מיקום כתבה: עניין לציבור

"מפץ ממלכתי" 

בניגוד להודעות הפוליטיות המפתיעות של סער בעבר, הפעם הצעד שלו היה צפוי

זהו זה. נגמרו הבחירות המקומיות. הסיבוב השני מאחורינו, שמואל (שמוליק) גרינברג נבחר לראשות העיר בית שמש, ואפשר לחזור לימי השגרה בכל הקשור לכתבות ולסיקורים. אלא שבמציאות הביטחונית והפוליטית בה אנו נמצאים, אין שגרה ואין שלווה.

אחד מחברי פנה אלי השבוע עם שאלה מחויכת: מה תעשה עכשיו אחרי הבחירות. נגמרו הנושאים הבוערים. על מה תכתוב? אז הנה הגיע השר גדעון סער, שמספק לנו כותרות פוליטיות עם הודעתו על פירוק השותפות שלו עם השר בני גנץ.

הודעת סער עומדת אמנם במרכז השבוע הפוליטי, אולם יש עוד נושאים בוערים על השולחן. מדובר בהמשך המתיחות בין הנשיא ביידן לנתניהו, שהופכת להיות אישית (לשמחת אנשי המחאה). כמו כן על השולחן ניצב העימות הקשה מול חיזבאללה בצפון, שעל פי כל הסימנים מוביל (במוקדם או במאוחר) למלחמה, המשך ההתלבטות בעזה, האם (ומתי) להיכנס לרפיח. עיכוב עסקת החטופים, חיסול (או לא) של רמטכ"ל החמאס מראוון עיסא, סערת ההתבטאות של קצין בכיר נגד הפוליטיקאים מימין ומשמאל, וכמובן עוד השלכות של תוצאות הבחירות לרשויות, בקיצור: יש עוד הרבה נושאי כתיבה והתייחסות. החבר יכול בהחלט להיות רגוע.

אז נצא לדרך עם ההתפתחות הפוליטית של השבוע: פירוק "המחנה הממלכתי" וההשלכות האפשרויות להמשך הדרך של גנץ וסער, כמו גם ההשפעה על עתידו של נתניהו. הכול קשור זה לזה.  

מבין כל הכותרות שניתנו על הודעתו של סער על סיום השותפות הפוליטית עם גנץ, בלטה הכותרת: "המפץ הממלכתי". מי שניסו לשדר ממלכתיות ובריחה מהפוליטיקה הכעורה, נסחפו לתוכה על מלא. "המחנה הממלכתי" נקלע למערבולת פוליטית פנימית, ובטווח הארוך יכולה להיות לכך משמעות, בעיקר לאחר שסער יחליט מה בדיוק הוא עושה ולאן הוא הולך.

ההיסטוריה של סער מלמדת כי הוא נוהג להפתיע עם הודעותיו הפוליטיות ומותיר את המערכת הפוליטית בתמיהה לפשר מעשיו. כך היה לפני 10 שנים כאשר החליט לקחת פסק זמן מהליכוד, בעודו מכהן כשר הפנים. איש לא חזה אז את הפצצה הפוליטית שהטיל, והודעתו שניתנה אז בפני פעילי הליכוד בטקס הרמת כוסית לפני ראש השנה, הותירה את כולם בהלם.

שנתיים וחצי לאחר מכן שוב הפתיע, כאשר הודיע על חזרתו לליכוד. בהמשך רשם שוב הפתעה כאשר הכריז על התמודדות בפריימריז נגד נתניהו, וכך עשה גם כאשר עזב את הליכוד לטובת הקמת "תקוה חדשה".  

בשונה מכל זה, הודעתו השבוע לא נחשבת להפתעה. לכולם היה ברור שהשותפות שלו עם גנץ עומדת לפני פירוק רשמי. באופן מעשי הם מזמן כבר לא ביחד. השאלה שנותרה הייתה, מתי תגיע ההודעה. השבוע זה קרה.

המשבצת הימנית

האפשרויות של סער: התמודדות עצמאית, חבירה לאישים נוספים או מיזוג בליכוד

גדעון סער נחשב לאחד הפוליטיקאים המיומנים והמתוחכמים ביותר. שהותו במשך שנים ארוכות  לצדו של נתניהו, עוד מהימים בהם כיהן כמזכיר הממשלה שלו, לימדה אותו רבות. גם חברו למפלגה, זאב אלקין נחשב לשועל פוליטי בפני עצמו. השניים טוו את מהלך הפרישה זה זמן רב ויש להניח שידעו מראש מה היא תחולל. בשלב זה נוח להם לשמור את כל האופציות פתוחות ולתת לכולם לעשות פרשנויות סביב הצעד שנקטו. 

אם ננתח את הדברים באופן מושכל, ונתעלם ממשקעי העבר בין גנץ לסער, שהלכו והתחדדו מאז החלטתו של גנץ, להעדיף את איזנקוט כחבר בקבינט המלחמה על פניו, עדיין נתקשה להבין כיצד פוליטיקאי כה מיומן כסער, מפרק את השותפות עם מפלגה שנמצאת בשיאה ומקבלת בחלק מהסקרים 40 מנדטים. תוצאה כזו אינה זכורה שנים ארוכות במערכת הפוליטית. מה אפוא ראה סער לשטות זו.  

שאלה זו מתחדדת עוד יותר לאור תוצאות הבחירות האחרונות, בהן זכתה המחנה הממלכתי בראשות בני גנץ ב-12 מנדטים, מתוכם יש לסער ארבעה. לכולם היה ברור שהשותפות הזו הועילה לסער יותר. בלי המשענת של גנץ, הוא לא היה עובר את אחוז החסימה.

כאמור סער ואלקין אינם שוטים פוליטיים. אם הם החליטו לעזוב, כנראה שיש סיבה פוליטית מוצדקת מבחינתם. השניים מביטים קדימה ומבחינים במה שכולם רואים: מאז הטבח הנורא בשמחת תורה, הציבור זז ימינה. אולם התזוזה הזו אינה נעה לכיוונו של נתניהו. אפילו הסקרים (היחידים) שמטיבים עם נתניהו מעניקים לו מקסימום 25 מנדטים. כל השאר נותנים לו הרבה פחות. 

סער, שיודע לקרוא את המפה הפוליטית, פעל מאז הטבח בשני דרכים: מצד אחד בידל את עצמו מגנץ ואיזנקוט מבחינה מדינית. מצד שני הקפיד לשמור מרחק מבן גביר וסמוטריץ' ומיקם את עצמו בימין הממלכתי, שאינו נתניהו. "ימין ליברלי".

המגרש הזה עומד להיות בקרוב צפוף במתמודדים. נפתלי בנט ויוסי כהן מחממים מנועים ושמותיהם כבר עולים בסקרים וזוכים למנדטים לא מעטים. לא מן הנמנע שגם האוזר, הנדל, שקד ואחרים (אולי כחלון), ינסו גם הם לחזור. כולם מבקשים להתמודד על אותה משבצת ימנית "ליברלית". גם ליברמן,ְ שהולך ומתחזק בסקרים (מאז הפסיק את התקפותיו נגד החרדים) נמצא שם.

סער ביקש אפוא להיות הראשון שעושה את הצעד המעשי. הוא אמנם לא "הראשון שזיהה". כולם מכירים את המשבצת הימנית הזו. אולם הוא הראשון שעלה רשמית עליה וסימן בה את עצמו. 

השאלה האם ילך עד הסוף כמפלגה עצמאית, האם יחבור כבעבר לאישים נוספים, או אולי ינסה להתמזג בליכוד כסיעה עצמאית, בדיוק כפי שעשו בעבר צומת, גשר וישראל ביתנו. יתכן שזו המטרה הסופית שלו: להתמזג בעתיד כליל בליכוד ולהתמודד ביום שאחרי נתניהו על ראשות הממשלה. סער, כפי שנכתב לעיל, אוהב לשמור את כל האופציות פתוחות. זה כוחו.

ביקור במחלוקת

הסוד הפוליטי נחשף: מי עומד מאחורי ההתנגדות לצירוף ליברמן לקבינט המלחמה? 

מאז כניסת המחנה הממלכתי לממשלה, לאחר הטבח בשמחת תורה, ניכר היה שסער ונתניהו עושים כל מאמץ להשלים ביניהם. לפתע הם החלו להיפגש בארבע עיניים וגרמו לרבים לחשוב שמתרקם ביניהם מהלך סודי, שיטלטל את המערכת הפוליטית.

מאידך שמעו הכתבים תדרוכים קשים בסביבות גנץ נגד סער וההפך. "סער לא תרם כלום בבחירות", אמרו אנשי גנץ. "גנץ הבטיח לעשות פריימריז ולמזג את שתי המפלגות, אך מתעלם מכך" טענו מנגד אנשי סער. וכך במשך חמישה חודשים, מאז כניסת המחנה הממלכתי לממשלה, נמשכה המתיחות והחריפה. השניים לא עשו כל מאמץ להתגבר על כך ולא נועדו זה עם זה בארבע עיניים.

חילוקי הדעות ביניהם ניכרו כמעט בכל תחום. סער התבטא באופן מדיני ניצי ושלל בתוקף הקמת מדינה פלשתינית וכן כל ניסיון להסדיר שליטה פלשתינית של הרש"פ בעזה ביום שאחרי. מאידך הצמד גנץ ואיזנקוט, היו מוכנים לפשרות. כמו כן מתח סער ביקורת פומבית נגד ההחלטות של קבינט המלחמה וטען שצריך לקבל החלטות תקיפות יותר לרבות כניסה לרפיח.

דוגמא נוספת נרשמה ביחס להליך ההדחה של ח"כ עופר כסיף. בזמן שרוב חברי "כחול לבן" נמלטו מההצבעה בכנסת, ארבעת הח"כים של "תקווה חדשה" הצביעו בעד ההדחה, וביקרו את ההחלטה של גנץ להיעדר מהמליאה.

"המכה בפטיש" היה הביקור של גנץ בשבוע שעבר בארה"ב בניגוד לעמדתו של נתניהו. גם סער יצא נגד הביקור הזה, בעיקר לאחר שהבין כי גנץ מדבר עם בכירים אמריקאים בעד הקמת מדינה פלשתינית, בניגוד לעמדת הממשלה ובניגוד לרוב הרצון הציבורי. בדיעבד מתברר כי בעת הביקור של גנץ בחו"ל, העבירו גורמים בכירים במפלגת תקווה חדשה  מסרים לאמריקאים, לפיהם עמדותיו של גנץ לא מקובלות על סער, וכי העמדה הישראלית הרשמית, מתנגדת למשא ומתן מדיני מול הפלשתינים.

עתה לאחר פרישתו מבקש סער להצטרף לקבינט המלחמה, ואילו גנץ עושה הכול לסכל זאת. אם תיפתח הדלת לסער, יבקשו גם בן גביר וסמוטריץ' להיכנס פנימה, והדבר יפוצץ את הקבינט ויביא לפרישתם של גנץ ואיזנקוט. בסביבת נתניהו חצויים בדעתם, האם לצרף את סער תמורת התחייבותו להישאר בממשלה גם אם גנץ ואיזנקוט יפרשו. או להימנע מכך, מחשש שסער יפעל בתוך הקבינט נגד נתניהו ויביך אותו.

סער עצמו כעוס ביותר על התנגדותו של גנץ לצרפו לקבינט המלחמה, ובשעת כעסו חשף סוד פוליטי שלא היה ידוע לרבים.  לדבריו, "התנגדותו של גנץ אינה עניינת ואינה נובעת מטובת המדינה, בדיוק כפי שהייתה התנגדותו בתחילת המלחמה לצירופו של ליברמן לקבינט המלחמה". אמירה זו חושפת כי מי שהתנגד לליברמן, אינו נתניהו, (כפי שליברמן טוען), אלא "האיש הממלכתי", בני גנץ. הסיבה: חשש שליברמן יאפיל עליו בקבינט, וילכוד יותר תשומת לב תקשורתית, כמי שהזהיר מראש על העלול להתרחש בעזה.      

"גנץ מסתכסך עם כל מי שותפיו", אומרים בסביבת סער. "הוא לא החזיק מעמד עם אשכנזי, לפיד, יעלון, הנדל והאוזר, ועכשיו גם סער נפרד ממנו".

"תודה ובהצלחה"

כיצד התייחס גנץ לפרישת סער ומה ארע למפלגות המתנגדות לנתניהו מאז המלחמה?

יש הטוענים כי ההצלחה של "תקווה חדשה" בבחירות ברשויות המקומיות, היא זו שהאיצה בסער ללכת על מהלך הפרישה שלו מגנץ. לאחר הבחירות טענו כל המפלגות על ניצחונן, כאשר כל אחת מבליטה את המקומות בארץ הנוחים לה. אולם סער באמת הצליח. מועמדיו נבחרו לראשי רשויות בעשרה מקומות. כמו כן הצליח להכניס 130 חברי מועצות המזוהים עם תקווה חדשה. בין ראשי הרשויות: גדרה, פרדס חנה וכרכור. מועמד נוסף מטעמו, דוד עציוני הגיע לסיבוב השני בחיפה ונוצח (למרבה הצער) כפי שנרחיב בהמשך.

גנץ מצדו התייחס בחצי זלזול להודעתו של סער והגיב על כך בציוץ של שתי מילים: "תודה ובהצלחה". בכך ניסה להראות שהצעד של סער אינו מכאיב לו. הסקרים שפורסמו שלשום מראים שהוא עדיין מקבל 34-35 מנדטים, כלומר סער לוקח עמו 5 מנדטים בלבד. (הסקר של פילבר מעניק לגנץ רק 22 מנדטים, אבל זה סקר בודד). כך או כך במערכת הפוליטית מודעים לעובדה שאצל גנץ חונים כעשרה מנדטים, שיכולים לנוע למפלגה ימנית, כאשר היא תוקם. סער בשלב הזה לוקח רק חצי. 

האבסורד מבחינת גנץ, הוא הפער בין הסקרים המעניקים לו עולם ומלואו, לבין המצב האמיתי שלו בכנסת, 8 מנדטים בלבד (לאחר פרישת 4 ח"כי התקווה החדשה). המצב הזה הופך את מפלגתו לקטנה וחלשה, בעוד לקואליציה יש עתה 68 מנדטים בלעדיו. האבסורד הזה יגבר עוד יותר, אם יפרוש לאופוזיציה, שם יבלע מול 24 המנדטים של "יש עתיד" ומול ליברמן הפעלתן.

מנגד, מבחין נתניהו בהנאה רבה במתרחש בתוך המחנה הממלכתי. נתניהו הרי מומחה לפירוק מפלגות המתנגדות לו, אך הפעם לא היה צריך להתערב. הדבר נעשה מעצמו. בטווח הנראה לעין זה אפילו משרת את יציבות הממשלה שלו, ובעיקר מסיר ממנה את החרם שהטיל עליה סער בזמנו. נתניהו גם נהנה לראות כיצד גנץ "נענש" פוליטית על נסיעתו לארה"ב, מבלי שהוא (נתניהו) היה צריך לבצע את העונש.

כאמור נתניהו טרם החליט האם לצרף את גנץ לקבינט המלחמה כפי שהוא דורש, אך בליכוד שוקלים לתת לסער ולאנשיו תיקים ומשרדים ממשלתיים אם גנץ יפרוש. נתניהו שהסתכסך לפני עשר שנים עם סער על שהריץ את ראובן ריבלין לנשיאות, סלח לו על כך. לשניים יש עתה אינטרסים תואמים. עם זאת סער לא רוצה להתקרב יותר מידי לנתניהו כדי שלא להזיק לעצמו בקרב הבוחרים מימין שמאסו בראש הממשלה. זו הסיבה שבאופן רשמי הוא מודיע  שלא יחזור לליכוד אלא מקים מפלגת "ימין ממלכתי". הסקרים בעתיד יקבעו האם יתמיד בכך או ינסה להתמזג בליכוד כפי שתואר לעיל.

והיה מי שסיכם היטב את האירוע כולו (מיכאל שמש), כשהוא מתאר מה ארע לגוש מתנגדי נתניהו מאז פרצה המלחמה: מפלגת העבודה קרסה, מיכאלי הודיעה על פרישתה. יש עתיד מתרסקת בסקרים ומאבדת מחצית מכוחה, לפיד וליברמן בברוגז פומבי, המחנה הממלכתי נכנסה לממשלה והתפרקה לשניים, סער מתנגד לחרם על נתניהו.  

במקביל גם ארגוני המחאה לא ממריאים, כפי שהוכיחו הבחירות לרשויות. דוגמא אחת מיני רבים – בקטע הבא. 

רחובות שפויים

הניסיון של ארגוני המחאה וכוח קפלן להבעיר אש ומחלוקת בעיר רחובות נכשל

בעבר כאשר מכוני הסקרים השונים ניסו לחזות מראש את תוצאות הבחירות לכנסת, הם הביטו לעבר תיכון "בליך" ברמת גן, שם נערכו בחירות דמה. הסיבה: מדד בליך המפורסם, זכה ליוקרה רבה בשל הצלחתו לחזות את המהפך בזמנו בבחירות 77. אולם בפעמים האחרונות המדד הזה כבר לא הוכיח את עצמו והתוצאות האמיתיות היו שונות לחלוטין מאלו שהתקבלו בבליך.

בצר להם חיפשו מכוני הסקרים מדד מדויק יותר ואז גילו את העיר רחובות. מניתוח תוצאות הבחירות לכנסת בעיר הזו, עלה פעם אחר פעם, כי התושבים הצליחו לחזות במדויק את התוצאות הסופיות על פי הצבעתם. לא פלא שמכונים מפורסמים ומוכרים כמו פרופ' קמיל פוקס, מכון סמית, מנו גבע וסוקרים נוספים משקיעים זמן רב ברחובות, כדי לעמוד על הלך ההצבעה בעיר ולהסיק מכך על התוצאות הסופיות לכנסת.

בבחירות האחרונות לכנסת זכה הליכוד במקום הראשון עם 25.77% קולות, אחריו "יש עתיד" עם 23.10% מהקולות, הציונות הדתית זכתה ב-13.07%,  המחנה הממלכתי זכתה ל-10.56% מהקולות, וש"ס ויהדות התורה זכו יחד ב-12% מקולות הבוחרים.

נזכרנו בכך השבוע, בגלל תוצאות הבחירות בסיבוב השני בעיר הזו. אם אכן "מדד רחובות" משקף את האווירה הכללית ברחוב לקראת הבחירות לכנסת, (לכשיערכו במועד שייערכו), הרי שאנשי המחאה לא הצליחו במלאכתם. הניסיון של "כוח קפלן" להבעיר את העיר באמצעות הרצתו של זוהר בלום, מועמד "יש עתיד" שהוביל את "הקו הליברלי", נכשל.

התושבים התרעמו על ניסיונו של פעיל המחאה משה רדמן, שקרא באירוע בחירות שהתקיים במוצ"ש מול הכניסה למכון ויצמן, להתגייס לקראת הבחירות ולהצביע לבלום. "אסור לנו להפסיד שום חזית ושום מאבק, כולל את המאבק ברחובות", זעק רדמן, כשברקע הולמים תופי המחאה.

