רבות נאמר על ימים נפלאים אלו בהם רבבות היו מגיעים לשמוח, צדיקים היו רוקדים ומקפיצים אבוקות אש לאוויר.
שם גם החל לראשונה המנהג החשוב שהנשים תעמודנה במקום מיוחד נפרד כדי לשמור על גדרי הצניעות, לצורך זה בנו עזרת נשים שמוקמה למעלה וסבבה את מקום הריקודים.
המשנה במסכת סוכות (פרק ה׳ משנה ד׳) אומרת:
״חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן שירות ותשבחות, הלווים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר..״
הגמרא בסוכה (דף נג.) אומרת:
״תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן, הכל כאן, ואם איני כאן, מי כאן״?
לכאורה יש להבין, הרי הלל הזקן היה ידוע בענוונותו המיוחדת, הלא ידוע הסיפור שמופיע במסכת שבת דף ל״א, על אותו אחד שניסה לעצבן את הלל ולא הצליח בשום אופן.
ומופיע שם המעשה עם אותו נכרי שרצה להתגייר וללמוד את כל התורה על רגל אחת.
כשהגיע לשמאי וביקש בקשה מוזרה זו, דחפו שמאי באמת הבניין שבידו.
אך כשהגיע להלל, קיבלו הלל כדרכו בסבלנות ואמר לו שאם רצונו ללמוד את כל התורה על רגל אחת, שידע ש: ״דעלך סני, לחבריך לא תעביד״, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך ככתוב ״ואהבת לרעיך כמוך..״ ואידך זיל גמור, ואת השאר למד בעצמך.
אם כן, קצת תמוה, איך אותו הלל אומר משפט שלכאורה אמור לסתור את ענוותנותו הבסיסית, ״אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן, מי כאן״?
וכך הסביר ותרץ לי ידידי היקר הרב בנימין מילצקי.
מסופר על עיירה אחת גדולה שהיו בה שני בתי כנסת שחולקו לפי מעמדות. אחד לעשירים, ואחד לעניים.
בדרך כלל במהלך השנה הכל עבר בשקט יחסי ובשלום.
חוץ מיום אחד בשנה שבו המתפללים מבית הכנסת של העניים היו מקנאים מאד במתפללי בית הכנסת של העשירים.
היה זה ביום שמחת תורה, כשסיימו העניים לרקוד בשמחה גדולה ובדבקות את ההקפה הראשונה.
באפיסת כוחות ישבו לנוח כמה דקות כדי להסדיר נשימתם לכבוד ההקפה הבאה.
בהפסקה קצרה זו יצא להם להביט על בית הכנסת של העשירים ממול, ובעיניים כלות שמו לב שלאחר כל הקפה ותוך כדי המנוחה, אוכלים הם ממיטב המעדנים ושותים ממיטב היינות וכך ממשיכים באותה התלהבות את שאר ההקפות.
בעיניים מלאות קנאה הביטו העניים בכל טוב שיש ממול, ורק אצלם בשטיבל הפשוט אין כלום, ואפילו ״משקה״ קטן לרפואה אין.
ראה הגבאי את צערם וחשב מה לעשות כדי לעודדם.
לפתע עלה לו רעיון, אסף את כולם ושיתף אותם ברעיון.
״בואו נבנה תיבת עץ, וכל פעם שנשתה במהלך השנה כוסית לחיים, כל אחד מאיתנו ישתה רק שני שליש מהכוסית, ואת השליש האחרון ירוקן לקופסת העץ, וכך לאחר שנה תתמלא קופסת העץ במספיק שתיה חריפה שתספיק לנו לכל ההקפות״.
ואכן כל המתפללים הסכימו בשמחה לרעיון.
עברה שנה והגיע שמחת תורה.
לאחר הקפה ראשונה מתישה במיוחד ניגשו כולם בשמחה לתיבת העץ המלאה בשתיה חריפה וכיבדו את הגבאי שירים לחיים ראשון.
בשמחה מרוקן הגבאי את הכוס, לפתע נפתחות עיניו בפליאה גדולה והוא נופל ארצה מתעלף.
המתפללים רוכנים מעליו והוא צועק ״מיםםםםם מיםםםם״.
רץ אחד להם להביא ספל עם מים אבל הגבאי צועק ״לאאאא, מה ששתיתי זה מים בלבד, איך זה יכול להיות״???
ואז התוודה אחד המתפללים שהוא נהג לשתות את כל הכוסית ובלי שאף אחד רואה לשים שליש מים ולשפוך לקופסת העץ.
״מי ירגיש.. הרי זו כטיפה אחת מתוך כמות גדולה, ועבדתי כל כך קשה בשביל כוסית יין זאת״
ואז התוודה עוד אחד, ועוד אחד, ואפילו הגבאי התוודה שלא יכל לעמוד בפיתוי.
מה הסתבר? שכל המתפללים ללא יוצא מן הכלל שמו בקופסת העץ רק מים.
לפי המשל הזה אפשר להבין את דברי הלל הזקן.
״אם אני כאן״, אם כל אחד יקפיד למלא אחר חובותיו, לשים בתיבת הערבות ההדדית את מה שציפו ממנו לשים, אז ״הכל כאן״, היא אכן תתמלא בסוף.
אבל אם ״איני כאן״, אם כל אחד יחשוב שאין משמעות לתפקידו, ולא ישים בקופסת ערבות ההדדית את מה שצריך, אז ״מי כאן״, היא אכן תשאר ריקה.
עוד תשובה נפלאה אמר לי הרב מילצקי על מדוע אמר הלל הזקן את מה שאמר.
נחזור לסיפור עם הגר שהתגייר על רגל אחת אצל הלל.
לא עבר זמן וראו את אותו גר מפורסם מחלל שבת.
שאלו אותו בפליאה איך זה יכול להיות שהוא התגייר ומחלל שבת?!
ענה הגר שהלל לימד אותו רק את מצוות ו״אהבת לרעיך כמוך״ וזה שהוא מחלל שבת לא מפריע לאף אחד.
הלכו וסיפרו את דבריו להלל הזקן, שלקח מאד קשה את הסיפור, הרי הוא בפירוש אמר לו ״ואידך זיל גמור״, שלא יסתפק רק ב״ואהבת״, אלא ימשיך ללמוד.
ניצל הלל הזקן את ההזדמנות שבשמחת בית השואבה היו המוני אנשים.
עצר לרגע את השמחה ואמר, אתם יודעים מה הבעיה של הגר? שהוא לא המשיך את הפסוק ״ואהבת לרעיך כמוך אני ה׳״. ופה טמונה הבעיה.
וזה מה שאמר הלל.
״אם אני כאן״, מי שימשיך את הפסוק עד הסוף, כולל ה״אני ה׳״, אכן ״הכל כאן״, יצליח לקיים את התורה כהלכתה.
אך אם ״איני כאן״, מי שקורא את הפסוק ״ואהבת לרעיך כמוך״ ללא ההמשך ״אני ה׳״, מי כאן??, לא תהיה תועלת ללימוד שלו והרי הוא כלא למד כלום.
אם כן עכשיו מובנים דבריו המופלאים של הלל הזקן.
גולשים יקרים ואהובים, רציתי לאחל לכולנו שנזכה לקיים את שמחת החג למרות ימים מיוחדים אלו, זכרו ששמחה אמיתית היא בעיקר שמחה רוחנית, ואפשר לשמוח באמת גם בתנאים המאתגרים בהם אנו נמצאים.
חג שמח לכולם
עמירן דביר (הלוי)
