מיקום כתבה: עניין לציבור

לאחר חודשים ארוכים בשבי, התגלו פרטים מזעזעים על תנאי הכליאה של עידן אלכסנדר, אשר שוחרר הערב (שני).

על פי עדותו האישית של אלכסנדר, שנחשפה הערב בכאן11, אנשי חמאס שהחזיקו בו העבירו אותו חקירות קשות במשך שבועות רבים, בהן חווה התעללות והשפלה.

במהלך תקופת השבי, אלכסנדר הוחזק במנהרה בדרום רצועת עזה, מבודד מהעולם החיצון וללא אור טבעי. הוא שהה בכלוב, כשידיו ורגליו כבולות באזיקים רוב הזמן, מה שגרם לו לחולשה משמעותית ולקשיי הליכה בעת שחרורו.

העדויות מגלות כי אנשי הארגון כינו את אלכסנדר, בעל אזרחות אמריקנית נוסף על הישראלית, בשם "האמריקני". לצדו הוחזקו חטופים ישראלים נוספים, אך לא נמסרו פרטים על זהותם.

מצבו התזונתי של אלכסנדר היה קשה במיוחד, כאשר הוא סבל ממחסור משמעותי במזון ברוב תקופת שביו. רק בשלושת החודשים האחרונים חל שיפור מסוים, כאשר מחזיקיו החלו לספק לו כמויות מזון גדולות יותר, כך לפי עדותו.

בצילומים שנראו בעת שחרורו ניכר כי אלכסנדר התקשה להתקדם באופן עצמאי, וככל הנראה סבל מחולשה כתוצאה מהאיזוק הממושך והתנאים הקשים בהם הוחזק. גורמים רפואיים בוחנים את מצבו, אך טרם נמסרו פרטים נוספים. בצלב האדום אמרו כי מצבו תקין.

בתוך כך, דובר צה"ל מעדכן כי עידן אלכסנדר מלווה בבני משפחתו ממריא כעת במסוק חיל האוויר לבית החולים, שם עתיד להיפגש עם שאר בני משפחתו ולקבל טיפול רפואי.

המשפיע הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט"א עורר בדרשתו השבועית את הצורך להתקשר בתורת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א לקראת יום ההילולא בל"ג בעומר אז רבבות פוקדים את ציונו הקדוש במרומי הר מירון. בדבריו עורר את החשיבות שיש בלימוד הזוהר הקדוש גם כאשר לא מבינים, וגם כאשר זה רק בבחינת קריאה בעלמא. בתוך דבריו אף חשף סיפור מופלא אודות אברך שנקלע לחובות בסכומי עתק יהושע למעלה מדרך הטבע בזכות הזוהר הקדוש.

בדרשתו השבועית עורר המשפיע הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט"א ואמר כי, "רבי שמעון בר יוחאי נמצא ברחבי העולם ביום אדיר זה, כל בן אדם שלומד את תורתו, לומד את הזוהר הקדוש, שלוקח ספר תהילים לידיים, אז רבי שמעון נמצא אצלם. גם אלה שנוסעים למירון, ממתי שאתם עולים לאוטובוס, תתחילו ללמוד על הדרך, רבי שמעון יהיה אצלכם, והעיקר לא לפספס דקה בכזה יום גדול, רבי שמעון נמצא אצל מי שיש קשר, איך יש כאן בחדר אור, יש חוטים, כשלוקחים חוט מתחברים, זה רבי שמעון, לקחת חוט קטן, קבלה קטנה, זה מה שמחבר אותך לרבי שמעון".

המשפיע חשף כי אברך סיפר בפניו כי הוא נקלע לחובות כבדים מאוד בסכומי עתק, בל"ג בעומר שנת תשע"ט הגיע אותו אחד לציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שם הוא התחייב ללמוד 720 דף זוהר במהלך השנה הקרובה, "את החלק שמבינים הוא למד עם פירוש מתוק מדבש", סיפר המשפיע, "ואת החלק הנסתר – הוא רק קרא, כאשר הוא סיים חצי מהקבלה שלו – 360 דפי זוהר הקדוש נכנס לו סכום כסף ענק שבזה הוא כיסה את כל החובות שלו בגמחי"ם השונים, לאט לאט הוא הרוויח עוד ועוד עד שבסוף השנה עוד נשאר לו הרבה בצד".

המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן סיכם את דבריו ואמר כי אפשר לזכות בישועות למעלה מדרך הטבע בזה שלוקחים קבלה קטנה ביום מרומם זה ומתחברים לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי באמצעות תורתו – הזוהר הקדוש. "יש הרבה סיפורים שאנשים נושעו בזכות זה", סיכם את דבריו המעוררים.

להצטרפות לאלפי לומדי הזוהר הקדוש במסלול "אתכנשו" לחץ כאן.

יצוין כי מידי שנה בשנה אלפים מצטרפים למסגרת הלימוד "איתכנשו" שע"י ארגון "אור הרשב"י" כאשר באמצעות מסגרת לימוד זו הם זוכים לסיים את הזוהר הקדוש בתוך שלוש שנים עם הספק קבוע ליום. בארגון מציינים כי הם נערכים לקראת ל"ג בעומר אז מידי שנה אלפים מצטרפים למסגרת הלימוד וזוכים לראות מהפך בחיים. "מגיעים אנשים מכל המגזרים והעדות, רבי שמעון הוא ממש לכל, כולם יכולים להתחבר לתורתו וללמוד, לא בשמיים היא, אנו קוראים לציבור להצטרף למיזם הנפלא ולהתקשר לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי – בתורתו", אמרו בארגון.

במבצע מיוחד שהתקיים בשבועות האחרונים באזור צפון השומרון, הצליחו יחידות מובחרות של צה"ל לאתר מתקן סודי שנועד לייצור אמצעי לחימה מתוחכמים. במהלך פשיטה על מתחם באחד הכפרים באזור, חשפו הכוחות מעבדה להרכבת מטולי רקטות נגד טנקים מסוג RPG, אשר הייתה בשלבים מתקדמים של פעילות.

על פי הדיווח ב- i24NEWS, חקירה ראשונית של המתקן חשפה כי במקום כבר החלו בייצור של רכיבי הנחייה ("כנפונים") עבור הטילים, וכן נמצאו עדויות לתחילת ייצור ראשי הנפץ הייחודיים והצינורות המשמשים כמשגרים. המעבדה הייתה מצוידת בציוד מתקדם שאפשר ייצור עצמאי של אמל"ח קטלני.

מה שהפך את הגילוי למשמעותי במיוחד הוא העובדה שמדובר בפעם הראשונה שכוחות הביטחון מאתרים תשתית לייצור מקומי של אמצעי לחימה משמעותיים באזור יהודה ושומרון. עד כה, התמודדו כוחות הביטחון בעיקר עם ניסיונות הברחה של נשק מוכן לשטחי הגדה המערבית – תופעה שנחשפה מספר פעמים בחודשים האחרונים.

לאחר תיעוד מקיף של הממצאים במקום ואיסוף כל הראיות הרלוונטיות למחקר מודיעיני, פעלו הכוחות להשמדה מוחלטת של המתקן כדי למנוע כל אפשרות להמשך פעילותו בעתיד. הפעולה בוצעה תחת אבטחה כבדה ותוך הקפדה על מניעת נפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית באזור.

בשיחה עם i24NEWS, התייחס גורם ביטחוני בכיר לחומרת האירוע ואמר: "מצאנו כבר טילי כתף בודדים – אבל זה אירוע שונה. אם לא היינו מגיעים מספיק מהר, היו עושים לנו עם זה פשיטה בסגנון 7.10". הערכת גורמי הביטחון היא כי המעבדה הייתה חלק ממאמץ מאורגן לפיתוח יכולות התקפיות משמעותיות באזור.

מערכת הביטחון עוקבת בדריכות אחר התפתחויות נוספות בתחום ופועלת למניעת הקמתן של תשתיות דומות. המקרה הנוכחי מדגיש את האתגרים החדשים העומדים בפני כוחות הביטחון, כאשר ארגוני הטרור מנסים לפתח יכולות ייצור עצמאיות במקום להסתמך על הברחות מבחוץ.

