ביישובי הדרום. נוישטט, מתנדב זק"א מזה כעשור שנים וראש סניף הארגון ברחובות, כמו יתר חבריו בארגון, מיהר להגיע אל זירת הטבח ביישובי הדרום, במטרה לסייע בחסד של אמת.
השבוע, מעט אחרי שהוא מנסה להתאושש מהמראות הקים ומריח המוות שלא עוזב אותו, הוא התיישב לשיחה עם 'המחדש'. "אני חושב שאף אחד לא הבין ברגעים הראשונים את גודל האירוע" הוא פותח, "אבל כבר בשעה 09:00 הבנתי שזה אירוע מעבר לפרופורציות שלנו. עוד בבוקרו של יום, אמר לי מתנדב באחד מארגוני הרפואה שנצטרך גם אנחנו לרדת דרומה. עוד לא הבנתי בדיוק במה מדובר, אבל הבנתי שמתפתח משהו גדול".
היציאה של נוישטט את חבריו שכבר הגיעו למקום, נעשתה רק יומיים לאחר מכן. "כאנשי זק"א לא היה לנו מה לעשות שן בחג ולמעשה רק לאחר צאת השבת התחלנו להיערך, מה שלקח כמה ימים".
על אף הזמן שחלף והעדויות שהחלו להגיע מזירות הטבח, גם איש זק"א מנוסה כמותו, לא התכונן למראות הקשים. "שום דבר לא הכין אותי לזה. כל התרחישים שרצו לי בראש, לא הכינו אותי וזה למרות שלא הגעתי ביום הראשון, אלא בהמשך השבוע. שום דבר לא הכין אותי לכך, על אף שעברתי תרגילים, הדרכות וזירות אינספור. אני לא רוצה להלאות בתיאורים, אבל שום דבר לא הכין אותי".
נוישטט מנצל את הבמה ופונה לצופים בשמו ובשם חבריו המתנדבים: "כשאתם פוגשים אותנו בבית הכנסת, בכולל, בבית המדרש או במקומות נוספים, אל תשאלו אותנו מה קרה. אכן, באופן טבעי יש רצון להתעדכן, אבל אתם לא באמת רוצים לדעת מה היה שם. בני המשפחה כבר יודעים שלא לשאול גם במקרים רגילים, ועכשיו גם אתם צריכים לדעת את זה. אל תשאלו, כי אתם באמת לא רוצים לדעת. בטח לא במקרה הזה".
כשאנחנו מתעקשים בכל זאת לשמוע מה שבר אותו יותר מכל, הוא מספר על הרגע בו נפל האסימון. "אחד המשרדים הממשלתיים שמתעדים את מתנדבי זק"א, שוחח איתי ארוכות, במשך 40 דקות, כשחצי מתוך הראיון רק בכיתי. אתה פתאום מבין את מה שעברת ולא יכול שלא לבכות".
מבחינתו של נוישטט, אחד הדברים שגרמו לכאב הגדול, זהו דווקא ריח המוות והעולם שקפא מלכת. "בכפר עזה בו פעלתי, יש בכניסה לבית שלט פוליטי כלשהו, של 'תתנגדו' או משהו כזה, לצד עוד דגל שמייצג משהו אחר. מי שלא מודע למה שקרה שם, יכול להביט מבחוץ ולחשוב שהכל בסדר. אבל אז, אתה נכנס לתוך הבתים, רואה כתמי דם, כתמי ירי ועוד עדויות קשות יותר. כשאתה יוצא החוצה, אתה אומר לעצמך: 'הם חיים בשווייץ'. פשוט לקחו כפר שלם, והכניסו למקפיא. הכל קפא שם. החיים עצרו שם ביום שמחת תורה.
"יש שם סוכות שאין מי שיפרק, יש שם עגלות שאני לא יודע אם עוד נותרו ילדים שיוכלו לחזור אליהם. בחוץ יש עוד גופות של מחבלים שם, גופות שמוטלות בשל העובדה שאנחנו, אנשי זק"א, ריכזנו בימים ראשונים קודם את הטיפול בחיילים הקדושים. אמנם היו גם מקרים שנאלצנו לטפל במחבלים כמו במקרים שהגופות היו מעורבות זו בזו, אך בעיקר בחיילים".