רדמן, ניסה כאמור לסחוב את הרחוב "החילוני ליברלי" לכיוונו וביטא את הרצון של ארגוני המחאה, שסימנו לעצמם את הצורך בניצחונו של בלום כיעד ליברלי הכרחי וכסמל מוניציפאלי למאבק הארצי שהם מנהלים. באופן הזה הם הפכו את המועמד שכנגד, מתן דיל, שנתמך בין השאר על ידי הליכוד, הדתיים  והחרדים לשמרני לאומני וחשוך.

התושבים ברחובות סלדו כאמור מכך. חלקם אמנם הפגינו בעבר, עוד לפני המלחמה, נגד "המהפכה המשפטית". אולם עתה הם לא ראו צורך להכניס את הנושא הזה לתוך מערכת הבחירות המקומית. כמו כן היו מהם שהצביעו ופעלו בגלוי לטובת מתן דיל. בסופו של דבר התברר כי המחאה נותרה בחוץ, והמועמד מתן דיל, שהלך על קו קמפיין נקי ומכובד זכה ונבחר.

התוצאות הוכיחו שהעיר רחובות, המהווה מדגם מייצג של מדינת ישראל בהרכב הסוציולוגי שלה, בסוגי האנשים שחיים בה ובהתפלגות הדעות שלהם, לא נתנה למחאה להיכנס בשעריה. אם אכן זה מה שמלמד על הצפוי גם במישור הארצי, על ארגוני המחאה לחפש "חומרי תבערה" אחרים.

קמפיין הסתה

במקום להתמקד בבעיות אמיתיות, התנהל בחיפה קמפיין הפחדה שקרי וחד צדדי

בעוד העיר רחובות שמרה על שפיות ולא הלכה שבי אחר הניסיונות של אנשי המחאה להבעיר אש בתוכה, בעיר חיפה התנהלו העניינים אחרת.

המועמד שזכה בראשות העיר, יונה יהב, גמר אומר לחזור לתפקידו לאחר שכשל והובס בבחירות הקודמות. "קשה היה לי לקבל את התבוסה הזו", הסביר לאורך חמש השנים, בעוד הוא רוקם את חלומו לשוב ולכבוש מחדש את חדרו בקומה השנייה ברחוב חסן שוקרי.   

יהב החליט לסלול את דרכו חזרה באמצעות קמפיין הפחדה והסתה נגד הציבור החרדי. "מי שרוצה עיר ליברלית וחופשית ולא עיר עם השתלטות חרדית שיצביע עבורי", אמר בבוקרו של יום הבחירות השבוע, על מנת לגרום לחיפאים לצאת מהבית ולהצביע מתוך פחד עבורו.

דבריו אלו של יהב, היו שיאו של הקמפיין. במקום להתמקד בבעיות המטרידות את העיר – מכת החזירים וההכנות הביטחוניות מפני אפשרות של מלחמה, ניהל קמפיין מכוער ושקרי.

הנה עוד דוגמה: יומיים לפני הבחירות (יום שישי שעבר), קיבלו תושבי חיפה "סקר טלפוני" ובו שאלה – האם תצביעו ליונה יהב או לדוד עציוני. מי שענה שהוא מתכוון להצביע ליהב, נענה בברכת שלום ובהצלחה. מי שכתב שהוא בוחר בעציוני, זכה לשאלה נוספת: "האם העובדה שעציוני חתם עם החרדים על הקמת "רשת חינוך חרדית חדשה ובניית 3 בתי ספר בהפרדה תשנה את דעתך"? המטרה של השאלה ברורה: יצירת הפחדה באמצעות מצג שקרי, כאילו עציוני עומד לשנות את מצב החינוך בעיר מקצה לקצה עם "רשת חינוך חרדית חדשה".

עכשיו תחשבו לבד מה זה עושה לתושב חילוני פשוט ותמים, שאינו מכיר את הדברים, לאחר שהוא מקבל כזו הודעה. הוא לא יודע לומר לעצמו, שאין כל סיכוי שעציוני יצליח להקים רשת חינוך חרדית חדשה, דבר שאיש לא מצליח לעשות במישור הארצי. הדברים הללו מחלחלים אצלו וגורמים לו לחלחלה.   

טלפונים נוספים שהגיעו בקולו המוקלט של יהב, הסבירו לתושבים שעליהם לבחור בו, כדי שיהיה "נעים לחיות בעיר, ולא לתת לחרדים להשתלט עליה". הדברים כמובן מגוחכים לחלוטין: כיצד יכולים שלושה נציגים חרדים (מתוך 31) להשתלט על העיר. גם מי שלא למד ליבה יודע לעשות חשבון פשוט ולגלות שמדובר בפחות מעשרה אחוזים. אולם הדברים עשו את שלהם, בעיקר במגזר הערבי.

ח"כ אימן עודה שהתגייס לסייע ליהב, קרא לערבים לנהור לקלפיות, תוך שהוא מסביר להם שאחוז ההצבעה הנמוך יגרום לשני ציבורים מאורגנים להכריע את הבחירות: הערבים או הדתיים. "צריכים לנטרל את הדתיים באמצעות הצבעה ערבית ליהב", קרא עודא. ואכן הציבור הערבי הצביע ליהב והכריע את הבחירות.

ההחלטה בידיו

האם יהב ירצה להיזכר כראש עירייה נקמן ופלגן, או כמי שהגיע לתקן את כישלונותיו

בשנות שלטונו הקודם הצליח יונה יהב, להשניא את עצמו על רוב רובו של הציבור החרדי בעיר. אך טבעי היה שעם חזרתו, הוא ירצה להשכיח את השנאה ולפתוח דף חדש. על פי כל הנתונים, הוא יכול היה להיבחר גם בלי קמפיין ההסתה שניהל נגד החרדים.

תושבי העיר חיפשו שינוי לאחר חוסר הצלחתה של ראשת העירייה היוצאת עינת קליש, שנכשלה בתפקידה. היא לא ידעה ליצור חיבורים נוספים במועצת העיר, וקוממה את כולם נגדה. בד בבד המועמד דוד עציוני נתפס כשותף לה, כיון שבתחילת הדרך שימש כסגנה עד שפרש. התושבים הצביעו אפוא ליהב כברירת מחדל ולא כתוצאה של אמון מחודש בראש העירייה הכושל לשעבר. ניתן לראות זאת בשיעור ההצבעה שהיה מהנמוכים בארץ בסיבוב השני. יהב היה בבחינת הרע במיעוטו.

הקמפיינרים שלו הצליחו לחלחל בציבור את המסר, שאסור לקחת סיכונים עם מועמדים חדשים ו"נוצצים" כמו בבחירות הקודמות, אלא צריך ללכת על המוכר והבטוח. בכך ביקשו להשכיח  ולשים בצד את כישלונו לאורך 15 שנותיו בראשות העיר. אולם הם לא הצליחו למנוע ממנו לנהל קמפיין שנאה בלתי נתפס, אף שלא היה לו צורך בכך.

בהקשר זה חשוב לציין כי סקרים מוקדמים הוכיחו, כי כל נושא החרדים-חילוניים כלל לא מעסיק את העיר חיפה. רק 7% אמרו שזה חשוב להם. כל השאר ציינו את נושאי הביטחון ומכת החזירים.

חשוב גם לציין ששותפיו של יהב, אנשי "הירוקים" ו"כחול לבן" באמצעות מועמדם אביהו האן, נסחפו גם הם בניסיון להבעיר את העיר עם הפחדה מפני "השתלטות חרדית", והפיצו את המסר הבא במהלך יום הבחירות: "אנחנו מתכוונים להיות חומת המגן לעיר חיפה ולשמור עליה חופשית לתושביה יחד עם יונה יהב כראש עיר. היום יקבעו התושבים איך תיראה העיר בחמש השנים הבאות ואולי לתמיד: או עציוני עם החרדים, או יהב עם הציונות הדתית והחרדים הליברלים" (הקבוצות החסידיות המועטות, שהצביעו ברוב חששם ליהב, כונו על ידם "חרדים ליברלים"…).

השאלה עתה כיצד ירצה יהב בן ה-80, שיזכרו אותו: האם כראש עירייה פלגן, נקמן וסכסכן. או כזה שפועל על פי הצהרתו מיד לאחר שנבחר: "עם שובי לתפקידי אני מתכוון לאחד את כל חלקי העיר, יהודים וערבים, שמסרבים להיות אויבים. דתיים וחילונים כאחד". 

חיפה נחשבת לעיר שקטה שאין בה איבה בין הציבורים בשום נושא, גם לא במלחמות דת. יש בה המון בעיות אחרות, אבל התושבים ברובם הגדול רגועים ושלווים. יהב שקיבל 62.6% מקולות המצביעים, ניסה להבעיר אותה באופן מיותר וכאמור היה יכול להיבחר גם בלי זה. לפני חמישה חודשים הסביר בראיון לתקשורת כי הוא בא רק לחמש שנים "כדי לתקן". ההחלטה בידיו.

סקרים מרים

כישלון אחר כישלון: אפילו חבריו של לפיד בתקשורת מודים ש"מגע הקסם שלו התפוגג"

יאיר לפיד מביט על התוצאות בחיפה וטומן את ראשו בין ידיו. במקום להשקיע הון ומאמצים רבים בתל אביב, ולהיכשל שם עם ארנה ברביבאי מול ראש העיר הוותיק רון חולדאי, הוא יכול היה לקחת את העיר השלישית בגודלה בארץ ללא כל קושי. 

לפני הבחירות הגיע אליו יונה יהב, וביקש את תמיכת יש עתיד. בעבר התמודד יהב בתמיכת "שינוי" של טומי לפיד, אביו של יאיר. לאחר שנבחר אז לתפקידו, סירב להכניס את החרדים לקואליציה, אף שהגיע עימם קודם להסכמות, אך זה כבר סיפור אחר (אותו סיפרנו בעבר).

כך או כך, לפיד הבן סירב לתמוך ביהב, כיון שלא היה בטוח בניצחונו. תחת זאת תמך במועמד אלמוני, יוסי שלום, לראשות העיר. יש עתיד שקיבלה בחיפה את מירב הקולות לכנסת, נחלה כישלון בבחירות לעירייה והכניסה למועצת העיר שני מנדטים בלבד. אם לפיד היה תומך ביהב, או היה מציב מועמד מ"הליגה הארצית", הוא היה יכול להתהדר בניצחון בעיר גדולה. לפיד אמנם ניסה להצניח את ח"כ אלעזר שטרן, כמועמד מפלגתו לראשות העיר, אך שטרן בדק את העניין וסירב. 

שורת הטעויות של לפיד באה לידי ביטוי בסקרים, המראים כי הוא מאבד מחצית מכוחו (12-14 מנדטים בלבד). החלטתו שלא להיכנס לממשלה בתחילת המלחמה עומדת עוכריו. הבוחרים בורחים ממנו. אפילו חברו הטוב, איש התקשורת רביב דרוקר, התייחס לכך השבוע וציין כי הוא מתקשה להצביע על הרגע בו החלה הצלילה של לפיד.

לדברי דרוקר: "מגע הקסם של יאיר לפיד התפוגג. הוא עשה חצי שנה סבירה כראש ממשלה ובמקום ליהנות מזה הוא מתרסק בסקרים. במצוקתו הוא חזר לקלף האנטי חרדי. גם הוא הוא עדיין חושב ככה, קשה לקנות את הסחורה הזאת ממנו אחרי מה שהוא ניסה לעשות בעבר". ואם דרוקר אומר זאת, מי אנחנו שנחשוב אחרת.

האריה האינדונזי

"אתה הראש אתה האשם": כיצד קשור מנהל גן החיות בג'קארטה למציאות ימינו

מאז עלה לאוויר לפני כחודש, קשה להחמיץ את הסלוגן "אתה הראש, אתה אשם!" נגד נתניהו. השלטים הללו מתנוססים באופן ענק ובולט ברחבי הארץ עם כיתוב אדום-שחור וכן ברשתות החברתיות. הקמפיין הזה מלווה בקריינות דרמטית: "מי שעומד בראש ובנה את חמאס במשך 14 שנים, והתעלם מהתרעות, הוא האשם במחדל 23'. אתה הראש, אתה אשם"!

מאחורי הקמפיין הזה עומדת קבוצה הקרויה "לוחמי כיפור 73', כאשר המטרה המוצהרת שלהם היא הדחה מידית של נתניהו והליכה לבחירות.  מיותר לומר שהעמותה הזו לא קמה לה פתאום לאחר הטבח. עוד קודם היא פעלה במסגרת המחאה, ועתה היא מצאה לה עוד סיבה ותירוץ לפעילותה.

עלות הקמפיין מוערכת בכמה מיליוני שקלים ואנשי העמותה אומרים כי המימון מגיע מ"תורמים מהארץ ומחו"ל שתומכים בנו, אנחנו ארגון מאוד קומפקטי ונסמכים על החברים שלנו, כמה מהם בעצמם לוחמי כיפור לשעבר בעלי יכולות וכסף". לא מכבר הוגשה תביעה ייצוגית בסך 50 מיליון שקלים נגד מובילי הקמפיין הזה בטענה, שהם מטרידים את האנשים עם הודעות קופצניות מפריעות.

בד בבד פורסם השבוע ברשתות החברתיות הסיפור הבא, ולמי שטרם נחשף אליו, נביאו כאן ככתבו וכלשונו.

בעיר ג'קארטה, בירתה של אינדונזיה יש גן חיות ענק, שגולת כותרתו היא אריה אפריקני עצום עם שאגות אדירות. הבעיה היא שהאריה הזה הוא מאד אלים. בכל פעם הוא מצא דרכים יצירתיות להוציא רגל מהכלוב ולתקוף מבקרים שעמדו קרוב מידי.

לפני כמה שנים התחלפה הנהלת גן החיות, והמנהל החדש והנמרץ החליט לנקוט בכמה טקטיקות חדשות כדי לעצור את התופעה. קודם כל הוא בנה גדר חזקה יותר מסביב לכלוב. לאחר מכן הוא הורה להאכיל את האריה בכמות כפולה, כדי להוריד לו את המוטיבציה להתקרב לאנשים ולחטוף מהם דבר מאכל. ליתר ביטחון, הוא גם חילק לכל מבקר בגן חליפת מגן מיוחדת מברזל.   

המנהל המסור לא הסתפק בכך, ומינה גם חברת אבטחה מיוחדת שהקיפה את הכלוב במערכת התרעה משוכללת והתחייבה להעמיד שם שומר חמוש 24 שעות ביממה. ואכן זה עבד: במשך 10 שנים ירדו התקיפות של האריה כמעט לאפס. גם כאשר הוא הצליח לתקוף, אף אחד לא נפגע בזכות חליפת הברזל המיוחדת. עד שיום אחד הכול קרס: השומר קפץ הביתה לנמנם בעודו שוכח להפעיל את האזעקה המיוחדת. האריה הענק הסתער על ההזדמנות ויצא למסע הרג מטורף שגבה את חייהם של עשרות מבקרים חסרי ישע.

במשפט שנערך שם בימים אלו, דרשה התביעה האינדונזית להטיל את העונש החמור דווקא על מנהל גן החיות. המנהל הנדהם לא האמין למשמע אוזניו וטען שחברת השמירה אשמה וכי הוא  עשה הכול כדי למנוע את האסון. התגובה ששמע הייתה כפולה: 1. אתה זה שהאכלת את האריה כל השנים הללו. 2. אתה הראש, אתה האשם.   

עד כאן המעשייה האינדונזית. כל קשר בינה למציאות ימינו, היא על אחריות הקוראים בלבד. שבת שלום.

הטור פורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן

משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני טוען כי במהלך מהמלחמה ברצועת עזה, לפני כארבעה ימים, הסהר האדום הפלסטיני והאו"ם פינו 24 חולים מבית החולים "אל עמל" בחאן יונס. זאת לאחר עשרות התקפות שבוצעו על בית החולים בחודשיים האחרונים, והותירו אותו ללא יכולת לטפל בפצועים. נדגיש, כי בצה"ל אומרים בתגובה שלא תקפו את בית החולים עצמו.

לטענת המשרד, למרות תיאום מוקדם של כל אנשי הצוות וכלי הרכב עם הצד הישראלי, כוחות צה"ל חסמו את השיירה בראשות ארגון הבריאות העולמי למשך שעות רבות ברגע שיצאה מבית החולים. צה"ל אילץ חולים וצוות לצאת מאמבולנסים, ושלושה פרמדיקים של הסהר האדום נעצרו לאחר מכן, למרות שפרטיהם האישיים שותפו עם הכוחות הישראליים מראש.

במשרד טוענים כי זה לא אירוע בודד. לדבריהם, שיירות סיוע עלו באש, ונמנעת באופן שיטתי גישה לאנשים נזקקים. עובדים הומניטריים הוטרדו או נעצרו ותשתיות הומניטריות נפגעו.

האו"ם והשותפים העבירו באופן עקבי את הדרישות להקלה משמעותית של מאמצי הסיוע ברחבי עזה לרשויות הישראליות. המינימום ההכרחי הוא זה: אישור הודעה מראש על משימה הומניטרית מלווה באחריות לאפשר מעבר בטוח, חלק ומהיר בשטח. אנו נמשיך במעורבותנו עם הכוחות הישראליים כדי לעמוד בדרישות אלו, כך שיתאפשר המענה ההומניטרי הנחוץ.

תגובת דובר צה״ל: "נדגיש כי צה"ל לא תקף את בית החולים אל עמל. סביבת בית החולים מהווה מרחב לחימה פעיל, בו צה"ל פועל בזהירות יתרה ועושים ככל שניתן על מנת לפגוע בבלתי מעורבים, בבתי חולים ובמחסות.

צה״ל נענה לבקשת ארגון OCHA ביום ראשון ה-25 בפברואר, לפנות חולים מבית החולים ״אל אמל״.
נוכח העדות הברורה לשימוש שעושה חמאס באמבולנסים לצורך התניידות של מחבלים, ובעקבות מידע שהעלה את האפשרות כי יש מחבלים בשיירה, עם יציאת שיירת הרכבים מבית החולים חבר אליה כוח צה״ל לצורך בידוק הנוסעים.

במסגרת הבידוק, נמצאו שלושה אנשי צוות מבוקשים לחקירה של הסהר האדום, לאור אינדיקציה על מעורבותם בפעילות טרור. לאחר חקירת שטח נעצרו שני חשודים להמשך חקירה בשטח ישראל. איש הצוות השלישי שוחרר בנקודה. עם תום הבידוק, השיירה המשיכה בדרכה.

אנו מצרים על השימוש הציני והשיטתי שחמאס וארגוני הטרור בעזה עושים בשיירות סיוע, אמבולנסים ובתי חולים לטובת צורכי טרור. צה״ל פועל באופן סלקטיבי ובהתאם לדין הבין לאומי".

