מיקום כתבה: עניין לציבור

ספינה צבאית מקסיקנית, פגעה בעוצמה בגשר ברוקלין המפורסם. האירוע הטרגי, שהתרחש בשעות הבוקר של יום ראשון, גרם למותם של שני אנשים ולפציעתם של 19 נוספים.

אנשי חירום פעלו במהירות בזירת האסון, כאשר שניים מהפצועים פונו במצב המוגדר כאנוש. עדי ראייה תיעדו את הרגע הדרמטי בו שלושת תרני הספינה התנגשו במבנה הגשר וקרסו, תיעוד שהופץ במהירות ברשתות החברתיות.

אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק, התייחס לתקרית בהצהרה רשמית ושפך אור על הסיבות להתרחשותה. לדבריו, האסון נבע מכשל טכני שהתרחש בספינה. "המשיט איבד שליטה על הספינה", הבהיר אדמס בדבריו, והוסיף כי התקלה המכנית היא שגרמה לכלי השיט לסטות ממסלולו המתוכנן ולהתנגש בגשר.

על סיפון הספינה, המכונה "קווטמוק", שהו בעת התאונה 277 נוסעים ואנשי צוות. למרות חומרת ההתנגשות, לפי הדיווחים המתפרסמים, אף אחד מהם לא נפל למימי הנהר. מספר אנשים שחזו באירוע מקרוב סיפרו לכלי תקשורת מקומיים כי שמעו צלילי מוזיקה בוקעים מהספינה וכי הבחינו במספר רב של אנשים שנכחו על הסיפון ברגעי ההתנגשות.

"קווטמוק" אינה ספינה רגילה – מדובר בכלי שיט המשמש להכשרה ואשר שייך לחיל הים של מקסיקו. הספינה יצאה למסע רשמי שהוגדר כביקור ידידותי, ומסלולה המתוכנן היה להפליג תחילה לג'מייקה ומשם להמשיך ליבשת אירופה. מסע זה, שתוכנן להימשך למעלה מחצי שנה, נקטע באיבו עקב התאונה הקשה.

מבירור ראשוני עולה כי הספינה המקסיקנית כלל לא הייתה אמורה לעבור תחת גשר ברוקלין, עובדה המחזקת את ההערכה כי אכן אירעה תקלה משמעותית בניווט או בשליטה על כלי השיט.

האירוע המצער משבש את התנועה באזור הגשר, וכוחות ביטחון והצלה ממשיכים לפעול בזירה. הרשויות בוחנות את היקף הנזק שנגרם למבנה הגשר ואת ההשלכות ארוכות הטווח של התאונה.

דובר צה"ל מודיע כי אותר חלל צה״ל שנפל שנה לאחר קום המדינה ומקום קבורתו לא נודע. במסגרת חקירה של הענף לאיתור נעדרים בצה"ל, נקבע כי החלל ארתור גסנר ז״ל קבור בקבר אחים ברחובות לצד שני חבריו למחלקה; גבריאל מגנאג'י וקלמן צ׳פניק הי"ד.

טוראי ארתור גסנר ז״ל, נפל בקרב בפעילות צה״ל במזרח חבל לכיש באפריל 1949 ומקום קבורתו לא נודע. לאחר חקירה מאומצת בהובלת הענף לאיתור נעדרים בחטיבת הנפגעים של צה"ל, שנמשכה למעלה מחמש שנים, אותר מקום קבורתו.

ב־20 באפריל 1949, במסגרת מבצע יזום של חטיבת "הנגב" בגזרת גבעות לכיש-אמציה (אזור הכפר דוויימה), נתקלה מחלקה מגדוד 8 בקבוצת מסתננים פלסטיניים. ההתקלות התפתחה לקרב ממושך ועיקש, בסופו נפלו שנים-עשר לוחמי צה״ל, שלושה מתוכם הוגדרו נעדרים: טוראי ארתור גסנר הי"ד, טוראי גבריאל מגנאג'י הי"ד וטוראי קלמן צ׳פניק הי"ד.

בעקבות מאמצים מודיעינים ודיפלומטים, התברר כי גופותיהם נלקחו על ידי ערביי האיזור למערה בכפר אידנא, שהיה אז בשטח ירדני. ב- 06 במאי 1949, כוח צה״ל יצא למבצע ייעודי לאיסוף שלושת החללים מהכפר אידנא. כעבור מספר חודשים נקבע כי שניים מהחללים הם טוראי גבריאל מגנאג׳י ז"ל וטוראי קלמן צ׳פניק ז"ל ואילו טוראי ארתור גסנר ז"ל הוגדר כחלל צה״ל שמקום קבורתו לא נודע.

בשנת 2020 חודשה החקירה בעניין היעדרותו של טוראי ארתור גסנר ז"ל, והוקם צוות חקירה מיוחד (צח"ם), שביצע פעולות חקירה רבות ומגוונות לאיתור מקום קבורתו של ארתור ז״ל. החקירה כללה ניתוח מסמכים, תחקור עדים, ניתוחי קרקע וביצוע סקרים ארכיאולוגים. כל אלה הובילו למסקנה כי שלושת הלוחמים שנעדרו ובהם ארתור גסנר ז"ל, נקברו יחד בקבר אחים ב- 06 במאי 1949 בבית העלמין ברחובות.

בני משפחתו, ובהם אחייניתו של ארתור ז״ל, קיבלו בשבוע שעבר עדכון מקצינת משאבי אנוש ראשית וראש חטיבת הנפגעים, תת-אלוף עדנה איליה אודות סיום החקירה. בתקופה הקרובה ייסגר המעגל לאחר 76 שנים, ויתקיים טקס להוספת כרית מצבה על שם ארתור גסנר הי"ד לקבר האחים ברחובות בו קבורים גבריאל מגנאג׳י וקלמן צ׳פניק הי"ד.