כשמדברים על ריח המוות, הוא פתאום מזדהה עם הסיפורים של ניצולי השואה. "כשניצולי השואה מדברים על זה ומספרים שהריח הזה לא יוצא ממך, אתה פתאום מבין על מה הם מדברים. הייתי בזירות קשות, אבל זה לא אותו דבר. גם העולם שקפא וגם הריח שלא עוזב אותך, זה משהו שונה בכל קנה מידה".
גם שאלות הזיהוי והטיפול בגופות, אינן דבר של מה בכך. "אחת הגופות שהיו מוטלות שם, כשכולה שרופה, זוהתה כמחבל ומשכך לא טיפלו בה עד ליום ה-4, כשאז הגיעה חיילת שאמרה שלדעתה זה לא מחבל. הלכנו לשם לעשות בדיקה נוספת ולפי האקדח זיהינו שהוא איש כוחות הביטחון. בדיעבד התברר שהוא דמות ביטחונית בכירה, שכנראה הגיע במיוחד כדי להילחם ופשוט שילם בחייו".
גם על רגעי ההפוגה שנעשים בין לבין, מדבר נוישטט. "פורסמו תיעודים של אנשי זק"א ששרים או מנגנים. כשאתם רואים תיעודים מן הסוג הזה, במקום שאפילו צבע אדום לא יעזור שם בשל הזמן הקצר להתגונן, זה לא בגלל שחיפשו לחגוג. הם ראו מראות קשים והם חייבים קצת להתנתק, אפילו לא להפיג את מה שראו. אנחנו לא יכולים לדבר על זה, הסיטואציה מחזירה אותך למקומות לא נכונים. מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת ולכן אתה חייב להתנתק".
"יש מתנדבי זק"א שהיו במירון, אחרים שהיו באסונות בטאבה, או בזירות הרג ופיגועים, אבל כשאתה נכנס למקום בו אתה יודע שהתנהלו חיים שלווים, ובאחת הכל עצר מלכת, זה משהו שחזק ממך". המראות הללו, השפיעו גם על חייו האישיים של נוישטט: "יש לי ילד קטן בן שנתיים, שמגיע מפעם לפעם לישון איתי. בדרך כלל אני שולח אותו למקומו, אבל הפעם, הייתה זו הפעם הראשונה שלא הזזתי אותו. פעם ראשונה שזה פשוט לא מפריע לי. כאבא, אתה אומר לעצמך: 'אז פחות נוח לי, אבל לא נורא'.
כשאתה שומע שעשרה ימים לאחר הטבח, הצוות שהייתי יחד איתו, מוצא גופה של אמא וילד קטן שהסתתרו בעליית הגג, אבל גם שם הצורר תפס אותם, זה משהו שלא נתפס, משהו שמספק פרספקטיבה אחרת על החיים".
לסיום אומר נוישטט: "בשנים האחרונות, עם פריחתם של ארגונים רבים, היה רושם שזק"א כמעט מיותרים, אבל המציאות שנכפתה עלינו, הוכיחה עם המגה אירוע הזה, שאנשי זק"א לצערנו לא מיותרים. הלוואי שבאמת נהיה מיותרים, אבל בינתיים נראה שהמציאות מחייבת אותנו להמשיך".
לאחר ליווי אלפי מועמדים בתקופות השידוכים הגיע הרב מנחם ישראל, מנכ"ל ארגון "בשורות טובות", למסקנה שכל הקשיים בתקופת השידוכים נובעים מארבעה תחומיים עקריים: חוסר בבטחון עצמי וחיבור עצמי, אמונות שליליות בתת מודע שחוסמות ומגבילות ומונעות מלהתקדם לארוסין וחתונה, לבטים וחששות בשידוכים וקשיים בתקשורת.