עדכונים שוטפים:

11:00 – מנהל ביה"ח הממשלתי בג'נין הודיע על הרוג וארבעה פצועים בתקיפת כלי הרכב במחנה הפליטים בעיר

10:30 – הנשיא ביידן נועד היום עם יוליה ודשה נבלניה, אלמנתו ובתו של אלכסיי נבלני. "מורשת האומץ של אלכסיי תמשיך לחיות ביוליה ובדשה, ובאין ספור האנשים ברחבי רוסיה שנאבקים למען דמוקרטיה וזכויות אדם", אמר ביידן (חיים איסרוביץ')

10:00 – בהלה בבית שמש: נהג ניפץ שמשות אוטובוס עם "אקדח מסמרים", הנוסעים נמלטו

09:30 – כרמל דנגור: בשעות האחרונות דיון אצל ראש הממשלה על קידום בניית אלפי יחידות דיור במעלה אדומים – בתגובה לפיגוע הבוקר.

09:00 – בן 55 נמצא ללא רוח חיים בביתו ברחוב אבוחצירה בבני ברק

08:30 – הנשיא ביידן נועד היום עם יוליה ודשה נבלניה, אלמנתו ובתו של אלכסיי נבלני. "מורשת האומץ של אלכסיי תמשיך לחיות ביוליה ובדשה, ובאין ספור האנשים ברחבי רוסיה שנאבקים למען דמוקרטיה וזכויות אדם", אמר ביידן (חיים איסרוביץ').

08:00 – משרד הביטחון פרסם את תיעוד ה"חץ" שיירט טיל בליסטי שנורה לעבר ישראל מתימן

07:30 – דפנה ליאל: גדי אייזנקוט שלח הערב הודעת ווטסאפ מתנצל בפני המפגינים מחוץ לביתו שהוא לא יורד אליהם, כי הוא בכלל בקבינט.

06:00 – ראש הממשלה בנימין נתניהו הביא אתמול (חמישי) בערב לאישור הקבינט המדיני-ביטחוני את הצעתו ל"יום שאחרי חמאס", במסמך שחולק לחברי הקבינט כמצע לדיון לקראת דיוני ההמשך בנושא. במסמך, רה"מ מגדיר עקרונות פעולה לפי שלושה טווחי זמן: בטווח המיידי, בטווח הביניים ובטווח הארוך.

לא באופן טבעי

הסיכונים והסיכויים: מאחורי הקלעים של המבצע המוצלח לשחרור שני החטופים

גם השבוע עמדו החטופים בעזה במוקד העניינים. אולם הפעם בזווית אחרת. הבשורה עמה הפציע דובר צה"ל ביום שני בבוקר על המבצע המוצלח לחילוץ שני חטופים, שימחה את כולם, בפרט כאשר נודעו פרטיה. בחסדי שמיים עבר המבצע הזה ללא נפגעים, ומי שנוכח לראות את הזירה ואת כוחות החמאס מכל עבר, מבין עד כמה הדבר אינו מובן באופן טבעי.

הבשורה הזו נמהלה בכאב עם עוד הודעת "הותרה לפרסום" על שני לוחמים שנפלו באותו לילה בזירה אחרת בעזה. החילוץ, הלחימה, המשך נטרול המנהרות ושאלת הכניסה המאסיבית לרפיח מעסיקים הלאה את הצבא. רוב יחידות החמאס כבר פורקו, אבל הספורות שעוד נותרו, שנחשבות לגדולות במיוחד, נמצאות ברפיח. ללא פירוקן, אי אפשר יהיה לדבר על "ניצחון מוחלט" כפי שמדקלם נתניהו.

כאמור לדיווחים בתקשורת על המבצע המוצלח צורפו תרשימים וצילומים, שרק הראו עד כמה היה מורכב. הפעולה נעשתה במחנה הפליטים שבורה, באזור הנחשב מלכתחילה לצפוף מאד. בתקופה הנוכחית בזמן המלחמה, הפך האזור לצפוף עוד יותר עקב הגעת פליטים רבים מצפון הרצועה. כל זה דרש מודיעין מדויק ביותר תוך נטילת סיכונים לא מבוטלים.  

הכתבים נסחפו כמובן לשבח את המודיעין המזהיר, את הביצוע המושלם, את היכולת המבצעית, את השב"כ שהכניס את לוחמי הימ"מ לתוך הזירה, ואת החילוץ תחת האש עד המסוקים, שמיהרו להמריא עם החטופים. הקרדיטים ניתנו לכולם ובשפע. ורק במקום אחד (בעיתונות הכללית) ציינו את המשפט הבא: "על המבצע הזה חשוב לומר תודה לריבונו של עולם". רק אחר כך מכן עברו להודות לצבא, לשב"כ וכו'. 

הפעולה עצמה, שתוכננה במשך שבועות רבים נשמרה בסודיות רבה ורק מתי מעט נחשפו לה. ביצועה דרש תיאום מוחלט בין היחידות והכוחות בשטח, תוך סיכרון עם חדרי הפיקוד והשליטה. ואכן בתמונות שפרסם השב"כ לאחר מכן, נראים בחמ"ל המבצעים תוך כדי הפעולה, כל הצמרת הביטחונית, כולל ראש הממשלה ושאר הבכירים. כולם עקבו אחריה דרך המסכים הגדולים ונראו לכל אורכה דרוכים ומתוחים.

כולם שם ידעו והכירו את הסיכונים. במערכת הביטחון מנסים ללא הרף למצוא הזדמנויות מודיעיניות לשחרור חטופים במבצע צבאי. מבצעים כאלו כבר היו, כאשר המחלצים סיכנו את חייהם, חלקם נפצעו. שר הביטחון והרמטכ"ל רמזו על כך כאשר ציינו שהפעם המבצע היה מוצלח, תוך דגש על "הפעם".

מרפיח ועד אנטבה

מה עבר בראשו של נתניהו כאשר אישר את המבצע והאם הוא מסייע לעסקת החטופים?

הפעולה השבוע הייתה השנייה, בה כוחות הביטחון מצליחים לחלץ חטופים בעודם בחיים.  ההצלחה הקודמת הייתה בתחילת התמרון הצבאי עם חילוצה של החטופה אורי מגידיש. מאז עוסקת מערכת הביטחון ללא הרף בניסיון למצוא ולחלץ עוד חטופים חיים. ברוב המקרים זה לא יצא לפועל עקב החשש לרציחתם על ידי שוביהם תוך כדי הפעולה. לא מן הנמנע שמקרים כאלו התרחשו בפועל, כאשר השובים חששו שבקרבתם מתבצע ניסיון חילוץ.

סביר להניח שזה מה שעמד גם לנגד עיני מתכנני המבצע השבוע. ואכן הפעולה לשחרור שני החטופים נדרשה לעבור תהליך מורכב של אישורים בכל הרמות עד לדרג ראש הממשלה ושר הביטחון. טרם שניתן האישור, נדחתה הפעולה כמה פעמים על רקע שיקולים מבצעיים, מזג אוויר ועוד שיקולים מודיעיניים.

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב מה עבר בראשו של נתניהו כאשר אישר סופית את המבצע. לבטח עלתה בראשו דמותו של יוני אחיו הי"ד שנפל במבצע חילוץ החטופים באנטבה. מבחינתו זו סגירת מעגל אישית. "מאנטבה ועד רפיח", כתבנו למחרת באחת הכותרות. אז נכון שהפעם לא היה צריך לטוס כה רחוק עד אפריקה. אבל ניחוח ממנה היה.

נתניהו לקח כמובן קרדיט על המבצע והגיע להודות לאנשי הימ"מ שלקחו בו חלק. בלשכתו פרסמו את תמונתו כשהוא לוחץ יד ללוחמים שפניהם היו נתונות במסכות. "לפני כמה ימים הביאו לי את המבצע הסופי ואישרתי אותו" אמר להם.

בכלי התקשורת התקשו לשאת את הדברים ובעיקר את התמונות, ומתחו ביקורת על נתניהו על הביקור "שנועד להאדרתו". מבחינתם צריך להדירו ולא להאדירו עקב אי נטילת אחריות על הטבח. האבסורד הוא, שאם נתניהו לא היה מגיע לימ"מ לומר תודה, היו כותבים על "ההתעלמות המופגנת של ראש הממשלה מהלוחמים שביצעו את הפעולה". והנה כאשר הוא מגיע, אז הביקורת היא על ניצול העניין ל"האדרה אישית". האבסורד הזה ממשיך וימשיך הלאה להתגלגל וללוות אותנו, כל עוד נתניהו נמצא בראש המערכת.

אי אפשר היה גם להימלט מלקשור בין המבצע עצמו להמשך עסקת החטופים. תומכי נתניהו ציינו כי יש לו חשיבות אסטרטגית כפולה, הן בהכרעת החמאס, והן בהשפעה על המו"מ לשחרור החטופים והכניסה לרפיח. לטענתם, הצלחת החילוץ מסמלת את הדרך להמשך פעולות חילוץ נועזות. מנגד ציינו מתנגדיו של נתניהו, כי אי אפשר להגיע למבצע של שחרור המוני נוסח אנטבה, כיון שהחטופים מפוזרים בכל מיני מקומות ויהיה קשה להגיע אליהם.

יש לקחת את שני הטיעונים מכאן ומכאן בעירבון מוגבל, כיון שכל עמדה – בעד ונגד, היא על פי מידת התמיכה או היריבות עם נתניהו.

תמונת מצב

נסראללה בבונקר, סינואר במנהרה, אך תושבים בצפון ובדרום אינם יכולים עדיין לשוב לבתיהם

בעוד בחמאס מדברים על עסקה עם תעריף שחרור של עשרות מחבלים עבור כל חטוף, מבקשים ראשי רשויות בצפון להחיל את אותו כלל אצלם באופן הזה: כל ירי של חיזבאללה וכל פגיעה בנפש או בבית, תביא לפגיעה של 50 אנשי חיזבאללה ו-50 בתים בצד השני. ההיגיון: אם החיזבאללה תולה את המשך פעילותו במצב בעזה, אז שהמחיר יהיה שווה לכל האורך והרוחב.

הדרישה הזו באה על רקע ההחרפה שהייתה השבוע בחזית הצפונית. מדובר בשבוע המתוח ביותר בגבול ישראל-לבנון, מאז החלה המלחמה בעזה. בפועל, מתרחשת לה מלחמה בחזית הצפונית ולא עימות מוגבל כפי שמנסים לשוות לו. אין יום שבו לא נשמעת אזעקת צבע אדום ביישובי הגבול.  אין יום שבו לא משוגרים טילי נ"ט, רקטות ומלטי"ם התקפיים מלבנון לתוך שטח ישראל, ואין יום שבו חיה"א אינו תוקף בתגובה בלבנון.

השבוע חרג החיזבאללה מעבר לגבולות הירי עד כה, ושיגר מטח רקטות לאזור צפת ולבסיסי צבא. התוצאה: הרוגה אחת ושמונה פצועים. הצבה הגיב בחזקה בלבנון והתחושה היא שאנו כפסע לפני מלחמה כוללת.

סדר הפעולה עד כה הוא כזה: אם כיפת ברזל מיירטת את הטילים ואם נגרם רק נזק לבתים, הצבא מגיב באותו אופן בלבנון. לעיתים התגובה מתבטאת בחיסול בכירים של החיזבאללה, שספג עד כה 250 אבדות של לוחמיו, חלקם בכירים ממש. בשלב הנוכחי צפת, הייתה היעד הרחוק ביותר אליו הגיע החיזבאללה. אם היעד יורחב לקריות ולעכו, ובהמשך לחיפה, זו כבר תהיה עילה למלחמה מליאה, אותה מנסה ארה"ב למנוע.

בחיזבאללה כבר איימו שאם ביירות תיפגע על ידי חיה"א הישראלי, הם מסמנים כיעד את המגדלים בגוש דן. בשלב זה שני הצדדים אינם מעוניינים בהחרפת הלחימה. אולם טיל אחד שיעוף רחוק מידי, ישנה את כל המאזן. 

גישושים ראשוניים

שנה אחרי סיום המלחמה: נתניהו מנסה לקדם תכנית מוסכמת להקדמת הבחירות

בשבועות הראשונים לאחר המלחמה נשמעו בתוך הליכוד קולות לא מעטים, שהעריכו כי ימיו של נתניהו בתפקידו ספורים. בהתאם לכך דווח על הערכות פנימיות, באשר למועמדים להחליפו, והאם הדבר ייעשה בהסכמתו, או באמצעות אי אמון קונסטרוקטיבי. התחושה הייתה שנתניהו מבין שהוא צריך ללכת הביתה, והוא מחזיק בתפקידו על זמן שאול וקצוב. אט אט הבינו בליכוד שנתניהו לא מתכוון ללכת כל כך מהר.

ההערכה כיום היא, שמצבו של נתניהו בתוך מפלגתו חזק ויציב. זאת למרות הרושם שמנסים גורמים שונים מקרב יריביו לטעת בתקשורת, תוך סיפורים ודיווחים על "מרד פנימי" סביב סוגיית "השוויון בנטל" וכדומה. ח"כי הליכוד אמנם מוטרדים מאד עקב הסקרים והם חוששים למקומם. אולם ברור להם שאם יצאו נגד ראש מפלגתם, הם ידרדרו עוד יותר לאחור.

זו גם הסיבה שבליכוד דוחים בתוקף ובנחישות כל דיבור על הקדמת הבחירות. בד בבד הם מבקשים להיאחז בסקרים של 'דירקט-פולס', שבניגוד לכל שאר הסקרים, מעניקים להם 28 מנדטים ולמחנה הממלכתי 26. באותם סקרים מתקבלת גם תמונה שונה בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, כאשר נתניהו מקבל 49%  מול לפיד, שמקבל מצידו רק 29% תמיכה. גם כשמעמידים את נתניהו מול גנץ, הוא זוכה ל-47% וגנץ ב-34% בלבד.

כפי שנכתב כאן בעבר, הפער בסקרים נובע מהצמדה אוטומטית של כעשרה מנדטים ימניים לגנץ, בעוד שמדובר במנדטים של אנשי ימין, שמאוכזבים מנתניהו ודורשים עוד יותר פעולות התקפיות בדרום וגם בצפון. בשלב זה טרם הכריעו אותם ימניים כיצד יצביעו בעתיד, אך לעורכי הסקרים (מלבד פילבר), נוח לקחת את כל העשרה מנדטים ולהעבירם מגוש לגוש ומכאן הפער.

כך או כך, הרצון בליכוד הוא להימנע מלבחון את הדברים בפועל ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי שלא להקדים את הבחירות. נתניהו מצדו שמבחין בסקרים ורואה שקיים רצון ציבורי להקדים את הבחירות, החל לבחון רעיון חדש: הקמת ממשלת אחדות עם הקואליציה הקיימת בתוספת לפיד וליברמן, והחלטה משותפת על הקדמת הבחירות – שנה בדיוק לאחר סיום המלחמה. במהלך השנה הזו, תפעל ממשלת האחדות לאחד את הציבור לאחר השבר הגדול. התכנית הזו כבר נשמעת בראיונות שמקיימים אנשי נתניהו ובעיקר השר מיקי זוהר. לדבריו, "כולם אחראים למחדל וכולם צריכים לתקן".

מדובר כמובן בתכנית שקשה לראותה מיושמת בפועל. אין כל סיכוי שלפיד וליברמן יצטרפו לכזו ממשלה. כמו כן קשה יהיה להשיג הסכמה בין כל מרכיבי הממשלה הזו, מתי מסיימים את המלחמה ואיך הסיום הזה ייראה. נתניהו הרי מחזיק בסיסמא "עד הניצחון המוחלט", וסביר שזו תהיה גם סיסמת הבחירות שלו, אם יחליט להתמודד. יריביו משוכנעים שהוא לא חותר ולא יחתור לסיום המלחמה מתוך מטרה לשמור על שרידותו.    

קונסול במבצע חיסול

סדר פנימי: מה עומד מאחורי המינוי של השר אופיר אקוניס לקונסול בניו יורק?

מי שלא המתין להתפתחויות הפוליטיות הצפויות בתוך הליכוד, הוא השר אופיר אקוניס, שהשבוע התבשר על מינויו לתפקיד הקונסול בניו יורק. אקוניס יחליף את השר לשעבר אסף זמיר, שהתפטר מתפקידו זה מכבר.

היו שניסו לטעון כי מינויו של אקוניס נעשה על יד נתניהו, רק כדי לסלקו מהממשלה, כיון שהוא מוזכר יחד עם עוד כמה חברים מהליכוד, כמי שעשויים לערוק ולהפיל את נתניהו. התקשורת אף מכנה אותו "שר שפוי". אולם בסביבת אקוניס דוחים את הדברים ואומרים כי הוא נמנה על השרים הנאמנים לנתניהו והיחסים ביניהם מצוינים. כראייה הם מצביעים על אנשי המחאה, שקיימו הפגנות נגד אקוניס מול ביתו בת"א, כיון שהם מזהים אותו כמקורב לנתניהו.

בליכוד מעריכים כי המינוי נחשב בכל זאת למהלך צופה פני בחירות. זאת משום שעתה יוכל נתניהו להצביע על צמצום הממשלה ולמנות שר אחר (גילה גמליאל) תחתיו למשרד המדע. אקוניס מצדו היה מעדיף להתמנות לשגריר ישראל באו"ם, במקומו של גלעד ארדן, שצפוי לסיים בקרוב את תפקידו ולחזור ארצה. בסופו של דבר נעתר אקוניס לקבל את תפקיד הקונסול בניו יורק, והיו שטענו כי הוא הבין שיתקשה להיבחר בפריימריז בליכוד, ולכן קיבל את ההצעה לצאת לחו"ל.

עתה ניטש קרב בליכוד על המינויים שנותרו בשירות הדיפלומטי. אחד השמות המוזכרים כמועדפים על נתניהו לשירות בחו"ל, הוא ח"כ דני דנון, שכבר היה שגריר באו"ם. דנון נותר מחוץ לסבב המינויים עם הרכבת הממשלה ומאז הפך למעין אופוזיציה מימין לנתניהו. השמועות טוענות כי ראש הממשלה "ישדרג" אותו לשגריר ישראל בוושינגטון, או יחזיר אותו לתפקיד באו"ם עם סיום כהונת מחליפו ארדן. בכך יפרק נתניהו מוקש פנימי נוסף, כפי שהוא אוהב לעשות.

מינוי נוסף שלא נעשה הוא של ח"כ בועז ביסמוט לשגריר ישראל בצרפת. התפקיד היה פנוי מאז התפטרה ממנו השרה לשעבר יעל גרמן מ'יש עתיד'. ביסמוט לטש עיניים לתפקיד, אך מי שמונה לבסוף הוא בכיר במשרד החוץ מקרב הסגל הדיפלומטי (יוש זרקא) שצפוי להיכנס בקרוב לתפקיד.

חוזר הביתה

כל הסימנים מראים: גדעון סער בדרכו לליכוד למרות הכחשותיו החוזרות ונשנות

הסיסמה "חוזרים הביתה" להחזרת החטופים, יכולה להתפרש בימים אלו גם בהקשר פוליטי. מדובר באפשרות חזרתו של גדעון סער לשורות הליכוד, אותה עזב לפני שלוש שנים. ואכן לא צריך להיות חד עין כדי להבחין במאמציו של סער, לחזור לליכוד באמצעות הרחבת מוקדי אחיזתו במפלגה אותה עזב לפני שלוש שנים.