מהשבעה באוקטובר, המערך לאיתור נעדרים פעל בשטח הרצועה לטובת מאמצי איתור חטופינו ובמקביל המשיך במאמצים לאיתור חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, תוך תחושת מחוייבות עמוקה לכלל המשפחות השכולות ומשפחות החטופים. גם בימים אלו צה״ל ממשיך וימשיך לפעול להשבת השבויים, הנעדרים והחללים.

ראש אגף כוח האדם, אלוף דדו בר כליפא אמר: ״לאחר 76 שנים ובתום חקירה מעמיקה ומקצועית, נפלה בחלקנו הזכות לקבוע כי ארתור גסנר ז״ל, הנעדר האחרון מהפעולה בבית גוברין ב-1949, טמון בבית העלמין הצבאי ברחובות יחד עם חבריו לנשק קלמן צ'פניק וגבריאל מגנאג'י זכרונם לברכה.

כה חשובה ההזדמנות להביא עולם על תיקונו בסוגיה רבת שנים, בייחוד בעת הזאת חשוב לזכור ולפעול כך שיידעו כולם כי צה"ל לא שוקט על שמריו גם לאחר זמן רב, ועמל להביא מזור למשפחות החללים ואת אחרון הלוחמים לקבר ישראל. יש לנו מחויבות עליונה ומוסרית להשיב את החטופים והנעדרים וכך נמשיך לפעול״.

אחרי ההלם הראשוני של הימים האפלים שלאחר ה-7 באוקטובר, כאשר עם ישראל התאחד בכאב ובזעזוע, התקשורת הישראלית שבה לעשות את מה שהיא יודעת ומומחית בו.

במקום לשמש כמגדלור של אמת בים של שקרים, הפכו כלי תקשורת רבים למדבררים אוטומטיים של האויב, ללא ביקורת וללא בושה. גם הערב וגם בימים האחרונים מול הדיווחים הדרמטיים על מחלוקות קשות בין נתניהו לטראמפ, שעד לא מכבר היה שנוא נפשם ובין לילה הפך למנהיג העולם הנאור.

כל הודעה, כל ציטוט, כל טענה המגיעה מהצד השני מקבלת במה מכובדת. "מקורות בחמאס מסרו", "לפי דובר חמאס", "על פי ההודעה הרשמית" – כאילו אלו מקורות אמינים שיש להביא כלשונם. אין חקירה, אין אימות, אין הקשר. במקום זאת, התקשורת מגישה לציבור הישראלי את התעמולה הזדונית כמנה עיקרית בארוחת החדשות היומית.

האבסורד הגדול ביותר? אותה מערכת תקשורתית שבולעת בשקיקה כל שקר מבית היוצר של ארגון טרור רצחני, מפעילה זכוכית מגדלת ופינצטה בכל הנוגע להודעות ראש הממשלה או צה"ל. פתאום יש "בדיקת עובדות", פתאום יש "מומחים" שמטילים ספק, פתאום יש "הסתייגויות" ופתאום הבכירים האמריקאים שרק קודם לכן דיווחו על עימות בינם לבין נתניהו, זוכים להשתקה כשהם מבהירים שלא קיימת מתיחות וכמעט מתחננים להפריך את השמועות.

כן, חלקים מהתקשורת החרדית אינם טובים יותר. במקום לעמוד לצד העם והמדינה בשעתם הקשה, מעדיפים גם הם להפיץ נרטיבים מסוכנים, להעצים קולות אנטי-ישראליים ולתת במה לדעות שמחלישות את החוסן הלאומי. תמורת נזיד עדשים הם מעדיפים להציג כל סרטון של חמאס כאילו שהעובדה ש-"התיעוד באישור מטה המשפחות" יש בה כדי להקהות את המסר שחמאס ביקש להעביר היישר לאזרחי ישראל, מבלי לשלם אפילו שטר אחד של מאתיים שקלים, שנגיד הבנק מסרב להוציא משימוש.

וכאן הבן שואל: האם שכחנו מי אנחנו? האם שכחנו את התפקיד החיוני של התקשורת בחברה דמוקרטית בעת מלחמה? לבקר – כן, בהחלט. להציג דעות שונות – בוודאי. אבל לשמש כפלטפורמה להפצת תעמולת אויב? זוהי הפקרות מוסרית שאין לה מקום. התקשורת בישראל הפכה את המשוואה המקצועית על פיה: כל אמירה נגד נתניהו, גם מפי האויבים הגדולים ביותר של ישראל, מתקבלת כמעט ללא עוררין. אפילו הדוברים הבזויים ביותר זוכים לבמה מכובדת, כל עוד הם תוקפים את ראש הממשלה.

בעודנו עומדים בפני אתגרים קיומיים, מסכנת התקשורת הישראלית את החטופים ובני משפחותיהם, את הלוחמים וקרוביהם. היא מחלישה את כוח העמידה שלנו בדיוק כשאנו זקוקים לו יותר מכל.

הגיע הזמן שהתקשורת תחזור לתפקידה האמיתי: לחשוף את האמת, לדווח בהגינות ולשרת את הציבור, לא את האג'נדה הפוליטית שלה או, גרוע מכך, את האינטרסים של אויבינו. העם חכם יותר ממה שהם חושבים, והוא רואה את המניפולציה הזו בעיניים פקוחות.

בשעה קשה זו, ישראל זקוקה לתקשורת אחראית, ביקורתית אך אחראית. תקשורת שזוכרת מיהם אויבינו האמיתיים (והם לא החרדים כמובן) ומהו תפקידה ההיסטורי.