הקורס "4 צעדים לחופה" מציע מגוון פעילויות ותרגולים המתמקדים בשיפור הבטחון העצמי, תלמד איך להפטר מאמונות שליליות ומגבילות שמעצבות את התודעה שלך. תשתמש בטכניקות עוצמתיות כדי לשחרר את הפוטנציאל האמיתי ולהגשים את החלומות שלך. בנוסף, הקורס ילמד אותך כיצד לתקשר בצורה ברורה, מוצלחת ומשפיעה. תלמד טכניקות ואסטרטגיות לשפר את יכולת התקשורת שלך ולהשפיע על אנשים בצורה חיובית.
מאת: המנטור העולמי לגיוס כספים, מוטי ויטמן החוסן הרוחני של עם ישראל, מנהל עמותה נכבד ונערץ, עומד על הכתפיים שלך. העשייה שלך – מעצמות התורה והחסד הפועלים בזכותך – בשגרה ובעתות חירום, מהווה את מעטפת השמירה המסייעת כעת לעם ישראל לצלוח את המערכה. כעת ההזדמנות שלך לעשות להתרים! איך מתרימים בשעת מלחמה? 10 טיפים לשעת חירום:
הסרת התנגדויות מראש; מניעת מתקפת פתע – לאור המצב הרגיש והמתוח, בקרב חלק מהתורמים נוצרו התנגדויות חדשות וייחודיות לתקופה. למשל, תורמים רבים שבעתות שגרה תומכים במגוון רחב של יוזמות, מעדיפים כעת לתרום רק לדברים שתורמים למאמץ המלחמתי והגנה על החיילים וכדומה. חשוב לא להמתין שהתורם יציף את התנגדותו, אלא להציג אותה מראש בעצמכם ולהסביר כיצד הפעולה שלכם אכן חיונית ותורמת לניצחון במערכה.
ניהול זמן; המשאב היקר ביותר – מצב החירום משבש בדרכים רבות את ההתנהלות השגרתית ומקשה עלינו המנהלים לנהל את המשאב היקר ביותר העומד לרשותנו, הלא הוא הזמן. מומלץ להקדיש מחשבה כיצד להפוך לבעל-הבית על הזמן העומד לרשותנו ולנהל אותו נכון. לקבוע סדרי עדיפות, לנצל את הזמן האיכותיים יותר למשימות הקשות יותר והכל תוך השראת רוגע ושלווה וללא לחצים מיותרים.
שיתוף בזמן אמת; זה קורה כאן ועכשיו – במצבי חירום, עשייה ותגובה מידית, הם המפתח להצלחה. ממילא, תיקשור מידי של הפעילות ושיתוף התורמים באופן מידי – ככל הניתן – בפעילות שאנו מבצעים, תיצור בקרבם הערכה רבה ורצון לקחת חלק.
הכרה עצמית; אם אין אני לי, מי לי – עלינו להיות ערים למצב הרגשי שלנו כמנהלים ולעשות כל שביכולתנו להעניק לעצמנו את הכוחות להתגייס למערכה. לא להדחיק, לא להתעלם אלא לשתף, להתחזק ולהתעצם – במקביל לעשייה חיובית ומלאת סיפוק. הקדשת זמן ומאמצים לחיזוק עצמי, יסיעו רבות לתהליך מול התורמים.
עמו אנכי בצרה; להיות עם התורם – חשוב להבין איפה התורם שלנו נמצא, מה עובר עליו ואם מה הוא מתמודד ולא לחשוב שאיפה שאני נמצא – מבחינה רגשית ומנטאלית – גם התורם שלי נמצא בהכרח. הזדהות עם התורם היא הצעד הראשון בדרך לתרומה.
גם וגם; אמפתיה ורגישות לצד נחישות – מחד, חשוב מאוד להיות עם התורם במצב שבו הוא נמצא. מאידך, להיות נחוש וחדור מטרה כדי להגיע ליעד שלך ולהשיג את התרומה. התפקיד שלנו לרומם ולעודד את התורם, ולא חלילה, ליפול למצוקה שבה הוא נמצא.