הסימנים צפים מעל פני השטח: לאחרונה מתברגים מקורביו של סער בתוך הליכוד, דוגמת מינוי ראש המטה של סער לשעבר, לתפקיד המשנה למנכ"ל משרד התחבורה. כמו כן מונתה מקורבת פוליטית אחרת של סער ליועצת החדשה של השר יואב קיש.

בד בבד דווח על התקרבות בין סער לישראל כץ – מוקד כוח מרכזי בליכוד. השניים נותרו ידידים, גם כאשר סער עזב את הליכוד, ונהגו לקזז זה את זה בהצבעות בכנסת. זו הייתה אגב, אחת הסיבות להתקררות היחסים בין נתניהו לכץ, לאחר שראה"מ לא אהב את ההתקרבות הזו בין השניים. בינתיים השלימו כולם זה עם זה, וכיום כץ וסער משתפים פעולה באופן גלוי. 

סער אמנם מכחיש בכל ראיון את כוונתו להצטרף לליכוד, אבל גם הוא מבין ויודע, שבבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, יקשה עליו להתמודד עם 'תקווה חדשה' כמפלגה עצמאית. כמו כן אין כל סיכוי שגנץ ישלב אותו שוב ב'מחנה הממלכתי', לאחר חילוקי הדעות עמו וחוסר היכולת לתאם עמדות משותפות.

בבחירות הקודמות נוח היה לגנץ לשתף פעולה עם סער כדי להראות רב גוניות במפלגה. עתה, כאשר לגנץ יש כל כך הרבה מנדטים (בסקרים) הוא לא צריך את סער ולא את סיעת 'תקווה חדשה', לבטח לאחר חילוקי הדעות בין שתי הסיעות.    

סער מצדו מדגיש בראיונות עמו כי הוא איש ימין, בעוד גנץ ואיזנקוט יותר נטועים במרכז. בכך הוא מנסה לבדל את עצמו מהם. כל זה מביא כנראה את סער למסקנה שאם הוא מחפש עתיד פוליטי, הוא יוכל לעשות זאת רק בליכוד. זו גם הסיבה שלאחרונה יחסיו שופרו מאד עם נתניהו והשניים נפגשו כבר כמה פעמים בארבע עיניים מאז נכנס לממשלה. נתניהו הוא זה שיכול להכניסו חזרה למפלגה ללא צורך בהמתנה כלשהי.

בהקשר זה חשוב לציין שלנתניהו נוח לסייע לסער, כיון שהוא יעניק לו גיבוי פוליטי, אם וכאשר גנץ ואיזנקוט יעזבו את הממשלה. כמו כן יוכל סער לסייע לנתניהו בנושאים המשפטיים, עקב קרבתו ליועמ"שית גלי בהרב מיארה, אותה מינה לתפקיד.

האינטרס הכפול הזה של נתניהו וסער, מקרב את הצטרפותו של האיש, שקרא ראשון תיגר על נתניהו, לשוב למפלגת האם שלו.

הנעלם הגדול

בעוד שבוע וחצי: כיצד ישפיע המצב הביטחוני על שיעור הצבעה בבחירות המקומיות?

אם לא המלחמה, היו נערכות הבחירות המקומיות כבר לפני שלושה חודשים בחודש מר חשוון.  הצפי היה שבבחירות הללו יירשם שעור השתתפות גבוה במיוחד, לאור הפגנות המחאה שמילאו את הארץ. הפרומו היה בבחירות ללשכת עורכי הדין, אירוע שנחשב בשגרה כזוטר וכזניח. אלא שהפעם נערכה אותה מערכת בחירות בעיצומם של ימי המחאה, והדבר גרר לקלפיות מצביעים רבים.

באותה מערכת בחירות הצביעו 39,150 עורכי דין, שהם 50.8 אחוזים מבעלי זכות הבחירה. מדובר בזינוק חד בשיעורי ההצבעה לעומת מערכות בחירות קודמות. לשם השוואה, בבחירות הקודמות למוסדות הלשכה הצביעו פחות מ-20 אלף עורכי דין.

ההצבעה המאסיבית הזו ללשכת עורכי הדין, שם הצליח השמאל לנצח את מועמדי הימין, נטעה תחושה בקרב אנשי המחאה, שגם בבחירות לרשויות המקומיות יירשם שיעור הצבעה גבוה, וגם כאן ינצחו המועמדים המזוהים עם מתנגדי הרפורמה המשפטית. מטרתם הסופית היא כמובן ניצחון בבחירות לכנסת, אך הדבר אמור היה להתבטא תחילה בניצחון מועמדים המזוהים עימם ברשויות המקומיות.

אלא שבינתיים פרצה המלחמה, הבחירות לרשויות נדחו פעמיים, ונקבעו בסופו של דבר לעוד שבוע וחצי. התעלומה הגדולה: כיצד ישפיע המצב הנוכחי על שיעור ההצבעה. כדי לחדד את הדברים נדגיש כי בבחירות המקומיות האחרונות שנערכו ב-2018 עמד שיעור ההצבעה על 60%. מדובר היה בעלייה לעומת הבחירות קודם לכן ב-2013, שם הצביעו 51.1% מצביעים.

אותם החוששים לאחוזי הצבעה נמוכים, ניסו לדחות בשלישית את הבחירות. אך הפעם גברה ידם של תומכי הבחירות, בטענה שיש חשיבות רבה לערוך אותן כדי להראות חזרה לשגרה. לצורך כך גייסו את מועד הבחירות הכלליות הראשונות לכנסת ב-1949, כאשר מלחמת תש"ח טרם הסתיימה. בחירות נוספות שהיו בתקופת מלחמה, נערכו ב-1973, כאשר כוחות גדולים של מילואים עדיין היו מגויסים לאותה מלחמה שפרצה ביום הכיפורים.

הנתונים הללו שירתו את תומכי הבחירות, שקראו לקיימן למרות המצב המלחמתי. ואכן זו הייתה ההחלטה שהתקבלה. לא נותר עתה אלא להמתין כאמור ולראות, מה תהיה ההשפעה על שיעור ההשתתפות בהן.

יהיו אשר יהיו התוצאות, ברור שכל צד ינסה לפרשן כרצונו. אנשי המחאה יחפשו להבליט את המועמדים שהתנגדו לממשלה והיו מזוהים עימם. בעוד תומכי הממשלה יבליטו כמובן את המועמדים הקרובים להם. לפני שיעשו זאת, מומלץ להם לעיין בנתון מעניין נוסף, שלא היה בבחירות הקודמות – בקטע הבא 

זיקה ריקה

מועמדים רבים לראשי הרשויות מעדיפים להתמודד ללא זיקה למפלגות הארציות

אם הבחירות לרשויות היו נערכות בתוך ימי המחאה, אפשר היה לבחון (כאמור לעיל), באיזו מידה תוצאותיהן משקפות את היחס של הציבור לממשלה, והאם דעת הקהל עוינת את הקואליציה של נתניהו, או תומכת בה. אולם בחינה מעמיקה מגלה, שהפוליטיקה של הרשויות המקומיות אינה משקפת את המערכת המפלגתית המוכרת בכנסת. לפיכך קשה ללמוד ממנה על מה שצפוי להיות בבחירות הארציות, ייערכו מתי שייערכו.

עובדה זו מגובה במספרים ובנתונים מהשטח. מסתבר שהמועמדים השונים לראשות העיריות ולכהונת חברים במועצות, אינם מעוניינים ברובם להיות מזוהים עם המפלגות בכנסת. חלקם אמנם חברים באותה מפלגה, אך מעדיפים לרוץ עם שם מפלגה אחר ולהתרחק מזיהוי עם מפלגת האם. מדובר בשינוי מהותי ממה שהיה בעבר.

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב המועמדים לראשי עיריות ומועצות, היו מזוהים לכתחילה עם אחת המפלגות הארציות. הדבר נפרם אט אט, כאשר המועמדים השונים העדיפו שלא להיות מזוהים עם מפלגה כלשהי, מתוך מטרה לקבל קולות גם מתומכי המפלגה הארצית היריבה. בבחירות הקרובות זה יגיע לשיא.

לפי הנתונים של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", רק ל-22% מהרשימות ול-18% מהמועמדים לתפקיד ראש הרשות, יש זיקה רשמית למפלגה ארצית. מדובר בירידה לעומת הבחירות המקומיות הקודמות ב-2018, שם עמד שיעור הרשימות עם זיקה רשמית למפלגה ארצית על 25%, בבחירות שלפניהן 31%, ובבחירות ב-2003 על 37%. מדובר אפוא בגרף הולך ויורד המעיד על רצון המועמדים להתנתק מכל קשר עם מפלגות האם הארציות.

המפלגה המובילה בהתנתקות ממנה היא הליכוד. בבחירות הקודמות היו מזוהות 101 רשימות עם הליכוד והפעם רק 74. מדובר בירידה של יותר מרבע. כמו כן מספר המועמדים לראש הרשות המזוהים עם הליכוד ירד מ-55 בבחירות הקודמות ל-36 בבחירות בעוד שבוע וחצי.

הליכוד מסתבר, מרחיק את המועמדים שלא רוצים להיות קשורים אליו רשמית, לאור כל מה שקורה בו, ועקב העימותים הפנימיים שפורצים החוצה ואינם מחמיאים (בלשון המעטה) למפלגה. מהסיבה זו מעדיפים מועמדים חזקים שבעבר הלכו עם הליכוד, להתמודד עתה ברשימות עצמאיות עם פתק הצבעה שונה.

מפלגה נוספת, שהמועמדים בוחרים לברוח ממנה ולא להיות מזוהים עמה, היא מפלגת העבודה המתרסקת. בבחירות הקודמות התמודדו 52 רשימות המזוהות עם העבודה, לעומת 17 רשימות בלבד בבחירות הנוכחיות. כמו כן רק שמונה מועמדים לראשי עיריות ומועצות מזוהים רשמית עם העבודה, לעומת 29 בבחירות הקודמות.

לעומתן מפלגת 'יש עתיד'" עולה ל-37 רשימות המזוהות עמה לעומת 27 בבחירות הקודמות. כמו כן 21 מועמדים מטעמה לראשי הרשויות, לעומת עשרה בלבד בפעם הקודמת. ומה קורה במפלגות החרדיות – בקטע הבא.

דגל בגאון

האתגר המרכזי של הבחירות: 400 אלף מעטפות כפולות, שיעכבו את התוצאות בשבוע

נתון מעניין נוסף: 'המחנה הממלכתי' שמתמודדת לראשונה כמפלגה בבחירות לרשויות מזוהה עם 23 מועמדים לראשי רשויות ו-42 רשימות. מרצ, שאינה קיימת כמפלגה ארצית, מריצה 14 רשימות מטעמה בבחירות לרשויות.

ומה קורה במפלגות החרדיות: 'דגל התורה' מתמודדת בכ-50 ערים, 15 מתוכן עם האותיות דגל (ולא ג'). מדובר בירושלים, בני ברק, בית שמש, אלעד, חיפה, ביתר, רכסים, רחובות, אופקים, אשדוד, אזור, חריש, גן יבנה, עמנואל ומזכרת בתיה. בשונה מהמפלגות האחרות, רשימות 'דגל התורה' המקומיות, מזוהות לכתחילה עם המפלגה בכנסת ומדגישות בהבלטה את הנתון הזה.

גם אגודת ישראל מתמודדת בכמה ערים באופן עצמאי, בחלקן (לצערנו) התפצלה בין "הסיעה המרכזית" לשלומי  אמונים". במקביל מתמודדת ש"ס ב-70 רשימות מטעמה כמו בבחירות הקודמות.

מפלגה חדשה נוספת שנכנסת למרוץ המקומי היא 'עצמה יהודית' של בן גביר, המציגה 25 רשימות מקומיות. בן גביר מקווה לקצור את פירות הסקרים הארציים ולהעבירם למישור המקומי. 'הבית היהודי' המשולבת ב'ציונות הדתית' מציגה 73 רשימות מטעמה.    

בסך הכל מתמודדים 24,910 מועמדים למועצות הערים והישובים ו-801 מועמדים לראשי רשויות. סך בעלי זכות הבחירה 7.2 מיליון, אף שבבחירות בעוד שבוע וחצי לא ישתתפו תושבים מ-12 רשויות שתושביהן פונו בצפון ובעוטף עזה. מדובר בין השאר בערים שדרות, קריית שמונה, שלומי ועוד. הבחירות באותם מקומות ייערכו בחודש מר חשון תשפ"ה.  

סיכום: חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה צופים לאור המצב, צניחה של לפחות 10% באחוז ההצבעה. לדבריהם, הקמפיינים לא מספיק תופסים את העין לעומת הבחירות הקודמות. השפעה אפשרית נוספת של המצב על התוצאות: בחירה חוזרת של ראשי עיריות מכהנים על פני מועמדים חדשים. הסיבה: למועמדים חדשים ולמועמדים של האופוזיציה קשה לתפוס בולטות בתקופה הזו.

הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בתל אביב, שם ניטש קרב בין ראש העירייה המכהן, רון חולדאי, למועמדת 'יש עתיד' ארנה ברביבאי. לפני המלחמה הצליחה ברביבאי לתפוס בולטות במאבק ולאיים על כיסאו של ראש העירייה המכהן. המלחמה השכיחה אותה וחולדאי חזר להיות המוביל.   

האתגר הגדול ביותר בבחירות בעוד שבוע וחצי, יהיו המעטפות הכפולות בהן יצביעו החיילים. מדובר במספר מוערך של 400 אלף מעטפות לעומת 95 אלף במצב שגרה רגיל. ההצבעה במאות קלפיות צבאיות, שחלקן יוצבו בשטחי לחימה תחל כבר השבוע ביום ג', שבעה ימים לפני מועד הבחירות. בשל ריבוי המעטפות הכפולות, עשויות התוצאות להתעכב עד שבוע לאחר הבחירות, בעיקר בערים בהן ההתמודדות תהיה צמודה.

אתגר נוסף: התמודדות אפשרית מול שמועות ופייק ניוז של גורמים עוינים וזרים, שינסו לשבש את הבחירות. התמודדות כזו תהיה גם מול גורמים מבית שינסו באמצעות הפצת שמועות שקריות, להטות תוצאות בחירות של רשות מקומית כזו או אחרת. רשויות אכיפת החוק כבר הודיעו כי מי שיעשה זאת, מסתכן במאסר על פי חוק. 

כל הפוסל 

כך מנסה לפיד לעצב סדר יום ולהתניע את גלגלי המחאה סביב גל הסתה של "שוויון בנטל"

לאחר שהמחאה לא הצליחה להפיל את הממשלה, ולאחר שגם ליבוי ושיסוי משפחות החטופים נגד הממשלה, נוחל כישלון, במיוחד השבוע לאחר החילוץ המוצלח, עוברים מתנגדי נתניהו לנשק הישן והמוכר: שוויון בנטל. לצורך כך הם מגייסים את המצב הביטחוני המתוח בצפון ובדרום, ויוצאים לקרב הסתה נגד הציבור החרדי כולו.

זה החל עם המתקפה המתוזמנת של אנשי התקשורת הסרוגים מקרב הדת"ל נגד הסדר "תורתו אמנותו", תוך קריאה לגיוס תלמידי הישיבות. זה נמשך עם מצעד הפוליטיקאים משמאל ואפילו מימין, שהמשיכו עם הקו הזה. השבוע עלה על הגל העכור הזה, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שזיהה כי מדובר בנושא שאפשר להבעיר סביבו את הרוחות והרחובות ולכן הוא מנסה לתפוס על זה טרמפ בחוסר אחריות מוחלטת.

"זו הסתה ונבזות של אדם שמחפש לעשות הון פוליטי בשעת מלחמה", טען כלפיו הפרשן יעקב ברדוגו, והוסיף: "זו לא סתם הסתה, אלא נבזות ורשעות". ואכן לפיד התקשה לעמוד מהצד בלי להכניס יד לבוץ ההסתה העכור. אביו, טומי לפיד, עשה גם הוא פוליטיקה על גב הסוגיה הזו, וזכה בבחירות 2003 ב-15 מנדטים. בהמשך התפרקה המפלגה לרסיסים, ועשר שנים מאוחר יותר ב-2013, נכנס הבן יאיר לפיד, לפוליטיקה עם אותו סדר יום, תוך שהוא גורף 19 מנדטים.  

מאז חלפו 11 שנים ולפיד לא השתנה ולא הפך לממלכתי יותר. זאת למרות העובדה שבמהלך תקופה זו כיהן כשר אוצר, שר החוץ וראש הממשלה. לפיד עט כאמור על הנושא כמוצא שלל רב, בניסיון לעצור את מפולת המנדטים בסקרים. יש להניח שהוא לא יזנח את השוויון בנטל עד הבחירות וינסה להפוך אותו לדגל מחאה רבתי.

את עיקר מאבקו ממקד לפיד בגנץ ואיזנקוט על גבם של החרדים. קשה לו לראותם חולפים על פניו בסקרים, בפרט ששניהם נכנסו אחריו לפוליטיקה. במסיבת העיתונאים השבוע תקף אותם ותהה כיצד שני רמטכ"לים לשעבר שותקים סביב הנושא.

אלא שלפיד כדרכו, לא ירד לעומק העניין והוא מתבלבל בין חוק הגיוס לתזכיר החוק של משרד הביטחון שעומד כרגע על הפרק. תזכיר חוק זה מתייחס לשירות הסדיר הכללי ולכמות ימי המילואים השנתית, ואינו מדבר כלל על חוק הגיוס בשום צורה שהיא. לפיד כמובן לא התעסק ב"זוטות" עם הפרטים הקטנים ועלה להתקפה מבולבלת. 

המגוחך הוא שלפיד קרא לח"כים של הליכוד, "אלו שמדברים אתנו בחדרי חדרים" לצאת ולהתנגד לחוק. בכך ניסה לרמוז כאילו ח"כי הליכוד חוששים לדבר נגד מנהיגם וכאילו מפלגת הליכוד זו דיקטטורה. בפועל, מפלגתו שלו, 'יש עתיד' היא זו שמתנהלת כמו דיקטטורה, ללא בחירות, תוך תלות מוחלטת במנהיג. כל הפוסל. 

הטור נכתב ופורסם במקור במדור מקוד נאמן בעיתון יתד נאמן

חשש כבד מהתפרצות קשה של שפעת העופות, מזן אלים ומדבק במיוחד, בעמק החולה וזליגה של המחלה למשקים החקלאיים ולענף הלול, בגליל העליון – עשרות רבות של פגרי עגורים מתים, נמצאים כעת בעמק החולה ובשטחים החקלאיים שמסביב, מבלי שפונו מהשטח, במשך ימים. למרות נהלים שגובשו במגפה של חורף 2021-2022, שגרמה למותם של כ – 9000 עגורים ושל למעלה ממיליון בעלי כנף, שקבעו כי משרד החקלאות יתכלל את הטיפול בנושא, העגורים המתים יפונו מהשטח בהקדם האפשרי ותוגבר הבטיחות הביולוגית, הלקחים מההתפרצות הקודמת, לא יושמו – נכון לעכשיו, משרד החקלאות לא מתכלל את האירוע הנוכחי ופגרי עגורים רבים, כאמור, עדיין נמצאים בשטח.