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַֽׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. (ויקרא יט, יט) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדּֽו. (דברים כב, יא)

בגמ' ביבמות (ה, ב) לומדים מהפסוקים 'לא תלבש שעטנז', 'צמר ופשתים יחדו' לתוכף שתי תכיפות שהם חיבור, ותכיפה אחת אינה חיבור, וכתב רש"י שתוחב תחיבה אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות ולכך נא' 'יחדיו' עד שיחברם יחד יפה, וממה שנא' 'שעטנז' לומדים שיהיה שוע טווי ונוז, שהוא לשון שעטנז, שבאופן שעושה מלאכות אלו עובר באיסור כלאים, וכתב רש"י, שמן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק, שוע – לשון חלק, וטווי – יחד (רש"י בנדה סא, ב), נוז – ארוג, ולמסקנא הכל נלמד משעטנז.

הרי שיטת רש"י שחייבים בכלאים רק אם הצמר שוע טווי ונוז יחד, כלומר שהצמר והפשתן מסורקים ביחד ומחליקים אותם במסרק, וכן טווים וארוגים יחד, ואם עשו כל אחד לבדו אין איסור כלאים מדאורייתא עד שיעשה את כל המלאכות.

והנה בגמ' בנדה (סא, ב) מבואר, אמר רב אחא בריה דרב ייבא בשם מר זוטרא, מי שנתן חוט של פשתן בטלית של צמר, והוציאו רק שלא זוכר אם הוציאו או לא שאי"ז כלאים, כיון שמדאורייתא נאמר 'שעטנז' עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן גזרו גם באופן ששם חוט אחד, וכיון שלא ידע אם נתקו מותר, והק' רב אשי שמא נאמר בתורה שיהיה או שוע או טווי או נוז, והלכה כמר זוטרא כיון שהתורה נקטה בלשון אחד עד שיהיו כולם יחד.

ובתוספות שם הק' על דברי רש"י ש'נוז' היינו ארוג, ורבנן גזרו בארוג בלא שוע וטווי, דא"כ איך שייך כלאים בציצית שצריך פסוק להתיר, והרי החוטים חלוקים וטווים לבד ואינם יחד עם הבגד, ועוד שאם נוז זה ארוג איך שייך לעבור בלא נוז, וכן הרי לומדים מהפסוק שנ' 'יחדיו' שצריך שיהיה ארוג, ומפרש רבינו תם, שנוז הוא שזור, כמו שמצינו במשנה (כלאים פ"ט מ"ח)  שאין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר (דברים כב) לא תלבש שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז, רבי שמעון בן אלעזר אומר, נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו, מלשון עקש ופתלתול, והיינו מה שנא' 'שעטנז' שיהיה שוע כל אחד לבדו וכן טווי וכן נוז לבד, ואחר כך נאמר 'יחדיו' לחברם, ופירוש נוז היינו שזור, ולכך צריך פסוק להתיר כלאים בציצית שחוטי הציצית שזורין, כמו שמצינו בספרי.

מבואר בשיטת רבינו תם, שלשון נוז הינו שזור, ולא כמו שפי' רש"י שהוא ארוג, וכן חלק שגם אם עשו כל אחד מהמלאכות לבדו יש בזה איסור כלאים, שאם לאחר הסירוק, הטוויה והשזירה נעשו בנפרד והתחברו ע"י אריגה או קשירה תפירה או קליעה הם אסורים מדאורייתא, ולומדים ממש"נ 'יחדיו'.

בר"ש משאנץ (כלאים פ"ט מ"ח) מבואר כדברי ר"ת, שיש איסור כלאים מהתורה גם אם נעשו כל המלאכות בנפרד, רק שנקט בביאור 'נוז' שהוא כמו שביאר רש"י שהוא ארוג ולא שזור כדברי ר"ת.