ניצול המומנטום; היום שאחרי – הנסיבות הובילו לכך שלחלק מהמנהלים התפנה זמן שאם רק רוצים ניתן לנצל אותו לקראת היום שאחרי המלחמה. השקעה בפיתוח כללי של העמותה, הכנת חומרי התרמה ויח"צ, פיתוח תוכניות התרמה וקמפיינים עתידים, למידה פיתוח והשקעה בכלים ומיומנויות התרמה וגיוס כספים ומשאבים, וכדומה.
יציבות ואיזון – חשוב לבחון את השפעות המצב על הכנסות העמותה ולבדוק האם ניתן לצמצם הוצאות במקביל להמשך גיוס כספים, בתחומים הרלוונטיים. יש לבחון כיצד לשמר בצורה המרבית את הפעילות ואת השפעתה על המוטבים, תוך התחשבות באתגרים ובמניעות.
שיטות חדשות; תורמים חדשים – אין כמו המציאות הנכפת עלינו כדי לעורר אותנו לבחון מחדש את שיטות העבודה המקובעות שלנו ולאותת לנו שהגיע זמן לפרוץ גם לקהלי יעד חדשים ולהשתמש באפיקי התרמה חדשים. קשה בשגרה לצאת 'מאזור הנוחות' אך כעת שאזור הנוחות כבר לא ממילא לא רלוונטי, עכשיו הזמן לבחון את הדברים לעומק, להשתחרר מפרדיגמות ולפתח אפיקים חדשים.
בוקעת רקיעים; תפילת מזכי הרבים – זכור תמיד, למנהלי העמותות, המוסרים את נפשם למען טובת הפרט והכלל, יש כוח מיוחד – כוח תפילת הרבים. התפילה שלכם, מזכי הרבים, פועלת ישועות. כעת הזמן לשאת תפילה למען כלל ישראל ולמען משפחות התורמים, שותפים ופעילים.
יותר משבועיים לתוך המלחמה ונדמה כי מתנדבי זק"א עשויים מחומר אחר לחלוטין. די לערוך הצצה חטופה למלאכת הקודש ביישובי עוטף עזה בכדי להבין שבלעדיהן הכל כאן היה נראה אחרת. כבר בעיצומה של שמחת תורה הם הוזנקו לעיר שדרות בכדי לפנות את הצירים מגופות הנרצחים ועם צאת השבת והחג הם המשיכו לאזור המסיבה ברעים. הם לא האמינו למה שהם רואים, אך אז הם הבינו שהם רק בתחילת הדרך.
במשך ימים ארוכים הם עברו בית בית ביישובים ובקיבוצים וכבדו את הנרצחים בדרכם למנוחת עולמים. המלאכה הייתה קשה ומורכבת, כזו שאיש מלבדם לא היה עושה זאת. אבל הם, המלאכים בלבן, מתנדבי זק"א היו שם במלוא עוצמתם. טפלו במסירות ובנחישות והעבירו מאות מאות גופות לבסיס שורה ומשם לקבורה. קשה לדמיין את מה שהם חוו, את מה שהם ראו. הסיפורים והזוועות נשמעים כלקוחים מעולם אחר, משנות השואה האיומה, אך לעולם לא נבין כיצד זה התרחש בשנת 2023 כאן במדינת היהודים. לא נבין, לא נדע.
לאחר ימים ארוכים של פעילות קודש בעוטף אז התיישבנו לשיחה מצמררת עם מתנדב הארגון אשר לא נח לרגע מאז יום שמחת תורה. מבחינתו, הוא כאן בשבילם והוא כמו שאר מתנדבי זק"א יעשו הכל עד לזיהוי אחרון הנרצחים והבאתו לקבורה. המילים שלו מדודות, קשות ויוצאות מן הלב. אנחנו הקשבנו ורשמנו, רשמנו את זה לדורות, רשמנו בכדי שכולם יבינו וידעו מה היה כאן, מה התרחש כאן, ובעיקר להציג את הפעילות המסורה של מתנדבי זק"א שעשו את מה שאף אחד אחר לא היה ולא יהיה לעולם מסוגל לעשות.