אם העגורים המתים לא יפונו מהשטח בטווח הזמן המיידי, ותתאפשר תנועת בני אדם מהאזור הנגוע ומחוצה לו, ללא בקרה, החשש הוא מהתגברות המגפה למימדים גדולים יותר, בדומה לחורף 2021-2022 ומפגיעה בענף הלול, בגליל העליון, שגם כך סובל בצורה קשה, בעקבות המלחמה. החברה להגנת הטבע, פנתה הבוקר (שני) לשר החקלאות, אבי דיכטר, בבקשה לקחת אחריות על האירוע ולפנות את פגרי העגורים המתים מהשטח

בפניית החברה להגנת הטבע, לשר החקלאות דיכטר (המצורפת), נכתב: "בשבועיים האחרונים, החלו להימצא עגורים מתים וגוססים בעמק החולה. בדיקות מעבדה איששו את החשש, כי מדובר בנגיף שפעת העופות מהזן האלים והמדבק במיוחד – H5N1. בימים האחרונים, חלה עלייה מדאיגה במציאת העגורים, וכמה עשרות עגורים חולים ומתים נמצאים מדי יום. בשל הקושי במציאת העגורים המתים, קיים חשש כי המספר האמיתי גבוה הרבה יותר. העגורים המתים והחולים מפוזרים ברחבי עמק החולה, כולל בשטחי אגמון החולה, בשמורת החולה ובשטחים החקלאיים בעמק החולה.

"מהמידע העדכני שיש ברשותנו, עולה כי נכון ליום ראשון, 11/2/24, נמצאים בשמורת החולה, 15 עגורים מתים ועוד כ – 20 עם תסמינים של המחלה; באגמון החולה, כ – 30 עגורים מתים, מרביתם פונו עד עתה ובשטחים החקלאיים שמסביב, עוד כ – 45 עגורים מתים ו – 20 עם תסמינים. חשוב לציין, שככל הנראה יש עוד עגורים מתים בשטח, שלא נמצאו או שכבר נאכלו, או נרקבו ולכן לא נספרו.

"בדצמבר 2021-ינואר 2022, אירעה התפרצות חריפה של שפעת העופות, אשר גרמה למותם של כתשעת אלפים עגורים בעמק החולה, וכן להשמדה של יותר ממיליון בעלי כנף ולפגיעה קשה בענף הלול. לאחר התפרצות זו, התנהלו תחקירים על ידי רח"ל, הוסקו מסקנות ונכתבו נהלים (הנהלים מצורפים להודעה זו).
"אחד הלקחים החשובים שעלו, הוא הצורך המיידי בפינוי פגרים של עופות בר, על מנת לצמצם את קצב התפשטות המגפה, והצורך להגביר את הבטיחות הביולוגית בניהול ענף הלול. כמו כן, הוחלט כי משרד החקלאות הוא הגורם האחראי לנהל את ההתמודדות עם התפרצויות עתידיות של שפעת העופות.

"למרבה הצער, נראה כי הלקחים מההתפרצות הקודמת, לא מיושמים. עד עתה, משרד החקלאות לא מתכלל את אירוע ההתפרצות הנוכחי ואינו מנהל אותו. יתרה על כך, על אף שיש מידע מדויק על מיקום פגרי עגורים ועגורים חולים, משרד החקלאות לא מפנה את פגרי העגורים מהשטחים החקלאיים בעמק החולה, שתחת אחריותו. קיים חשש כבד כי בימים הקרובים מאוד, מגפת שפעת העופות תתפרץ בעוצמה, בדומה לחורף 2021/22, וכן שהיא תזלוג למשקים החקלאיים בגליל העליון, שסובלים גם כך בצורה קשה מאוד מהמלחמה.

"אני פונה אליך, בבקשה דחופה ללקיחת אחריות מיידית על ידי משרד החקלאות וניהול האירוע במלוא הדחיפות והחומרה, תוך שיתוף של כל בעלי העניין הרלוונטיים, וכן פינוי דחוף ומיידי של כל פגרי העגורים.
בנוסף, נדרשת הכרזה מיידית על אזורים נרחבים בעמק החולה כנגועים במחלה, ולטפל בתנועת בני אדם אליהם ומהם, בצורה הראויה. פעולות אלה עשויות לצמצם מאוד את קצב ההדבקה ולמנוע זליגה לענף הלול".

תגובת המשרד: בניגוד לנטען, נוהל הטיפול בשפעת עופות קובע בבירור כי אירועי שפעת עופות בעופות בר מטופלים על ידי רט"ג, וכי הטיפול בעופות באגמון החולה נמצא בידי קק״ל בשיתוף רט"ג.

האירוע חריג שהיה לפני כשנתיים באגמון הועבר לטיפול השירותים הווטרינריים בשל חוסר יכולתם של הגורמים האחרים לנהל את האירוע ולמגר את המחלה. התקציב לטיפול באירוע דאז תוכלל על ידי המל"ל.
האירוע כעת הוא מינורי ומוגבל ברדיוס התחלואה ובמספר העופות הנגועים, ועל כן הטיפול צריך להתבצע, באופן מיידי, על ידי רט"ג וקק"ל על פי הנחיות מקצועיות של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות.

היום, קיבל בית המשפט המחוזי באר שבע את בקשת חכ אלמוג כהן, והתיר לפרסם את כתב האישום, שעניינו אירוע חמור שהתרחש לאחר ה- 7.10.23, ולמעט פרטים שהושחרו בכתב האישום, כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, ובכללם זהות הנאשם.

לפי כתב האישום, שהוגש באמצעות עו"ד עמית גינת מפרקליטות מחוז דרום, הנאשם שירת במשך כשש שנים במספר יחידות שונות בצה"ל, ושוחרר בדרגת סגן. מאז השתייך למאגר הקצינים במילואים של צה"ל. ביום 7 לאוקטובר 2023 הנאשם ניצל את המצב העמוס, המורכב והאינטנסיבי מאוד בו התנהלה מפקדת פיקוד הדרום בימים הראשונים למלחמת "חרבות ברזל", התחזה לקצין בדרגת סרן, ותוך שימוש במצגי מרמה שונים השיג בימים שלאחר מכן ועד שנתפס גישה למידע סודי ברמת סיווג גבוהה ביותר, תיעד מידע מסווג בדרכים שונות, ואף חלק מידע סודי עם מספר גורמים אזרחיים וצבאיים שאינם מוסמכים לכך. בהתאם לכך, הנאשם מואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מסירת ידיעה סודית, ריגול חמור (בלא כוונה לפגוע בביטחון המדינה) וכניסה למקום צבאי בלא סמכות (בלא כוונה לפגוע בביטחון המדינה).

מכתב האישום עולה, כי על אף שלא קיבל "צו 8", הנאשם יצר קשר עם עוזר קמ"ן באחת היחידות וביקש להתגייס לשירות מילואים. עוזר הקמ"ן ציין בפניו שאם הוא רוצה לתרום, שיגיע לאחד מגופי השליטה ואף קישר אותו לקצין בדרגת סא"ל. הנאשם פנה לאותו סא"ל והציג עצמו בכזב כחייל מיחידה מיוחדת המעוניין לסייע. הקצין השיב לנאשם כי אינו מכיר אותו ואינו זקוק לעזרתו. למרות זאת, בנסיבות שאינן ידועות, הנאשם נכח בהערכות מצב במרכז השליטה, נפגש עם קציני מטה נוספים וסייע בבירור סטטוס גיוס כוחות חטיבות שונות, בבעיות תקשו"ב שהיו עם מערכת שליטה ובקרה ועוד.

למחרת, התייצב הנאשם באחד הבסיסים, שם צילם את החיילים שהיו במקום, וכן מסכי מחשב צבאיים. בנוסף, במרכז השליטה פנה הנאשם לאחד הקצינים בבקשה לסייע בפיקוד דרום, אך הקצין התעלם מבקשתו. למרות זאת, בשלב מאוחר יותר באותו יום נסע עם קצין אחר לפיקוד, כשהוא עונד דרגות סרן. בשעות הערב, נכנס הנאשם והשתתף בהערכת מצב, תוך שהוא מציג עצמו בכזב כקצין מבצעים.

כמו כן, הנאשם יצר קשר עם אחת הקצינות במקום ושלח לעצמו הודעות בווטסאפ מהמכשיר הנייד שלה, כדי שאלה יסייעו לו ליצור מצג בפני חיילים ומפקדים, שלכאורה היא זו ששלחה לו את ההודעות, וכי הוא מוסמך לפעול לייעול עבודת החמ"ל בפיקוד הדרום.

למחרת, פגש הנאשם את אחד ממפקדיו מתקופת שירותי הצבאי, והציג עצמו בפניו בכזב כמי שמתוקף תפקידו יש בידיו משאבים, ואמר שיש לו פתרונות לאתגרים מבצעיים. עקב מצגי השווא, סקר בפניו המפקד את הפערים הקיימים באג"מ. לאחר מכן, ביקש הנאשם מהמפקד כי יחתום לו על מסמך אישור כניסה לש"ג. בהמשך למצגי השווא הצליח להשיג גישה למחשב באמצעותו כתב מכתב מינוי, בו נאמר: "אני מאשר שסרן במיל' … ימונה לקמב"ץ משימות ומבצעים מיוחדים בחמ"ל מפקד פיקוד דרום", ואף השיג במרמה חתימה על המסמך.

כעבור מספר ימים השיג במרמה מכתב מינוי כוזב נוסף בו נכתב: "אני מסמיך את סרן … לפתוח תא מיוחדים בחמ"ל… וכן לשמש כמפקד התא. תפקיד התא לשמש זרוע ארוכה חשאית וכן ליזום משימות מיוחדות פורצות גבולות במרחב… בסמכותו של הנ"ל לגייס כל חייל וקצין למילואים מכל יחידה וכן להשתמש בכל יכולת נדרשת על מנת לבצע את המשימה". אחד הקצינים הורה לקחת מהנאשם את מכתב המינוי, אך הדבר לא התבצע.

בכל התקופה האמורה יזם הנאשם פגישות עם קצינים, חיילים ואזרחים שונים, תוך שהוא מציג עצמו בכזב כבעל סמכות, וכאשר במסגרת הפגישות נחשף לחומרים מסווגים ואף מסר מידע לאנשים אשר לא היו מוסמכים לקבלו. בנוסף, הנאשם נכח, תוך שימוש במצגי שווא שונים, במקומות רגישים הכוללים מפקדות, חדרי מבצעים, חדרי מלחמה ודיונים שלא היה מוסמך להשתתף בהם, לא הוזמן אליהם וכשהוא יודע שאין לו אישור ביטחון מידע להשתתף בהם. כך השיג, אסף ורשם במחברתו ידיעות סודיות ותיעד בטלפון הסלולרי שלו ידיעות סודיות אודות סדרי כוחות הביטחון, אמצעים קיימים בשימוש צה"לי, אמצעים חסרים, הסברים על יכולות מסווגות ומיידעים מודיעיניים עד דרגת סודי ביותר ושומר סוד, כשאינו מוסמך לכך.

בעקבות דיווח של אחד הגורמים אליהם פנה הנאשם, הוא נעצר ב-15 באוקטובר 2024.

ולדימיר פוטין אכן צפוי לנצח בבחירות שייערכו בחודש הבא (15-17 במרץ) לנשיאות רוסיה ויוכל להשלים 30 שנה בקרמלין. אבל בדרך לחגיגות הענק במוסקווה צצה לקרמלין בעיה לא צפויה – ושמה בוריס נדז'דין. כך פורסם בכאן 11.

עד לאחרונה הוא היה פוליטיקאי אפור ודי כושל שנפלט מהפרלמנט הרוסי אי שם ב-2003 ולא הצליח לחזור אליו. הוא היה חבר בכמה תנועות פוליטיות אבל אף פעם לא בלט במיוחד. עד שהציג את המועמדות שלו לנשיאות רוסיה ופשוט החליט לומר את האמת בפנים לעשרות מיליונים מאזרחי הפדרציה וגם למאות אלפי הלוחמים בחזית האוקראינית.

נדז'דין בן ה-60 הבין שלא יכול לנצח את השיטה ואת פוטין –  אבל הוא ניצל את הבמה שניתנה לו כדי להגיד "המלך הוא ערום" – ומכאן סוד כוחו. בכנסים שלו חזר על טענות שלא נשמעו בשנים האחרונות מאף פוליטיקאי רוסי שאינו גולה או עצור.

בכנסי הבחירות שלו חזר ואמר נדז'דין: "להנהגה הנוכחית אין תוכנית לעתיד שתואמת את המאה ה-21. לדעתי יש להם רק פרויקט אחד – לעשות כך שולדימיר פוטין יעקוף את הצאר ניקואלי הראשון ואת סטאלין באורך הכהונה. אין לו עוד הרבה בדרך לשם ואני לא רואה בכך שום דבר טוב". אגב, ניקולאי הראשון שלט ברוסיה 30 שנים במאה ה-19 והגדיל לעשות יוסיף סטלין ששלט ברוסיה במשך 31 שנה.

בקרמלין לא שידרו לחץ מיוחד ודובר הקרמלין פסקוב אף הכריז: "אנחנו לא רואים בנדז'דין איום רציני". כנראה שמקורבו של פוטין ידע על מה הוא מדבר. בסוף השבוע שעבר נפסלה מועמדותו של נדז'דין מסיבות פרוצדוראליות. על פי חוק כל מועמד לנשיאות חייב להגיש חתימות של מאה אלף אזרחים לפחות התומכים במועמדותו.

תמונה מדומה

מדוע מנסים אנשי השמאל והמחאה להציג את שחרור החטופים כ"תמונת הניצחון"? 

התקשורת ואנשי המחאה מנסים לשכנע את הציבור כי תמונת הניצחון של המלחמה תהיה החזרת החטופים. "זה הדבר הכי חשוב יותר מכל תמונה אחרת", הם אומרים ומנסים לזרות חול בעיניים.

החזרת החטופים היא אמנם אחת ממטרות המלחמה והיא חשובה עד מאד, לבטח לבני משפחותיהם. אולם היא לא תהווה את תמונת הניצחון. ממש לא. להפך: התמונה בה ישוחררו אלפי המחבלים מהכלא, בהם כאלו עם דם על הידיים, במסגרת העסקה המתוכננת, היא זו שתהיה לצערנו תמונת הניצחון של החמאס. כתמונת מראה, תהיה זו תמונת ההפסד של מדינת ישראל.

ולמרות כל זה מנסים אנשי המחאה, התקשורת והשמאל לסמא את עיני כולם עם "תמונת ניצחון" כביכול של החזרת החטופים. מטרתם ברורה: להשפיל את נתניהו ולא לתת לו שום תמונת ניצחון אחרת של מיטוט החמאס, חיסול סינוואר או כל דבר דומה. הכול כרגיל נובע אך ורק משיקולים פוליטיים, כולל השקר על "תמונת הניצחון" המדומה. הבעיה: הפוליטיקה הזו נעשית על הגב הכואב של משפחות החטופים.

גם הציבור מבחין בפוליטיקה הזו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסקרים על העסקה המתרקמת (נרחיב בהמשך). לכל הצדדים ברור כי כל עסקה שתגובש, לא תהיה קלה לעיכול, משום שאין אפשרות לשחרר את כל החטופים (ואפילו את חלקם הגדול) בלי לשחרר מחבלים בכירים, ששחרורם יעלה את קרנו ויוקרתו של החמאס בקרב הציבור הפלשתיני. מדובר במחיר קשה ובעייתי.

הוויכוח הזה על החזרת החטופים, עמד במרכזו של השבוע הסוער (מכל הבחינות) והוא מתנהל בכמה זירות על ידי כמה גופים ,שחלקם מייצגים את המשפחות שיקיריהם כלואים בעזה. הדבר מייצר ביניהם מתח מורכב ובעיקר כואב – בקטע הבא.

טיעונים ונתונים 

קבוצות לחץ: פילוח מרתק של ארבע קבוצות שונות המנסות לשכנע כל אחת בצדקת דרכה

ארבע קבוצות לחץ פועלות בזירת שחרור החטופים והמשך הלחימה ברצועה. לכל אחת אסטרטגיית הפעולה שלה. כל אחת מנסה למשוך לכיוון שלה ומשוכנעת בצדקתה כשהיא מניחה בפני השומעים טיעונים כבדי משקל.

השבוע הגיעו נציגי הארבע קבוצות הללו לכנסת. הפילוח שלהן מרתק. הראשונה היא קבוצת משפחות החטופים ממטה רונן צור. השנייה, משפחות חטופים ממטה "תקווה", השלישית, אימהות ללוחמים והרביעית חברות "פורום הצופות". ניתן היה לראות מקרוב את חילוקי הדעות בין הקבוצות הללו, כאשר השמיעו את טיעוניהם בפני חברי הכנסת והשרים עימם נפגשו.

הקבוצה הראשונה – משפחות מטה החטופים ממטה רונן צור, דורשות לשחרר ללא שום תנאי וללא שום שיקול אחר את כל החטופים. הטיעון המרכזי שלהם: המדינה כשלה ובעצם הפקירה את החטופים, ולכן עליה לשחררם בכל מחיר. הסיסמא "כולם בעד כולם", יצאה לראשונה מהכיוון שלהם. מבחינתם, יש לדחות את כל הפעולות הצבאיות למועד מאחור יותר, כיון שכרגע החטופים בסכנה וכל יום שעובר מסכן אותם יותר.

לעומתם סבורים משפחות החטופים הנמנים על "פורום התקווה", כי יש לשחרר את החטופים באמצעות הגברת הלחץ הצבאי ובאמצעות הגבלות המוניטריות, מתוך מטרה "לחנוק את המחבלים" עד שישחררו את החטופים. מבחינת הפורום הזה, הסיסמא "כולם בעד כולם" אינה מקובלת, כי היא למעשה "כולם בעד כולנו". שחרור המחבלים רק יגביר את הפיגועים ואז לא רק גורל החטופים על הכף, אלא גורלם של 9 מיליון אזרחי מדינת ישראל.

הקבוצה השלישית: "פורום הצופות", מפעילות לחץ על הח"כים והשרים שלא ליפול שוב עם קונספציה מוטעית, והפעם עם הרשות הפלשתינית. קבוצה זו מזהירה מפני תרחיש אימה שעלול לקרות ביו"ש בדיוק כפי שקרה בשמחת תורה בעוטף עזה. "אסור לאפשר למחבלים  צמאי דם לחדור ליישובי יהודה ושומרון", הן מתריעות.     

הקבוצה הרביעית והאחרונה – אימהות ללוחמים, מזדהות עם הקבוצה השנייה "פורום התקווה" וקוראות מנקודת המבט שלהן, לתת לבניהם להמשיך ולהילחם בעזה כדי לנצח ולמוטט את החמאס. "החברים שלהם לא מתו לשווא", הן אומרות בכאב.