ברמב"ם (פ"י הלכות כלאים ה"ב-ד) כתב, כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד, צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ומבואר בדברי הרמב"ם, שגם אם נעשה רק אחד מהשלבים יש איסור מדאורייתא ואין צריך לכולם, שביאר או שוע או טווי או נוז, ולכך אם חיברם ע"י שהרטיבם במים והחליקם עד שנדבקו ועשה מהם בגדים ללא טוויה או שרק טווה אותם יחד או שארגם ללא טוויה, הרי"ז כלאים מדאורייתא.

אמנם פי' המשניות כתב הרמב"ם, שנוז הוא האריגה שארוג משניהם וענינו חבור שיתאחה וישוב כאחד כשיתערב הצמר בפשתים ויטוו משניהם חוטין ויעשו מן הטווי ההוא בגד ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו, יהיה הבגד ההוא כלאים וזה כלאים מן התורה, והוא שלא יהיו כלאים עד יהיו נחברים אלו שלשה הענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מדברי סופרים וכן אמרו בגמ', הרי שלמד כדברי רש"י שצריך לכל המלאכות יחד בשביל שיתחייב מהתורה.

דרך העלאה

בגמ' ביבמות (ד, ב) מצינו 'ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך' וכן נא' 'לא תלבש שעטנז', שאם היה נא' רק 'לא יעלה עליך', היה חייב בכל שהוא דרך שמעלה עליו את הבגדים ואפילו מוכרי כסות, וביאר רש"י שאינם מתכוונים להנאת חימום, לכך נאמר גם 'לא תלבש שעטנז', שצריך לבישה שיש בה הנאה, ואם היה נאמר רק 'לא תלבש', היה חייב דוקא לבישה שיש בה הנאה אבל העלאה לא, לכך נא' 'לא יעלה עליך'.

הנה במשנה בכלאים (פ"ט מ"ב) מצינו, שהכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן, וכן אין עראי לכלאים, ולא ילבש כלאים אפלו על גבי עשרה בגדים, אפילו לגנוב את המכס, וביאר הר"ש משאנץ, שכרים וכסתות, עשויים לשכיבה ומצינו ביומא (סט, א) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך, ואמרו חכמים שאסור לעשות כן שמא תכרך על בשרו ואפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן, ולגבי כרים וכסתות ומרדעת שאין בשרו נוגע לא גזרו בדבר שאין דרכו בהעלאה.

לתפור נעלים מבחוץ עם חוט של פשתן

בירושלמי (כלאים פ"ט, ה"ד) הסתפקו אם מותר לתפור את המנעל בפשתן מבחוץ, כיון שבתוך הנעליים יש צמר ואפי' שאינו נוגע בצמר, ופשטו שאסור משום חומרא של ר' זעירא, שמצד הדין אין חשש כיון שתופר בחוץ, והיינו שאמר מודה ר' אילא במי שלובש דרדסין שהן מנעלים של צמר ע"ג מנעלים של פשתן שאסור מצד הדין, משום שכל זמן שאינו פושט מנעלים העליונים אינן יכול לפשוט התחתונים והרי"ז חיבור של צמר לפשתן, וברידב"ז בי' שהסתפקו האם צריך את כל המלאכות יחד או שמספיק שעשה אחד מהם.

והביא באור זרוע (הלכות יו"ט סי' שמא) את דברי הירושלמי כפי שביאר בערוך, שמודה במנעלין של עור שמגיעים עד הירך, והוכיח משם שאסור ללבוש אנפילאות [גרביים] של צמר ע"ג אנפילאות של פשתן או להיפך, שאינו יכול לפשוט את התחתון אם לא יפשוט את העליון תחילה ואינו דומה לקוטה [צווארון] של צמר שאנו לובשים ע"ג החלוק של פשתן, לפי שיכול לפשוט את החלוק של פשתן לפני שמפשיט את הקוטה של צמר.