ראובן ראובן בן הארבעים הוא מתנדב בארגון זק"א מאז היותו בן שמונה עשרה. לדבריו, "היה לי שכן בשם אייזיק ברנשטיין שהתנדב בארגון ואני חברתי אליו. יחד היינו יוצאים לאירועים ובמהלך החיים הייתי באירועים גדולים ומצמיתים. הייתי בפיגועי ההתאבדות במסעדות ובאוטובוסים כמו גם אסון מירון והייתי בטוח שכבר ראיתי את כל הזוועות שרק ניתן להעלות על הדעת. במסגרת ההתנדבות הייתי גם באסונות גדולים מעבר לים עם מאות הרוגים אך בכזה דבר עוד לא נתקלתי. זה משהו שלא ניתן להבין בשכל אנוש".
היכן המלחמה תופסת אותך?
"בשבת שמחת תורה שהיתי יחד עם בני משפחתי בבית חמותי ברחובות. כבר בבוקר בערך בשעה 06:29 שמענו אזעקות ותוך חצי שעה מאז בערך כבר קבלתי דיווח שהפעם מדובר באירוע חריג במיוחד. הבנתי שיש מלחמה קשה ויש מאות הרוגים בדרום. התאפקתי מלצאת כבר במהלך השבת אך מיד עם צאת השבת יצאתי לעבר המחסן העמסתי ציוד רב וזינקתי לעיר שדרות שם פיננו את צירי הכביש שהיו למרבה הצער מלאים בגופות שהיו שרועים על הכביש ובצידה במצב מחפיר וקשה מנשוא".
"הבנתי מיד שמדובר בסדר גדול אחר ולכן פשוט העמסתי ציוד ענק" הוא מספר על ההיערכות הגדולה. "אבל גם זה לא הספיק. בסופו של יום הוצאנו ציודים שאגרנו במשך ארבע שנים בתוך השבועיים האלה. אלה כמויות בלתי נתפסות. אני מתוקף תפקידי משמש כמנהל מחסן ופשוט לא האמנתי שכל הציוד הזה יגמר בתוך ימים ספורים. זה באמת בלתי נתפס".
לא חששת לצאת לדרום בערב כזה?
"אני לא מפחד. אשתי קצת פחדה והיא תמיד אומרת לי שאם לא צריך אותי אז שאני אחזור לבית. כאן זה היה סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא היה עושה את מה שאנחנו עשינו. פשוט דהרתי לדרום בלי לחשוב פעמיים, לא על טילים ולא על הסכנה הגדולה, פשוט דהרתי לכבודם של המתים".
תחזיר אותנו חזרה לשדרות
"כפי שסיפרתי העמסנו גופות בשדרות לפנות את הצירים ואת המרחב ומשם המשכנו לאופקים ולאחר מכן למסיבה ברעים. המחזה שנגלה מול עיניי היה מחזה קורע לב. פשוט קורע לב. ראיתי שם עשרות גופות במצבים מחפירים. חלקים ירויים. חלקם שרופים וחלקם שחוטים. זה לא נתפס בדעת אנוש. עבדנו שם בתוך שעות ספורות לפנות את כולם כי הפיקוד במקום ביקש להזדרז מפאת סיבות ביטחוניות. עד השעה 5 בבוקר בערך העמסתי כבר 8 משאיות שהיו מלאות לצערי הרב עד אפס מקום. זה מספר שבחיים לא חלמתי שאתמודד עם זה. עטפנו את כולם בכבוד הראוי ולקחנו את כולם לבסיס שורה. זה היה לילה שחור משחור".
אין רגע שאתה נשבר כשאתה רואה את הזוועות האלה?