וכך כפי שבעבר קבוצת "ארבע האימהות" הביאה ליציאה (בריחה) מלבנון, הפעם מנסות ארבעת הקבוצות הללו, שמייצגות אוכלוסיות שונות בציבור, להפעיל את השפעתן, כל אחת על פי מטרתה. הצד הקיצוני האחד דורש שחרור בכל מחיר, והצד הקיצוני מנגד, מסביר כי ויתור גדול מידי יגרום למעשי חטיפה נוספים ולהזמנת המתקפה הבאה.

ומה חושב על כך הציבור? בקטע הבא

כלי ניגוח

לא דיפלומטי: כיצד הגיב דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן על הצהרת נתניהו?.

כל דבר נמדד כאן בסקרים, כולל כמובן העסקה המתרקמת לשחרור החטופים. השבוע ערך ערוץ החדשות 12 סקר אודות העסקה, בעוד הפרטים הראשונים אודותיה התפרסמו בכלי התקשורת, ללא אישורים רשמיים.

השאלה שהוצגה בסקר הייתה כזו: "האם אתה תומך או מתנגד לעסקה, שבמסגרתה יוחזרו בשלב הראשון חלק מהחטופים. בתמורה לשחרור אלפי מחבלים מהכלא ובהפוגה של כחודש וחצי בלחימה?

התשובות שהתקבלו הראו כי 50% מהציבור הישראלי מתנגדים לעסקת חטופים ורק 35% תומכים. בחלוקה לפי גושים: 72% ממצביעי הימין מתנגדים ו-62% מהמצביעים המגדירים עצמם מרכז-שמאל תומכים.

עד מהרה הפך הסקר לכלי ניגוח פוליטי. אנשי המחאה והשמאל, הסבירו כי אם השאלה הייתה מנוסחת באופן אחר, הרי שהתוצאות היו אחרות. לדבריהם, אפשר היה לנסח את השאלה באופן זה: "האם לממשלת ישראל, שהפקירה את תושבי העוטף בשבעה באוקטובר יש מחויבות מוסרית לשחרר את החטופים מרצועת עזה, גם במחיר של ויתורים כואבים לחמאס"? אם השאלה הייתה מנוסחת באופן זה, אין להם ספק שהתוצאות היו אחרות לגמרי.

מאידך, יכולים אנשי המחנה מנגד להגיע עם שאלה שתתאים להם, בנוסח (פחות או יותר) כזה: "האם אתה תומך בשחרור החטופים גם במחיר של שחרור על מלא של מחבלים עם דם על הידיים, תוך השפלה מוחלטת של מדינת ישראל, שתהווה ניצחון מוחלט של החמאס ושל יחיא סנוואר". במקרה כזה אין ספק מה יהיו התוצאות.

כך או כך, לנושא כולו יש השפעה פוליטית על עתיד הקואליציה הנוכחית, דבר שיוצר קושי לנתניהו. מצד אחד הוא לבטח חושש מהבייס הימני שלו, ביודעו שעסקת חטופים בתנאים שפורסמו השבוע, תרסק לו את הממשלה. בן גביר וסמוטריץ' הבהירו זאת בפומבי, כל אחד בדרכו שלו. המאבק הפוליטי ביניהם לא אפשר להם להישאר זה מאחורי זה ולכן הבהירו בקול חד וברור, שזה הקו האדום מבחינתם.

זו בדיוק הסיבה שנתניהו הצהיר השבוע בביקורו בישוב עלי, כי הוא לא מתכוון להורות לצבא לצאת מעזה, וכן לא ישחרר אלפי מחבלים. "זה לא יקרה". הצהרה הזו מאפשרת לו לשחרר עד 1999 מחבלים, (שאינם נכללים בהגדרת "אלפי מחבלים"). כמו כן אם הצבא לא ייסוג מכל הרצועה אלא רק מחלקה, יוכל נתניהו לטעון שהדברים אינם סותרים את הצהרתו.

ולסיום הפרק הזה, מעניין היה לשמוע כיצד דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ג'ו קירבי, מתייחס להצהרה לעיל של נתניהו: "אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי לשחרר את החטופים. יש התקדמות. ראה"מ יכול לדבר בשם עצמו, אנחנו לא צריכים לשנות כיוון". במילים אחרות: "נתניהו יכול לומר מה שהוא רוצה, לנו יש את ההדגשים שלנו". ובמילים עוד יותר אחרות והרבה פחות דיפלומטיות: אנחנו לא סופרים אותו.

קווים אדומים

עסקת החטופים: כיצד תגיב המערכת הפוליטית וכיצד הדבר ישפיע על קיום הממשלה?

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול בצהרים, עדיין מחכים לתשובת סינואר על הצעת מתווה פריז" לביצוע עסקת החטופים. במערכת הפוליטית מבינים שלתשובתו תהיה משמעות מעשית בכל הקשור להמשך קיומה של הממשלה, בפרט אם תגיע הצעה עוד יותר קשה לעיכול.  

ואכן במרכז השבוע הפוליטי עמדה השאלה: האם אישור עסקת חטופים תפרק לנתניהו את הממשלה. מצד אחד יש לו את גנץ וסמוטריץ' המתנגדים בתוקף לעסקה כפי שפורסמה. בן גביר כבר הצביע בפעם הקודמת נגד העסקה, והשבוע ביצר את עמדתו עם "נאום העיזים" שנשא בכנסת נגד כל עסקה שתכליתה תהיה ניצחון החמאס והנצחת הטרור. "עסקה מופקרת שווה פירוק הממשלה", הזהיר.

במקביל גם סמוטריץ', שהצביע בממשלה בעד העסקה הקודמת (וניזוק בסקרים), מאיים הפעם להצביע נגדה. "אם יהיה שחרור מאסיבי של מחבלים, כל יהודי יהפוך ליעד של חטיפה", אמר. עמדתם של השניים מבטאת את דאגת הימין מהאפשרות שהפסקת אש ארוכה תביא לסופה של המלחמה ובכך יישאר החמאס בשלטון לפחות בדרום הרצועה.

מנגד יושבים בממשלה השרים איזנקוט וגנץ, שתומכים בעסקה יהיו פרטיה אשר יהיו. איזנקוט אף הצהיר על כך בראיון שהעניק לא מכבר, באומרו כי זה יהיה הקו האדום מבחינתו שיגרום לו  לעזוב את הממשלה. בשונה מהם נמצא השר גדעון סער, שמתנגד לאמירה שיש להחזיר את החטופים "בכל מחיר" ויש להניח שהוא לא מתכוון לעזוב את הממשלה על הרקע הזה.

נתניהו נתון אפוא ללחצים מכאן ומכאן ולבטח יודע שהחזרה חלקית של החטופים תמורת מחבלים רבים תתפרש בציבור כהודעה בכישלון. הדבר היחיד שעוד נותר לו כדי לשמר את מעמדו בזיכרון הציבורי, בטרם יפרוש, הוא ניצחון מוחלט על החמאס. ההתלבטות שלו היא מעשית: אם תהיה הפוגה ארוכה, יהיה קשה לחזור ללחימה. הדבר יתפרש ככניעה ואף אחד לא יבוא לגור יותר בעוטף עזה. לפיכך הוא נחוש להשמיד את היכולת המבצעית של חמאס כדי שלא יקרה שוב מה שקרה.

בפגישתו השבוע עם משפחות החטופים, אמר להם נתניהו, שבמידה ויבשילו התנאים לעסקה, שום דבר לא יעצור אותו, גם במחיר התנגדות בממשלה. מדובר באמירה כללית מאד, ממנה הוא יכול לסגת. ואכן מאוחר יותר התבטא כי הוא בעד שחרור, אך לא בכל מחיר. "גם לי יש קווים אדומים. לא נסיים את הלחימה, לא נוציא את הצבא מהרצועה, לא נשחרר אלפי מחבלים, אך נפעל לשחרור כל החטופים ולהשגת כל היעדים, חיסול החמאס והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. לא נותר על אף אחד מהיעדים".

מאיימים ומהלכים אימים 

הקמפיין החדש של אנשי המחאה: הודעה על הקדמת הבחירות, או יציאה לרחובות

קשה להעריך האם אכן תהיה לבסוף עסקה נוספת, כיון שקשה לדעת מה עובר בראש של סינואר (הרחבה על כך לקמן). להערכת גורמים מדיניים, הלחץ יביא בסופו של דבר לביצוע עסקה כזו או אחרת, שתביא בעקבותיה הפוגה ארוכה בעזה וכן להפסקת אש גם בצפון. השאלה היא האם במהלך ההפוגה הזו או מיד בסיומה, יעזבו גנץ, איזנקוט וטרופר את הממשלה, תוך שיכריזו כי הם פועלים לבחירות בקיץ הקרוב.

שתי שאלות נוספות: 1. האם בן גביר באמת מתכוון לפרק את הממשלה אם תתקבל העסקה, או שהוא מאיים כדרכו ואינו מתכוון ליישם זאת בפועל. 2. האם לפיד רציני בכוונותיו להצטרף לממשלה, ולתמוך בעסקת החטופים. או שהוא רואה את מצבו המדרדר בסקרים ומבין כי הוא חייב להכריז על כך, כדי לא לתת לגנץ עוד ועוד מנדטים על חשבונו.

גורמים בליכוד מעריכים שבן גביר וגם סמוטריץ לא יפילו את הממשלה אם וכאשר תתקבל עסקה. הם אמנם יצביע נגדה אבל לא יפרשו. בן גביר מצדו עושה הכול כדי שגנץ ואיזנקוט יעזבו את הממשלה ובכך תגדל השפעתו. 

בהקשר זה חשוב לציין כי הסקרים מוכיחים שיש שניים שנהנים מהמצב הנוכחי: בן גביר וגנץ. בן גביר, שגילה כיצד ניתן לצמוח בסקרים, עושה זאת באמצעות התנגחות והתנגדות לגנץ. מי שהבחין בכך הוא שר הביטחון גלנט, שקורא בכל הזדמנות לגנץ ולאיזנקוט שלא לנטוש את הממשלה, אף שיש בינו לבינם חילוקי דעות במגוון נושאים בקבינט המלחמה, בעיקר בהתייחסות לזירה הצפונית.

בשלב זה כאשר העסקה אינה סגורה, לא ברור מתי גנץ ואיזנקוט יעזבו את הממשלה, למרות הלחץ המופעל עליהם מהתקשורת ומאנשי המחאה. השבוע החלו אנשי המחאה בקמפיין הקורא ל"דרעי בני וגדי, להכריז על בחירות, ולא, נצא לרחובות!". הקמפיין הובלט בשלטי חוצות, בהפגנות ובראיונות לתקשורת.

מאחורי הקמפיין עומדים כמובן אנשי המחאה, שמנסים למצוא סיסמא אחרת ולהביא להחלפת השלטון עם הקריאה "בחירות עכשיו". לקמפיין הזו גויסו גם  עשרות "בכירים במערכת הביטחון לשעבר", שמאשימים את ראש הממשלה בהמשך המלחמה מתוך אינטרס אישי. האבסורד: אותם אנשים שמאשימים אותו בעיסוק בפוליטיקה בזמן מלחמה, קוראים לבחירות באותו הזמן ממש.

מחכים לטראמפ 

הומור בריא: הממשלה החלופית המגוחכת שהציגה "יש עתיד" בכנסת

נתניהו שומע את האיומים ונערך לאפשרות שגנץ ואיזנקוט ייכנעו ללחצים המופעלים עליהם ויעזבו את הממשלה, תוך ניסיון להקדים את הבחירות. הוא גם לבטח מבין שפרישתם תהווה זרז להפגנות המוניות נגדו ונגד הממשלה. בינתיים הוא עושה הכול כדי שממשלת ה-64 שלו תמשיך לכהן, תוך תקווה שגם גדעון סער ומפלגתו לא יעזבו.

השבוע פורסם כי ששה ח"כים מהליכוד פנו לנתניהו והבהירו לו כי לא יאפשרו מהלך של בחירות ב-2024.  נתניהו הרגיע אותם ואמר להם כי הוא לא מתכוון ליזום שום מהלך של בחירות ולדעתו זה לא יקרה לפני 2025. לפי הערכתו, עד לזמן זה כבר יהיו מסקנות מסתמנות של ועדת החקירה שתקום וכן חילופי שלטון בבית הלבן.

נתניהו והליכוד מביטים בבחירות לנשיאות ומבינים שיש סיכויים טובים לטראמפ לשוב לשלטון. במקרה כזה הכל ייפתח מחדש, כולל היחס האמריקאי לישראל, כפי שהיה בתקופה הקודמת של טראמפ. הנשיא לשעבר, אמנם כועס על נתניהו (שמיהר בזמנו לברך את ביידן על נצחונו), אבל הכעס הזה יחלוף מהר.

בליכוד גם דוחים את הצעת לפיד להיכנס לממשלה ומבינים שמדובר בטריק פוליטי פנימי בין לפיד לגנץ. כמו כן דחו את ההצעה שפורסמה השבוע בשמו של גלנט, לפיה הקואליציה תצא לבחירות בעוד שנתיים מהיום, או חצי שנה לאחר שתסתיים המלחמה.

ואי אפשר לסיים בלי להתייחס לממשלה החלופית שהציגה השבוע "יש עתיד" בכנסת כנדרש בהצבעת אי האמון. על פי ההצעה – בראש הממשלה יעמוד לפיד. שר החוץ יהיה "הדיפלומט הגדול" מיקי לוי, שרת הביטחון (ותל אביב) אורנה ברביבאי, שר האוצר מאיר כהן (מינוי ראוי), שר החינוך (האיש והמגרסה) אלעזר שטרן, שרת הבריאות מרב בן ארי, השר להגנת הסביבה יוראי להב הרצאנו, שרת הרווחה מירב כהן, שרת הפנים מטי צרפתי הרכבי, שר הכלכלה ולדימיר בליאק, שרת המשפטים קארין אלהרר, שר החקלאות רם בן ברק, שר העלייה והקליטה יואל רזבוזוב, שר התחבורה בועז טופורובסקי, שר התרבות והספורט רון כץ, שרת השיכון מיכל שיר, שר התקשורת עידן רול והשר לבטחון הפנים יואב סגלוביץ'.

יש להם הומור ל"יש עתיד". הומור בריא. אולם בתקופת המלחמה ראוי למעט בו. 

כוננות והתגוננות

מה עמד מאחורי ההנחיות של פיקוד העורף, יומיים לאחר הטבח, להיערך עם מזון ומים? 

זה קרה בכ' תשרי, יומיים לאחר הטבח הנורא בשמחה תורה. הציבור היה אז בפאניקה גדולה. בדרום עדיין התחוללו קרבות במטרה לנקות את השטח ממחבלים והתושבים בקרבת הגבול התפנו למקומות אחרים. גם בגבול הצפון התקבלה הוראה לפנות את התושבים, שחששו מחדירה של "כוח רדואן" מהחיזבאללה, לאחר החדירה של מחבלי הנוחבה בדרום. הדיווחים מכאן ומכאן עוררו בהלה רבה.

לכל הפאניקה הזו נוספה באותו ערב, הנחייה של פיקוד העורף לכלל הציבור להצטייד במזון ובמים ל-72 שעות. ההנחיה הזו נפלה על אוזניים קשובות. בתוך שעות ספורות רוקנו המדפים של רשתות המזון מכל שישיות המים, ונרשמה התנפלות חסרת תקדים על מוצרי המזון הבסיסים, שימורים, אורז, קמח ועוד.  

התמונות הללו של מדינה שלימה המתנפלת על המדפים, עוררו ביקורת נרחבת נגד פיקוד העורף, תוך טענה על יצירת אווירה מיותרת של פחד ללא שום סיבה. הכתבים והפרשנים לא חסכו במילים קשות ונוקבות נגד פיקוד העורף וציינו כי מדובר בהנחיה משונה שאינה במקומה. "מוטב לפיקוד העורף לעשות חשבון נפש לבל יחזור על טעויות שכאלו", נזפו.

אלא שהיום במבט לאחור, מתברר כי ההנחיה הזו לא הגיעה על חלל ריק. לפי ה"וושינגטון פוסט", המלחמה עם החיזבאללה הייתה קרובה ממש. המטוסים כבר היו באוויר לפני תקיפה, שר הביטחון והמערכת הצבאית היו בעד הנחתת מכת מנע, ואם אכן הייתה פורצת מלחמה, הרי שההנחיה של פיקוד העורף הייתה במקומה.

בסופו של דבר האמריקאים מנעו את המתקפה הזו, ויומיים אחר כך ביום רביעי כו' בתשרי (11 באוקטובר) לאחר שגנץ ואיזנקוט נכנסו לקבינט המלחמה, הושג רוב (יחד עם נתניהו ודרמר) נגד פתיחת המערכה בצפון. זה אפוא מה שעמד מאחורי אותה הוראה של פיקוד העורף.

ומדוע חזרנו לכך עכשיו, כיון שפיקוד העורף מצוי בדילמה מורכבת: מצד אחד חובתו להכין את הציבור למלחמה אפשרית מול החיזבאללה באמצעות הצטיידות של מים ומזון וכן הכנה לאפשרות של כמה ימי עלטה, אם החיזבאללה יפגע במתקנים אסטרטגיים. מאידך, לאזהרה כזו יש שתי השלכות בעיתיות: 1. זריעת פאניקה מיותרת שתשרת את החיזבאללה ותפגע בהרתעה הישראלית. 2. החיזבאללה עלול לפרש את המוכנות הזו כהכנה למתקפה ישראלית, והדבר יאיץ בו להיכנס ראשון למערכה עם מכת מנע מצדו. במילים אחרות: כל צעד שאחד הצדדים יעשה, יתפרש על ידי הצד השני כצעד מלחמתי שיגרור אותו להגיב ראשון (מיסקלקולציה).

החששות הללו מגיעות על רקע המתיחות הגוברת בין ישראל לחיזבאללה, כאשר בשני הצדדים לא מעוניינים כרגע במלחמה כוללת. ישראל עסוקה ראשה ורובה בדרום, וגם החיזבאללה אינו מרחיב את גבולות השיגורים, מחשש לתקיפות ישראליות בתוך ביירות. אולם המתיחות קיימת וזה מה שמביא כאמור לדילמה בפיקוד העורף: כיצד מנחים את הציבור להיערך למלחמה, מבלי שההנחיה הזו תגביר עוד יותר את ההסלמה.

השאלה והשלילה

האם הציבור מבין את משמעות איום החיזבאללה, או שיש לצאת בקמפיין הסברה ממוקד?

בשלב זה אין הנחיות רשמיות מיוחדות של פיקוד העורף לקראת מלחמה מול החיזבאללה. מי שכן יוצאים בהתרעות לתושבים, הם ראשי רשויות בצפון, דוגמת ראש עיריית נשר, שקרא להיערך לאפשרות של עלטה בת שבוע ימים ולכן הציע להצטייד בגנרטורים ביתיים, סוללות, מוצרי מזון וכו'.

חלק מראשי הרשויות שהצטרפו להתרעות הללו, נמצאים לפני הבחירות לרשויות המקומיות, והם מנצלים את העיתוי הזה לגלות נוכחות ובולטות עם ההנחיות הרשמיות הללו, המבצרות (לדעתם) את מעמדם ומעלות את קרנם בעיני התושבים.  