והנה בגמ' בביצה (טו, א) אמר רב פפא שערדלין אין בהן משום כלאים ופירש"י בשם תשו' הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן בתוך מנעליהן תחת העקב, וכ"פ הר"ן, ותולין עליהן עור של תיישים מעובדים תחתיהם ויש שעושים אותן של צמר שאין בהן משום כלאים לפי שהם קשים, אבל הרא"ש כתב, מפני קשה ואינו מתחמם, ולפ"ז אפי' אם אינו קשה מותר, ומבואר שאם הוא למעלה מן העקב אסור משום כלאים, וכ"כ הרמב"ם (בפ"י מה' כלאים) מנעל שהוא של כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף, ומהר"י קארו כתב (בסי' ש"א) ויש לתמוה עליו אם הטעם מפני שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף שיהיה מותר גם יש לו עקב, ואפשר לומר שבמקום שיש לו עקב כיון שנראה כמלבוש אפי' שאין נהנה ממנו אסור.

והק' בים של שלמה (ביצה מז) שהרי העור שלמעלה אינו קשה ונהנה וכן יבואו להחליף גם במקומות אחרים, וכן הרי עור הרגל שייך בהעלאה במה שמלביש עליו והוא בכלל שעטנז לא יעלה עליך, אלא צ"ל שהפי' של מנעל (של כלאים שכתב) הרמב"ם הוא עפ"י מה שנא' במשנה בכלאים, שאין בו משום כלאים, וכן פי' הראב"ד וכן פי' בלשם במשנה (כלאים פ"ט) על מנעל זרב, שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל שהולך בה על בדים והסתות שלא יתלכלכו, ומה שאמר שאין לו עקב היינו שאין לו עור קשה כמנעלים שלנו והוא כערדלאין, עשוי להיות בתוך המנעלים כדי לילך על הכרים והכסתות, ואסור ללבוש אנפילאות [גרביים] של צמר על של פשתן אבל לכרוך ברגליו בבד פשתן תחת אנפלאות של צמר מותר, ובירושלמי משמע שאסור ללבוש בתי שוקיים של פשתן תחת בתי שוקיים של צמר משום שא"א לפשוט בלי עליונים שחשובים כתכופים זה לזה ב' תכיפות ויותר.

ללבוש בגד צמר על חלוק פשתן

והנה בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רכו) כתב, האם אסור ללבוש בגד של צמר על חלוק של פשתן משום חשש כלאים אא"כ מפסיק בגד ביניהם שאינו של צמר או פשתן, והוכיח כן מהירושלמי הנ"ל, והביא ראיה מרבינו יונה כשהיה לבוש בגד צמר על חלוקו לא היה מהדק את החגורה כדי שלא לחבר זא"ז.

והביא, שנהגו שאם כל אחד בפני עצמו מותר, וכן בכפיפה אחת מותר כמו שמצינו במשנה בכלאים, שתכיפה אחת אין בה חבור ואין בה משום כלאים, ודוקא כששזר את שני הראשים, ומכאן למדו לקשר העליון בציצית שהוא מדאורייתא שהרי התירו כלאים בציצית, ואם מותר מדאורייתא מדוע צריך פסוק להתיר, ומה שהביא ראיה מהירושלמי, כשתכפן שתי תכיפות וכשקשר בחגורה של צמר, הרי מבואר שאפי' שאינם מהודקים כ"כ מ"מ אם אינו יכול להסיר את הבגד עד שיסיר את העליון אסור.

החיבור בכלאים ע"י תפירה

ובתוספתא (כלאים פרק ה) מצינו, שחלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר, אם תופרן אסורים משום כלאים, ויוצאין בהם בשבת, לובש אדם שתי חלוקות זו על גב זו אע"פ שפודנתו חגורה עליו וכו' מטפחות הידים ומטפחות ספרים ומטפחות ספוג אין בהם משום כלאים, ורבי אליעזר אוסר דברי ר"מ, ר"י אומר שר"א אוסר וחכמים מתירים, ובמטלית של רטיה שאין אסור משום כלאים.

ברא"ש (נדה פ"ט, סי' כד) הביא נוסח אחר בלשון התוספתא, שחלוק של צמר שנפרם פורפו (כן הביאו בטיו"ד סי' ש) בחוט של פשתן, ואם תפרו אסור משום כלאים, וכן כתב הרמב"ם (פ"י הל' כלאים ה"י-יא) בגד צמר שנפרם מתר לפרף אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור, לובש אדם בגדי צמר ובגד פשתן וחוגר עליהם מבחוץ ובלבד שלא יכרך את המשיחה ויקשר בה בין כתפיו, וכ"כ בראבי"ה בשם ר"ת, דלא כמו שמבואר בדברי התוספתא שקשר הוא חיבור לענין כלאים.