"האמת שאין רגע כזה. אני למוד ניסיון ואני עובד כמו מכונה, לא חושב על שום דבר שהוא מערב לעצם העבודה, לעטוף את הגופות ולכבד אותם בכבוד האחרון. אגיד לך את האמת, אם הייתי צופה בסרטונים ובחדשות ומפתח רגש למשפחות האבלות שאבדו את היקר להן, לא הייתי מצליח להתמודד עם זה. מה שאני עושה זה בעצם להפריד את המוח מהרגש. אני עובד כמו מכונה ולא חושב על שום דבר שיפריע לי בעבודה ויחבר אותי באופן רגשי למה שאני רואה מול העיניים. זה קשה מאוד אבל זה התפקיד שלנו כמתנדבי זק"א פשוט לעבוד. בפרט כאן שנאלצנו לעבוד במהירות ופעמים רבות תחת אש ותחת איומים של חדירת מחבלים. זה לא היה פשוט אבל עמדנו במשימה בגבורה עילאית".
צילום: זק"א
זו גם הסיבה שזה לקח הרבה זמן?
"בהחלט. מידי כמה שעות היה התרעה על מחבלים ונאלצנו להפסיק את הפעילות למספר שעות זה ממש לא היה פשוט. יתירה מכך, פעמים רבות מצאנו מתחת לגופות רימונים והיה צריך לטהר את השטח ולנטרל אותם. אני יכול להגיד לך שפעמים רבות המחבלים מלכדו את הבתים, הם השאירו רימונים מתחת למיטה או מעל לדלת, רק מחכים שתפתח ותמות. זה לא היה פשוט, היינו צריכים לעבוד לאט לאט ובזהירות רבה מאוד".
היו מתנדבים אחרים בזק"א שכן נשברו?
"בודדים מאוד. גם אלה שנשברו לא פרשו והלכו הבייתה. הם יצאו לרגע מן הבית המפויח, שתו משהו, שטפו פנים, דיברו עם מתנדבים שחיזקו אותם ולאחר שנפשם חזרה להם הם שבו לעסוק במלאכת הקודש. הציבור לעולם לא יבין עם מה התמודדנו שם. זו הייתה מלאכה קשה ומורכבת. זה אחים שלנו, זה המשפחות שלנו, זה הילדים שלנו, זה פשוט לא נתפס מה שהיינו צריכים לעשות שם. פנינו גופות בגבורה גדולה גם כשהם היו במצבים שאף אחד אחר לא רצה לגשת אליהם. זה נורא ואיום".
איזה תמונה תישאר בזיכרונך מהמלחמה הזו?
"כרגע שום דבר. אני כפי שציינתי מפריד את המוח מהרגש. לא חושב על שום דבר. אני אתן לך דוגמא קטנה, באסון מירון הייתי הראשון שהגיע לזירה עם משאית כי רק ככה הבנתי שנוכל לשמור על כבוד המת בצורה ראויה ונכונה ולפנות אותם בכבוד. טפלתי שם בכל ההרוגים למרבה הצער, אך רק לאחר כחצי שנה הבנתי מה התרחש שם באותו לילה. רק אחרי חצי שנה נפל לי האסימון והבנתי מה חוויתי. גם כאן אני עדיין לא מעכל את זה ולא חושב על זה. אני כן מאמין שביום מן הימים זה יצוף אצלי, לא כרגע. כרגע אנחנו עדיין עסוקים במלאכת הקודש, אין זמן לשום דבר אחר מלבד זה".
מה המסר שאתה לוקח איתך מהימים הקשים האלה?
"לחיות באחדות ובאהבה בין כל חלקי העם. בסוף אנחנו עם אחד. כולנו יהודים. אסור לנו לשכוח את זה ולו לרגע אחד. אני נזכר שבבארי חילצנו אישה שהתחבאה מתחת למיטה וסיפרה כיצד הרגו את העובדת הזרה שלה. זה אישה שבחיים לא הייתי פוגש ולא הייתי משוחח עמה, כזו שרחוקה מהשקפת עולמי כמטווחי קשת. בסוף אנחנו חייבים להבין שכולנו אחים. גם הקדוש בראוך הוא רוצה שנחייה באחדות ובאהבה. צריך לעשות סוף לפילוג בעם, לקרע בין הציבורים ולפילוג בין המחנות. הגיע הזמן להגיד די, פשוט לחיות ביחד ולאהוב את כולם. כולנו אחים".