בהקשר זה חשוב לציין שרבים בציבור, לא המתינו להנחיות של פיקוד העורף, וגם הם מבינים שהמערכה נגד החיזבאללה עלולה להיות קרובה. לפיכך הם מבינים את משמעות הדברים ונוהגים בהתאם. בד בבד הציבור מקפיד על הכללים בכל אזעקה לתפוס מחסה במקום מוגן. התוצאה: מאז תחילת המלחמה בדרום, כמות ההרוגים בעורף נמוכה בחסדי שמיים ביחס למספר הטילים שנורו לעבר ישראל. הציבור קשוב להנחיות ומבצע אותן ללא שום היסוס.

בכל מקרה, אם תגיע הנחייה רשמית של פיקוד העורף להיערך למלחמה בצפון, תהיה לזה השפעה רוחבית בנושאים רבים (דוגמת ירידת השווקים הכלכליים). עיקר החשש הוא מאובדן אמון מצד הציבור, אם לא יקרה בסופו של דבר כלום. לפיכך הצבא מקיים מדי יום הערכות מצב קבועות, כדי לבחון את מדיניות ההתגוננות של העורף.

בפיקוד העורף משוכנעים, שאם וכאשר תהיה אזהרה מעשית למלחמה, תהיה אפשרות מבעוד מועד להזהיר את הציבור ולהכינו למערכה ממושכת. בינתיים הם ממתינים עם ההנחיות כדי שלא להכניס את הציבור לחרדה מיותרת ולא להכינו לאירוע שאין ודאות, מתי ואיך יקרה.

האיש עליו מוטלת האחריות הכבידה, הוא רפי מילוא – אלוף פיקוד העורף. מילוא מתחבט לבטח בשאלה, האם הציבור מבין את משמעות האיום מצד החיזבאללה ויודע להיערך לבד. או שיש בכל זאת לצאת בקמפיין הסברה וההיערכות, למרות רגישותו הרבה מכל הסיבות שפורטו לעיל. אם מילוא יחליט לצאת בקמפיין כזה, עליו יהיה לקבל תחילה אישורים משר הביטחון ומהרמטכ"ל, כיון שמדובר כאן בשיקולים כבדי משקל, להם יכולה להיות השפעה מעשית על המערכה.

מי שכבר החל לטפטף השבוע על העלול להתרחש, הוא שר הביטחון, יואב גלנט, שנפגש להערכת מצב עם ראשי רשויות במטרופולין חיפה. גלנט הזהיר שסבלנותה של מדינת ישראל בכל הנוגע לחילופי האש בגבול לבנון הולכת ופוחתת. לדבריו, אם ייפתח מבצע גדול להחזרת הביטחון לתושבי הצפון, הרי שבעימות הרחב שיפרוץ מול החיזבאללה, ייגרם נזק בלתי יתואר בכל לבנון, אך גם העורף הישראלי יספוג. "המצב בחיפה לא יהיה טוב, אבל בביירות יהיה הרסני ממש", סיכם גלנט. ד' מחסי ומצודתי.

כותרות רעות 

בדרום: "מחכים להחלטת יחיא סינואר" ; בצפון: "מעניקים סולם לחסן נסראללה"

שתי כותרות ליוו אותנו השבוע: שתי כותרות בעיתיות המעידות על אובדן כושר ההרתעה הביטחוני. הראשונה: "ישראל מחכה לסינואר", בכל הקשור לעסקת החטופים. השנייה: "ישראל תיתן לנסראללה סולם לרדת מהעץ", בכל הקשור להפסקת המתיחות בצפון.

הכותרת הראשונה מובנת וברורה: עסקת החטופים ממתינה לאישורו או דחייתו של סינואר, האיש החזק בחמאס, יותר מאיסמעיל הנייה ויותר מכל אחד אחר, עקב "הישג הטבח" שהוא זוקף לזכותו. הכותרת השנייה צריכה הסבר מעמיק יותר. 

מאז תחילת הלחימה בעזה, קבע הממשל אמריקאי יעד לעצמו, למנוע בכל מחיר מלחמה בצפון. לצורך כך נמצא כאן ימים ולילות עמוס הוכשטיין, יועצו הקרוב של ביידן, שנסראללה ביטא את שמו בזלזול עם פתח תחת ה-ט'. (עכשיו כולם עוצרים את שטף הקריאה, לצורך אמירת השם בהגייתו החסידית…) גם מזכיר המדינה בלינקן מגיע לכאן שוב ושוב, כבר 6 פעמים, מאותה סיבה.   

האמריקאים מעריכים בצדק, כי אם תתבצע עסקת החטופים, הדבר יביא בהכרח להפוגה בלחימה בעזה לטובת מימוש העסקה שתבוצע בכמה שלבים. במקרה כזה גם נסראללה ינצור את שיגור הרקטות, כפי שעשה בהפוגה הקודמת. או אז מתכוונים האמריקאים לנצל את ההפוגה ולקדם את ההסדרה המדינית בגבול לבנון. במילים אחרות: ההפוגה תאפשר לנסראללה לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס.

ההסדר אליו שואפים האמריקאים, הוא הרחקת כוח ותשתיות רדואן מדרום לליטאני למרחק של לפחות 10 ק"מ מהגבול, דבר שיאפשר לעשרות אלפי תושבי קו העימות בצפון לחזור לבתיהם. עמדה זו של האמריקאים אינה מקובלת על השר גלנט, שסבור שאסור לתת לחיזבאללה את פסק הזמן הזה, אבל גלנט לא ילחם על הנושא הזה.

השאלה מה יקרה לאחר שתסתיים ההפוגה, גם אם היא תארך חודש או חודשיים (אם תיושם עסקת החטופים).  האם אז, כאשר הצבא יחדש את הלחימה בדרום הרצועה – ברפיח, ישוב  החיזבאללה לחדש את שיגור הרקטות בגבול הצפוני. או שההבנות שיושגו בינתיים בין ישראל ללבנון (אם כמובן יושגו), יהוו מבחינת נסראללה סולם לרדת מהעץ, והוא לא ישוב לחדש את האש.

אם שואלים את גורמי הביטחון בישראל, תשובתם היא שיש סיכוי גבוה מאד להסלמה בגבול הצפוני יותר מכל אפשרות אחרת. הוכשטיין (גם בפתח וגם בצירה) מנסה למנוע את זה ככל יכולתו.

"קוראי" המחשבות

מי האיש היחיד שיודע באמת מה קורה בראשו של מנהיג החמאס יחיא סינואר?

אין דבר יותר משעשע מלשמוע קצינים בכירים לשעבר, שהיו שבויים בתפקידיהם הקודמים בקונספציה השגויה של "החמאס מורתע", ועתה הם מנסים להסביר: "מה עובר בראשו של סינואר". הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, וכל פעם משעשע מחדש. 

זה קורה כמעט בכל הזדמנות, כאשר אותם פרשנים נשאלים על עמדתם בעניין התמשכות המלחמה, עסקת החטופים, ההפצצות ברצועה, מצבו של נסראללה, החזית הצפונית וכו'. תשובתם די קבועה וכמעט זהה, והם משלבים בה את האלמנטים הבאים: "החמאס חושב", "אם ניכנס לראש של סינואר, הרי ש"… "נסראללה מתכנן", "הנייה מעריך", ועוד תשובות מהסוג הזה.  

תשובות יומרניות אלו נועדו להראות כאילו הם יודעים מה החמאס חושב וכאילו הם משוכנעים מה סינואר או נסראללה עומדים לעשות. בפועל, הם היו שבויים כאמור באותה קונספציה מוטעית שהביאה לטבח הנורא. מאידך, גם אם לא היו שותפים, מניין להם לדעת, מה נסראללה בדיוק חושב, ומה סינואר עומד לעשות. מניין להם הביטחון העצמי המופגן לציין את הדברים הללו כמובנים וברורים, וכמי שהם יודעים לפענח אותם בוודאות. האם הם קוראי מחשבות (בערבית).

אין מנוס מלקבוע כי אופן השמעת הדברים, מהווים זלזול במאזינים ובצופים, כאילו מדובר בעדר שוטים, ששותים כל מילה מהם בצימאון. כל זה לא מונע ממגישי החדשות השונים, לפנות שוב ושוב לאותה קבוצת מרואיינים עם אותה שאלה קבועה, בנוסח כזה או אחר: מה החמאס חושב.

הדבר חוזר על עצמו, גם כאשר מנסים להסביר מה חולף בראשו של נתניהו, כאשר הוא אומר כך או אחרת. לצורך כך מראיינים בקביעות אנשים שעבדו עמו בעבר (דוגמת אביב בושינסקי) ומיד מפנים אליהם את השאלות בסגנון הזה: כמי שעבד לצדו של נתניהו בעבר, מה הוא חושב לעצמו כאשר הוא רואה את הסקרים. מה עובר בראשו כשהוא נפגש עם משפחות החטופים, כשהוא שומע על "כנס ההתיישבות בעזה" וכן הלאה על אותה הדרך.

המראיינים לא מרפים, והנשאלים נדרשים לספק את הסחורה ולומר בזו הלשון: "נתניהו חושב כי"… אף שהם מזמן כבר לא עובדים עמו, ולא יודעים כרגע מה הוא חושב ומה הוא עושה.

וכך נמשך לא הריטואל הקבוע: המראיין שואל מה עובר בראשו של סינואר, המרואיין משיב בידענות כאילו הוא כרגע נמצא ממש בתוך הראש של מנהיג הטרור החמאסי, והמאזינים מקבלים "תמונת מצב" מתוך "הראש", כאילו הדברים ברורים וסגורים במאה אחוזים.

בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו השנונים של שר החוץ ישראל כץ, בעת אחד הדיונים בקבינט המורחב, כאשר אחד הדוברים ניסה להיכנס לנעלי הפרשנים ולהסביר מה חולף בראשו של סינואר. השר כץ התפרץ לדבריו, והעיר לו: "אל תתיימר לדעת מה חולף בראשו של סינואר. היחיד שהצליח להיכנס לראשו, היה המנתח שלו באסף הרופא, שהוציא לו את הגידול מהראש".

לא נתפלא אם בקרוב ממש יוזמן אותו מנתח לאולפנים כדי לנסות ולפענח "מה עובר באמת בראשו של סינואר". הוא לפחות יודע את התשובה.

הטור נכתב ופורסם במקור במדור "מקור נאמן", בעיתון "יתד נאמן"

הממשל האמריקני מעוניין לאמן אזרחים עזתים שאינם משתייכים לחמאס, כדי להכשיר אותם להיות ״כוח שיטור״ בעזה. הרעיון הועלה על ידי גורמים אמריקנים בימים האחרונים בשיחות עם בכירים ישראלים, ברקע ההתמהמהות של נתניהו בקבלת החלטות לגבי היום שאחרי. כך פורסם בחדשות 13

יש קשר בין ארה״ב לבכירים ברשות הפלסטינית על מנת למפות את הגורמים הפלסטינים בעזה שיכולים לשמש בתפקיד.

בכירים ישראלים שביקרו באחרונה בארה״ב הודו בפני הממשל: אנחנו מתקשים עם מציאת פתרון בנושא אכיפת הסדר בעזה

תחקיר האירוע הקשה ברצועת עזה עסק גם בשאלה מדוע המבנה לא הותקף מהאוויר לצורך השמדתו. התשובה שעלתה היא שהפעלת חיל האוויר נועדה לרוב לסיכול איומים ומחבלים, וביצוע הפצצה אווירית יוצרת "מכתש" באזור. – דבר שיערים קשיים על הפעילות ההנדסית בשטח. הוסבר כי הדרך לבצע את הפעולה היא באמצעות חבלה או כלים הנדסיים – ובהתאם לזאת הוחלט לבצעה באמצעות חבלה.

הרמטכ"ל הרצי הלוי פנה אל משפחות החללים אחרי האסון הקשה ברצועה: "אם יש בכך נחמה, הייתי רוצה שתדעו שהם נפלו בקרב סמוך לגדר הגבול – במהלך פעילות הגנה במרחב החוצץ בין היישובים הישראלים לעזה. זו משימה שכל תכליתה לייצר את התנאים הביטחוניים לשובם של תושבי עוטף עזה לבתיהם בביטחון".

מאזינים בהנאה

אין עצימות, יש חמיצות: ערוצי התקשורת הערבים משדרים את אווירת הדכדוך ומתעודדים

עוד לפני שדובר על המעבר לשלב השלישי של המלחמה, שלב העצימות הנמוכה, כבר החלו בעלי הטורים והפרשנים הבכירים בתקשורת לשדר חמיצות ודכדוך. חלקם עשו זאת מיד בתחילת הלחימה, כאשר ציינו כי אין שום התכנות להשיג את שתי מטרות הלחימה, מיטוט החמאס ושחרור החטופים בו זמנית. מאז לאורך כל המערכה משדרים רבים מאנשי התקשורת תחושה של הפסד, דשדוש, ואי יכולת להגיע להכרעה ולבטח חוסר אפשרות להגיע ל"תמונת ניצחון"

עד לפני כשבוע, עסק הקמפיין של אותם פרשנים בעידוד עסקה לשחרור החטופים במחיר של "כולם בעד כולם", קרי שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים תמורת החטופים (החיים והמתים) שבידי החמאס. אותם פרשנים לא העזו לדבר על היענות לדרישת חמאס להפסקת הלחימה באופן מוחלט. הדיבור על כך היה מחוץ לתחום. הם אמנם טענו כאמור ששתי מטרות המלחמה סותרות זו את זו, ודחו את עמדת הצבא שדווקא הלחץ הצבאי הביא לעסקאות הקודמות. אולם כאמור לא העזו לדרוש את הפסקת הלחימה.

כל זה נגמר. הקמפיין החדש של אותם פרשנים, אנשי תקשורת ואנשי צבא בדימוס נע עתה סביב הדרישה להפסיק כליל את הלחימה. "קודם נפסיק את הלחימה ואז נתקדם בעסקה", הם טוענים בנאיביות. חלקם מסבירים ביובש עם ארשת פנים עגומה, שנגמר עידן הניצחונות ונגמרו תמונות הניצחון. לדבריהם, כי אלו שאומרים, "נילחם עד הסוף, עד השמדת החמאס אינם אומרים אמת. כוונתם כמובן לנתניהו ולאנשי הימין.

דרישתם להפסקת הלחימה מעוררת מחלוקת בעיקר בקרב אנשי המילואים שחוזרים מעזה ולא מבינים מדוע לעצור את הלחימה לפני סיומה. לשם מה נהרגו כה הרבה חיילים. השארנו הרבה חברים מאחור" הם אומרים בכאב בלתי מוסתר.

אין מנוס מלקבוע כי מאחורי הקמפיין לעצירת המלחמה מסתתרים מניעים פוליטיים, שחלקם צפים על פני השטח. הרעיון שלהם נובע מהחשש, שנתניהו ייקח לעצמו את הקרדיט אם יירשם ניצחון ברור בעזה, ואז יבקש להתמודד שוב על ראשות הממשלה. "הדיבורים על הפסד ואי יכולת להכריע את החמאס, מרפים את ידי הצבא ומשרים אווירה של דכדוך ודשדוש", אומרים גורמים בימין.

הדבר כמובן נופל על אוזניים קשובות בצד השני. ערוצי התקשורת הערבים משדרים שוב ושוב את דברי אותם פרשנים ישראלים כהוכחה להפסד הצפוי של מדינת ישראל בעזה. יש להניח שסינואר מאזין לוויכוחים כאן ואומר לעצמו: עלי להמתין ולשרוד עוד קצת ואז הלחימה תיפסק ואוכל לצאת בתהלוכות ניצחון ברצועה.

מי שכבר אמר את הדברים באופן מפורש, הוא מנהיג החיזבאללה נסראללה. באחד מנאומיו האחרונים אמר: "חכו חכו מה יקרה בישראל בסוף הלחימה. חכו חכו! המחלוקת שם תפרוץ עד השמיים". נסראללה לצערנו מכיר היטב את הלך הרוח בישראל ובעיקר באולפנים.

עכשיו ולא לשווא

המילה הכואבת בה משתמשים משפחות החטופים הפכה לסיסמה של מתנגדי הממשלה

המילה הפופולרית ביותר בימים אלו בשיח הפוליטי, "עכשיו", אומצה ונלקחה מהכאב הגדול של משפחות החטופים, שדורשות "שחרור עכשיו". בכל ראיון שהם מעניקים ובכל כינוס בו הם משתתפים, הם חוזרים על קריאתם לשחרר את יקיריהם מעזה "עכשיו"! בתקווה שקריאה זו לא תהיה לשווא.

מילת ה"עכשיו" אומצה בהתלהבות על ידי אנשי המחאה, שחלקם מנהלים את הקרב שלהם נגד הממשלה והעומד בראשה על גבם של החטופים. כך לדוגמא, בסרטון שהופץ השבוע, מתועדת אישה כשהיא מחלקת סרטים צהובים (סמל שחרור החטופים) באחד הצמתים בתל אביב. נהג שפתח את חלונו כדי לקבל את הסרט, גילה כי על תיקה של המחלקת הוצמדה מדבקה גדולה ובולטת: "הדחה עכשיו". לשאלתו, האם יש קשר בין המדבקה לסרטון הצהוב, נמנעה האישה מלענות ועברה לרכב הבא. הקשר ברור.   

כך או כך, כאשר משפחות החטופים דורשות שחרור עכשיו, זה בהחלט מובן, שהרי כאבם ברור וחד. הם עושים כל שביכולתם לשחרר את יקיריהם ומותר להם להשתמש בכל מילה שהם מוצאים לנכון, מבלי שיחטפו ביקורת. זאת למרות שעצם הקריאה מעלה את מחיר החטופים אצל אנשי החמאס.

אבל כאשר המילה הזו הופכת לסיסמא של מתנגדי הממשלה, זו כבר נשמע שלילי ולא אחראי. במקום להפנות את הקריאה הזו לדרום אפריקה, להאג, לאו"ם, לצלה"א, ואפילו לארה"ב, שלא התנתה את הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה בשחרור החטופים, זה נשמע רע וכאמור מעלה עוד יותר את מחיר החטופים בכל עסקה עתידית אפשרית.   

במבט (פוליטי) לאחור אפשר לראות, שבכל פעם שמצמידים את המילה "עכשיו" לקריאה כלשהי, זה פוגע במטרה וברעיון. הדוגמא הבולטת היא "שלום עכשיו", קריאה שלא הביאה לישראל שום תועלת, אלא רק נזקים וחורבן. ההפגנות של אנשי "שלום עכשיו", חיזקו את ידי מצרים בהסכם השלום עם ישראל עד מסירת כל סיני. בדיעבד סיפר גם פייסל חוסייני הממונה על ענייני ירושלים ברשות הפלשתינית, כי "שלום עכשיו" היוותה גורם בכרסום האחדות הישראלית. ואכן תנועה זו מצטיירת עד היום כבעיתית וקיצונית.

המילה עכשיו משמשת גם את אלו שרוצים "בחירות עכשיו", ובלבד "שנתניהו ילך הביתה עכשיו"! המניעים הפוליטיים ברורים: הסקרים כרגע נוטים לטובת מתנגדי הממשלה, ולכן מבחינתם עדיף "בחירות עכשיו". 