וכתב בכסף משנה, וכתב ר"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא"ש כתב דנ"ל לא קשיא שמדובר שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד שאינו חיבור, ויש מי שאומר שלא נאסר בקושר אלא בקושר קשר של קיימא, ומדברי הרשב"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות.

אם יכול לחבר שלא ע"י תפירה

בתרומת הדשן (חלק א' סי' רצו) כתב לדון במי שיש לו בגד או מעיל שעשוין מפשתן ורוצה לחבר בה שרוולים מצמר על ידי שקושר ארבעה או חמשה פעמים סביב הזרוע אם יש בו משום כלאים, שיש לחלק אם נעשו קשרים רפויים בתוך הנקבים שיוכל לפרקם באצבעותיו שאי"ז חיבור, ואפי שהם מחוברים בהם תמיד ואינו מפרקם בלבישה, ולענין כלאים גם קשר הוא חיבור, באופן זה אינו חיבור כמו שמוכח ביבמות שקשר עניבה אינו קשירה, ומה שנא' במשכן 'והבאת את הקרסים בלולאות וחברת את האהל וגו' שנקרא חיבור ע"י קרסים, היינו שהיו עשויים באופן שלא ישמטו כלל אלא ע"י מעשה כגון שהיו ראשי הקרס כפופים, וכן כאן אם יתפור באופן שלא יוכל להוציא בקלות נחשב חיבור גמור.

בחוות יאיר (סי' קעג) הביא את דברי הרמב"ם שכיון שהתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם שנא' צמר ופשתן יחדו מ"מ כיון שנתאחד אסור, ומבואר שבכל אופן שהחיבור והדיבוק צמר ופשתן הוא חזק שא"א בקלות להפרידן וליטול את התחתון עד שיטול את העליון תחילה אפי' בלא תפירה רק בקשירה אסור, ותלוי אם יכול להפרידן בקלות, ולכך בבגד צמר שנפרם אם אינו יכול להוציא את ראשי הקרעים מהפריפה שפרף אסור לפרפו בחוטי פשתן, הרי שיש איסור גמור הוא מה שמחברין יחד בית צוואר [צווארון] פשתן במלבוש צמר במחט דאפי' לפי שעה הרי מעבירים המחט כמו בשתי תכיפות דאל"כ אינו עומד כלל, ואין בו היתר.

וכל הראשונים פירשו בבגד שאבד בו כלאים, דהיינו שאבד חוט של פשתן בבגד של צמר, או להפך, ובערוך לנר (נדה סא, ב) חקר מה דינו אם אבד בבגד חוט של כלאים ממש, שכבר נאסר מקודם, אם הוא בטל ברוב, ואין ספק שאין הבדל לענין דינא, והבגד אסור, ובמאירי בע"ז כתב בשם התוספות, שאין בשעטנז בטול מפני שהבגד שיש בו כלאים בראשו האחד אף ראשו האחר אסור להתחמם בו אעפ"י שבוודאי אין שם כלאים, לכך אין כאן דין בטול שהרי הכל אסור, וכ"ש שאם אבד חוט של כלאים בבגד שכל הבגד אסור.

מזרנים עניבות ומדביק כלאים

בשו"ת הלכות קטנות כתב לדון אם המדבק כלאים עובר על איסור כיון שלא תפרן, ותי' שכשם שהמדבק ניירות בשבת חייב  משום תופר גם לגבי כלאים יחשב כתופר, שכן מצינו במשנה בכלאים (פ"ט מ"ד) לדמות דין כלאים לשבת לגבי התופר שתי תפירות שחייב משום כלאים ושבת.

ובשבט הלוי (ח"ח סי' רלח) כתב לגבי לתת הכשר על מפעל לייצור מזרנים ויתכן שיש כלאים בתוך המזרן באופן שאין גופו נוגע בכלאים, כתב שיש בזה ג' חששות מדרבנן, שמדאורייתא אסור רק דרך לביש מדין לא יעלה עליך ומדרבנן אסרו גם להציעו תחתיו ולא גזרו באופן שאין בשרו נוגע בכלאים, וכן באיסור חשש לבדים הוא רק מדרבנן, ועוד שאין ברור שיש בתוכו חוטים של צמר ופשתן אלא שיש בזה תערובת של חוטים ולפעמים מתערבים גם חוטים של צמר ופשתן, הרי צריך שיהיה ניכר ממש שלמראית העין יהיו ניכרים, ולכך נקט שאין מקום להחמיר בזה.

ובאבני ישפה (ח"א סי' ריז) כתב לדון, אם יש איסור שעטנז בעניבה שאין תכלית הלבישה לחימום אלא לקישוט, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ט הל' כלאים ה"י) שאין איסור כלאים אלא בבגדים שהם דרך חימום, כגון הכתונת והמצנפת המכנסיים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפים בהם את השוקיים ואת הידיים וכיו"ב אבל צלצולים קטנים שעושים אותם העם בבית היד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין וסמרטוט שמניחים על רטיה וכיו"ב הרי אלו מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם שאין דרך חימום בכך, וכתב הכסף משנה שכן מוכח בגמ' בביצה.

והנה במשנה בכלאים (פ"ט מ"ג) מבואר, שמטפחות הספרים אסורות משום כלאים, וכ' השו"ע (יו"ד שא, י) דהיינו מטפחות שמסתפרים בהם אם יש להם פתח לראש שלובשים אותם דרך לבישה אסור משום כלאים, וכתב הט"ז (סק"י) שאפי' שהוא רק בכדי שלא יהיה לכלוך כיון שיש לה בית ראש הרי יש עליה שם מלבוש, ומבואר שאין תלוי אם זה מחמם אלא כיון שהוא מלבוש לגוף אסור בכלאים, ולפי"ד מה שנאמר שצריך בדרך חימום היינו בדברים שאין עליהם שם מלבוש, והיה מקום לאסור כמו במטפחות הידים ומותר באופן שאין דרך חימום, ולפי"ז מה שנקט הרמב"ם לאסור אבנט אפי' שאין דרך חימום בכך כיון שנועד רק לחגורו, רק שמ"מ יש עליו שם בגד וזה דרך לבישתו אסור משום כלאים, או שמדובר באבנט שנועד לחמם, וא"כ לענין עניבה כיון שעוטפים בו את הצואר אפי' שעיקרו לנוי הרי"ז בגד וזה דרך לבישתו, וכן מה שהוא עשוי לנוי הרי הוא בגד גם אם אינו לחימום.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' צט) כתב לדון לגבי עטרות ששמים בטלית של מצוה, ופעמים שמוצאים בהם חוט של פשתן בתוך חוטי הכסף, שאם ידוע שיש שם חוטים של פשתן ודאי שאסור משום כלאים, ובמקום שלא נעשה מפשתן ורק חושש אם התערב בו פשתן אין לחוש בזה, וכתב לדון איך שייך לחבר לטלית באופן שלא יהיה חיבור לכלאים, שיש לחברם באופן שיכול לנתקם בקלות [כגון ע"י תיק-תק] שאי"ז חשוב חיבור לענין כלאים, וכתב שראוי לעשות כן ואין לפרסם הדבר שלא להוציא לעז על צדיקים שלא עשו כן.

בטעם איסור כלאים

בספר החינוך (מצוה סב) כתב, שצוה כל אחד לפעל פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית (א יב) למינהו על הנבראים, וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו (בראשית רבה ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו גדל, ומלבד פעלתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו יש להם פעלה אחרת, בהתערב מין מהם עם מין אחר, ובמלאכת התערבת יש בה צדדין שלא הרשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלקים שסוף המעשה היצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם.

ברש"י כתב 'את חקתי תשמרו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרת מלך שאין טעם לדבר.

וברמב"ן כתב, שהטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך, והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות, ומוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י, ו) אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו כי הם חקות שמים וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז) וכבר כתבתי בסדר בראשית (א כו) שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com