מנגד נמצאים אותם אנשי הצבא וכן הדרג המדיני, שדורשים שלא לעמוד עם סטופר ביד, אלא לתת לחיילים לבצע את מלאכתם. גם הם משתמשים במילה "עכשיו" אך בהטיה שונה: "ניצחון עכשיו, מחלוקת ופוליטיקה אחר כך".     

"יחד, מחדש"

בחירות עכשיו: אנשי המחאה עוטפים את מאבקם באריזה חדשה וידידותית יותר  

ראשי המחאה שהובילו את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית רוצים מאד לצאת שוב לרחובות, ולהפגין נגד הממשלה והעומד בראשה. המפגשים על הכבישים חסרים להם. אולם הם מבינים שזה לא הזמן. מחאה ציבורית בתקופת מלחמה, כשבכל יום מתפרסמים שמות של חללים נוספים, לא תתקבל בהבנה. האווירה הציבורית הרגישה לא מאפשרת הפגנות נגד הממשלה בתקופת מלחמה. כאשר יורים, לא מפגינים. מלבד זאת הרפורמה המשפטית כבר מתה בבג"צ, והסיבה הזו נעלמה לבלתי שוב.

לפיכך מנסים אנשי המחאה להתחכם ולצאת לרחוב עם סיסמא אחרת. שלטי החוצות כבר נראים במקומות רבים בארץ, הקמפיין יצא לדרך והוא ארוז בצורה ידידותית ונשמע מתקתק ולא מזיק: "יחד, מחדש". המסר כפול: מצד אחד משדרים אחדות עם המילה "יחד". מצד שני דורשים  משהו חדש, ללא מחאות, בלי גינויים ובלי נאצות.

מאחורי המסר הידידותי הזה, עומדת התכנית להחליף את נתניהו באמצעות בחירות מידיות עכשיו, אפילו תוך כדי לחימה. אנשי המחאה מחכים בכיליון עיניים שגנץ יעזוב יחד עם מפלגתו את הקואליציה, וזה יהיה האות ליציאה לרחובות. ההתארגנות הפעם תהיה שונה.

ראשי המחאה מקווים לגייס מילואימניקים שיחזרו מעזה, לצד המפונים מהדרום ומהצפון, משפחות החטופים וגם משפחות שכולות. המסר המרכזי יהיה כאמור: בחירות עכשיו, תחת הסיסמא: יחד מחדש. המארגנים מקוים לראות בין המפגינים גם אנשי ימין, שיתמכו בבחירות לאחר הכישלון הצבאי והמדיני.

להערכת אנשי המחאה, אם הם לא ייצאו לרחובות ואם לא תהיה מחאה ציבורית אפקטיבית ורחבת היקף, אין שום סיכוי שיוכרזו בחירות מוקדמות. נתניהו אינו מתכוון לעשות את מלאכתם ולהודיע מעצמו על הקדמת הבחירות.

בינתיים נערכות הפגנות קטנות מדי מוצאי שבת ברחבת הבימה בת"א נגד נתניהו, ללא כוח קפלן וללא אחים לנשק. המפגינים נושאים שלטים בהם נראה נתניהו בצירוף כף יד מדממת על רקע קריאות נגדו "בוגד"! בוגד"! "אנחנו לא רוצים להשאיר את הרחובות ריקים לגמרי ולתת למכונת הרעל להשתלט", צוטט אחד המארגנים.

התקציב להפגנות הללו לצורך הארגון, השלטים, מערכת ההגברה וכו', מגיע מהכספים שנותרו מהתרומות להפגנות המחאה נגד הרפורמה, שנקטעו עם תחילת המלחמה. "כוח קפלן" אמנם נעדר רשמית מההפגנות הללו, אבל אישים מרכזיים בו דוגמת משה רדמן, קוראים ברשתות החברתיות להגיע ולהשתתף בהם. רדמן עצמו, שהצהיר עוד טרם המלחמה על כוונתו להקים מפלגה, עורך גם חוגי בית. גם הוא סבור שכאשר גנץ ואיזנקוט יצאו מהממשלה ויקראו לבחירות, הכול יתפרץ החוצה למשהו ענק ביותר, שטרם היה כמותו.

הדלפות תכופות

הולכים ומתרבים הסימנים לסופה של ממשלת החירום, שלושה חודשים לאחר הקמתה

צמד המילים "היום שאחרי" הפך לפופולרי ביותר מאז תחילת המלחמה. כל דבר נמדד ב"יום שאחרי".

השימוש המרכזי בצמד המילים הזה הוא בשאלת היום שאחרי בעזה: האם כבר עתה צריכים לדון בכך, או קודם לנצח ורק אז לעסוק במה שיקרה ברצועה. הצדדים לכאן ולכאן, ועמם כמובן השיקולים הפוליטיים.

נתניהו מעוניין לדחות כמה שיותר את הדיון ביום שאחרי בעזה, כדי להימנע מחילוקי דעות בתוך הקואליציה שלו עם הימין, על רקע הדרישה האמריקאית להכשיר את הרש"פ ("החדשה") כמי שתשלוט בעזה ביום שאחרי. מנגד גנץ ואיזנקוט כן דורשים לדון במצבה של עזה ביום שאחרי, וטוענים כי הצבא חייב לדעת לאן מועדות פניו. הוויכוח הזה עלול לזרז את יציאת "המחנה הממלכתי" מהקואליציה.

על רקע זה דובר השבוע על ה"יום הפוליטי שאחרי" יציאת גנץ מהקבינט. כיצד הדבר ישפיע על המשך כהונתה של הממשלה והאם נתניהו יוכל לתחזק את 64 חברי הקואליציה שלו להמשך תפקודה.

אם לשפוט על פי בעלי הטורים השונים בתקשורת, הרי שהולכים ומתרבים הסימנים לסופה של ממשלת החירום, שלושה חודשים לאחר הקמתה. הסימן הראשון הוא הפרגונים והקרדיטים שהעניק נתניהו לשר בן גביר במסיבת העיתונאים במוצ"ש. בן גביר גם הצליח למנוע את הקיצוץ במשרדו וישב עם נתניהו לכמה שיחות אישיות, טרם ההצבעה, דבר שלא זכה בו שום שר אחר. ההערכה היא שנתניהו שומר את בן גביר צמוד אליו, כדי לשמור על הקואליציה שלו לאחר יציאתם הצפויה והקרובה של גנץ ומפלגתו. נתניהו השלים עם יציאתם והוא יודע שהיא צפויה להיות בקרוב.

סימן נוסף הוא ההדלפות מתוך הקבינט לפיהם איזנקוט מצדד בעד החזרת החטופים גם במחיר של סיום הלחימה. הנושא הזה נחשב לנקודת תורפה שעוללה להביא לפיצוץ השותפות. ההדלפות הללו גורמות לחילוקי דעות קשים בין הצדדים והגיעו השבוע גם לכנסת (נרחיב בהמשך).

מלבד זאת, ההדלפות הופכות את הקבינט לקרקס ומי שנפגעה מכך השבוע, הייתה השרה מירי רגב. על פי ההדלפות, במהלך ויכוח בין שר הביטחון יואב גלנט לבין השר לביטחון פנים איתמר בן גביר בנושא פעילות הצבא ברפיח, עצרה מירי רגב את הדיון, ואמרה לשרים: "עכשיו אני אוציא את הפופקורן". כתב כאן 11 מיכאל שמש דיווח כי רגב, לא עצרה רק באמירה המבודחת, אלא באמת הוציאה שקית פופקורן וחילקה לחבריה.

רגב הכחישה את הדברים הללו בתוקף וטענה כי מדובר בהדלפה מגמתית. "מדובר בפרסום שקרי. לא היו דברים מעולם. זו השמצה מרושעת, שקר מוחלט ומשולל יסוד".

חידוש ודשדוש

האם גדעון סער יצטרף לגנץ ויעזוב בקרוב את הממשלה בגלל ביקורתו על התנהלות המלחמה?

רוב הפרשנים ברוב כלי התקשורת דוחקים בשרים גנץ ואיזנקוט לצאת מהקבינט ומעניקים להם עצות אחיתופל, העיקר כדי לפרק את ממשלת נתניהו. בדברי "הפרשנות" שלהם הם עוקצים את השניים ומנסים לרפות את ידם, תוך התעלמות מהסקרים ומהדעה הכללית של הציבור, שמצדדים בעד המשך הישארותם בממשלה.

העקיצות נועדו כאמור לעלוב בשני הרמטכ"לים לשעבר ולגרום להם לנטוש את משמרתם. "לא רק לישראל אין אסטרטגיית יציאה. גם לגנץ ואיזנקוט אין", כותבת אחת הפרשניות (סימה קדמון), מהמתנגדות הקבועות של נתניהו. לדבריה, "לא רק ישראל מדשדשת וקרועה בין המשך המלחמה לבין עסקה להחזרת חטופים. גם גנץ ואיזנקוט מדשדשים ולא יודעים לקבל החלטה".

במטרה לשכנעם ליטול את מטלטליהם ולצאת מהקבינט, כותב גם פרשן הארץ (סמי פרץ) את דעתו ומסביר כי המצב הזה נוח לנתניהו, ורע מאוד למדינת ישראל. "זה מספק לנתניהו את הטוב בשני העולמות: יציבות פוליטית מצד ימין, ושותפות באחריות לניהול המשבר הביטחוני מהמחנה הממלכתי".

ההערכה היא שעם המעבר לשלב ג' של עצימות נמוכה בצפון הרצועה, ולאחר שיסתיים התמרון הנוכחי בחאן יונס ובאזור רפיח בעוד שבועיים שלושה (עם או בלי חיסולו של סינואר ושאר בכירי חמאס), גנץ יעזוב את הממשלה. כל זאת כמובן אם לא תהיה הסלמה בצפון.

החידוש הוא שגם גדעון סער ומפלגתו "תקווה חדשה", עשויים לצאת מהממשלה. עד כה הם התנגדו לצאת באמצע המלחמה וכן התנגדו להקדמת הבחירות, אולם השבוע מתח סער ביקורת על אופן ניהול המלחמה וטען כי הוא מתנגד להורדת העצימות של הצבא ולצמצום היקף הכוחות, לפני שתירשם התקדמות בנושא החטופים ובנושא חיסולם של מנהיגי חמאס.

הביקורת על גנץ מגיעה באופן מפתיע גם מחברי מפלגתו פנימה, שמושפעים מטורי הפרשנים ומדוברי האולפנים. האסטרטגיה של גנץ מתסכלת אותם. "אנחנו מצהירים בכל מקום שלא משנה מה, אנו לא נפרוש מהקואליציה בזמן המלחמה. הדבר מאפשר לנתניהו לקפל את גנץ שוב ושוב", אומרים ח"כים במחנה הממלכתי, ומתעלמים מהעובדה שבזכותו של גנץ יש להם מקום בטוח בכנסת הבאה (לפחות על פי הסקרים) 

דינמיקה שלילית

נתניהו נלחם בסקרים ומנסה להראות לגנץ בישיבות הממשלה מי בעל הבית האמיתי

מי שמנסה למנוע את היציאה של גנץ ואיזנקוט מהממשלה הוא שר הביטחון יואב גלנט, שקרא להם השבוע באופן פומבי להישאר בה. "אני פונה לשני השותפים הבכירים שלי נתניהו וגנץ. זו עת לאחדות, שותפות ופשרות בינינו כדי להשיג את מטרות המלחמה". גלנט, כידוע נחשד זה מכבר כי הצעד הפוליטי הבא שלו יהיה לחבור לגנץ.

נתניהו לעומתו, אינו מקל על גנץ ובישיבת הממשלה השבוע, במהלך הדיונים על תקציב המדינה, התרשמו השרים כי הוא דיבר מול גנץ בהתנשאות, במטרה להראות לו מי באמת מבין בכלכלה וכיצד פועל המשק גם בימים אלו וגם לאחר המלחמה. "נתניהו הפנה מבט של זלזול בגנץ, במטרה להראות לו ולכולם מי מתאים להיות ראש הממשלה ומי לא", העיד אחד השרים. "הסקרים אמנם מראים שהציבור חושב שגנץ מתאים יותר לתפקיד, אבל נתניהו כמובן אינו חושב כך".

ואם לא די בכך, טוענים בסביבתו של נתניהו, כי מי שמדליפים את חילוקי הדעות וחילופי הדברים מהקבינט, הם גנץ וחילי טרופר מהמחנה הממלכתי. השר דודי אמסלם אמר זאת השבוע באופן מפורש בנאומו במליאת הכנסת. לדבריו מדובר בהדלפות שקריות. "הם נהנים מזה, זה האינטרס שלהם", הסביר.

גנץ כאמור לא ממהר לקבל החלטה. הוא יודע שאם ייצא מהממשלה יחלו הפגנות קשות וגדולות נגד הממשלה ויש הטוענים שהוא מבקש למנוע זאת. גנץ אינו יאיר לפיד ויש לו אחריות ממלכתית. אולם אם הוא ירגיש שהוא כבר לא נספר בקבינט ועמדתו אינה נשמעת, לא תיוותר לו ברירה והוא יצא החוצה. השבוע הודלף כי גנץ הגיש מסמך לנתניהו ובו רשימה ארוכה של דברים הנוגעים למלחמה וליום שאחרי. אם הדברים יידחו על הסף, זה יזרז את פרישתו בתוך כחודש.

בינתיים גנץ ואיזנקוט עדיין בקבינט והציבור גומל להם על כך בסקרים. גם אם הם יחליטו לצאת, הממשלה עדיין תשמור על שלמותה, אולם זה לא יהיה קל עקב הדינמיקה השלילית שתיווצר בה. הדבר עלול להשפיע על המורדים הפוטנציאלים בליכוד לפעול לאי אמון קונסטרוקטיבי, ומכך נתניהו חושש מאד.  

המורדים החדשים

מה עומד מאחורי המכתב הפנימי בליכוד ומדוע זה מזכיר את שרון וההתנתקות?

בליכוד מתחילים להפנים שקיימת אפשרות יותר מסבירה, שנתניהו לא יוכל להישאר בראשות המפלגה ולהוביל אותם לבחירות הבאות. אחרת לא ניתן להסביר את ההתארגנות הפנימית שמתפרשת נגדו, מחזה שאינו מוכר ואינו שכיח בליכוד.

בפעם האחרונה שמהלך כזה ארע, היו אלו קבוצת "המורדים" שיצאו נגד ההתנתקות שהוביל יו"ר המפלגה דאז אריאל שרון, בטרם פרש ל"קדימה". עתה זה קורה סביב כמה דברים יחד: הכוונה להכניס פועלים פלשתינים ליו"ש, הוצאת חלק מהכוחות מהרצועה ותחושה שאין לשרי הליכוד ולח"כי המפלגה השפעה על הנעשה, כיון שנתניהו קובע את כל המהלכים בקבינט המצומצם. 

שרי הליכוד בקבינט המורחב מרגישים כעציצים ללא השפעה. "זה הפך לשיטה", הם אומרים, "כל החלטה שלא צפויה לקבל את תמיכת הממשלה או את תמיכת הקבינט הרחב מוכרעת בקבינט המלחמה בהתאם לתכנית הצבאית, מבלי לאתגר אותה".

מי שהרים את "נס המרד" הוא ח"כ משה סעדה, אותו שריין בזמנו נתניהו ברשימה. סעדה הוציא מכתב לשרי הליכוד, בו הוא דורש לקיים דיון בסיעה על החלפת הפועלים הפלשתינים בפועלים זרים, כפי שהציע השר ברקת. במכתב תמכו שליש מחברי סיעת הליכוד – 15 חברים ושרים, בהם ברקת ושקלי.

מדובר כאמור בתקדים שאינו זכור בליכוד, ויכול להעיד על מצבו של נתניהו ועל האופן בו הוא נתפס פנימה בתוך המפלגה. באופן זה ניתן גם להסביר את ההכחשה הגורפת בליכוד של כל הפרסומים על ההצעות מרחיקות הלכת כביכול, שהוגשו למפלגות האופוזיציה "יש עתיד" ו"ישראל ביתנו" במטרה להכניסן לממשלה על חשבון מפלגת "עצמה יהודית" וכן לתת להם מקומות (ללפיד ולליברמן) בקבינט המלחמה. בליכוד ובסביבת נתניהו הודיעו כי הם מכחישים בתוקף את הפרסומים. שנועדו לדבריהם "לפורר את ממשלת האחדות בזמן מלחמה".

גורמים פנימיים אמרו כי קיימת אפשרות גם שמדובר בניסיון של ספין פנימי כדי להראות, שלנתניהו יש עוד אפשרויות להרחיב את הממשלה, ולכן היה חשוב מיד להכחיש את הדברים על ידי כולם.

כל זה מלמד כאמור שהמצב בתוככי מפלגת השלטון אינו מזהיר. הסקרים הקשים מעכירים את האווירה והדיבורים על בחירות מוקדמות מיד אחרי המלחמה, גורמים לחכי"ם רבים לחשב את צעדיהם מחדש ולחשוב על מעמדם העתידי, אם הסקרים יגשימו את עצמם והליכוד יצטמק ביותר ממחצית כוחו דהיום.   

כלכלה והכללה

הסתה והסטה: הנתונים והקרדיטים שנעדרים באופן מכוון בעיתונות הכלכלית  

כל מי שנחשף לעיתונות הכלכלית עוד טרם המלחמה וגם בשבועות האחרונים, יכול להתרשם לכאורה, שתקציב המדינה ברובו מיועד ל"כספים הקואליציוניים" החרדים. המילה "מיליארדים" חוזרת שוב ושוב בסוף כל משפט כחלק מתעמולת ההסתה. לידה מצמידים את הצרכים החרדים, החינוך החרדי והאברכים, וכך היא מוגשת לקוראים חמה ומסיתה.

השיח הזה קיים בכל העיתונות הכלכלית, כאילו הכתבים הכלכליים גמרו אומר ביניהם לכתוב מידי יום על הנושאים הללו, הגם שאין בהם שום חידוש מלבד ההסתה שחוזרת על עצמה, כל פעם במילים אחרות. מדובר בכותרות דמגוגיות תוך ניצול המצב העכשווי הבעייתי ותוך ניסיון לשסות איש באחיו.

הנה דוגמא של כותרת (שלשום) מהעיתון "כלכליסט": "כסף להשתמטות זורם על חשבון הוצאות המלחמה". צמד המילים "כסף להשתמטות" מובלט בענק. בכותרת המשנה מוסבר כי "חלק גדול מהכסף של התקציב יעבור למערכות "שמעודדות השתמטות משירות צבאי בזמן מלחמה".   

בימים כתיקונם, אפשר היה להפריך את הדברים תוך הצגת נתונים והשוואה לתקציבים אחרים ועם הסבר כי אין כאן משהו חדש ושונה. אולם הימים הללו שונים, ואין כל רצון של שום דובר חרדי – חבר כנסת או פרשן, לעלות לראיון בכלי התקשורת כדי להתעמת בנושא. העיסוק בכך יוביל בהכרח שוב להסתה ובמקום להסביר אותה, ייאלץ הדובר להתגונן מפני שאלות פופוליסטיות על המלחמה והשלכותיה. זו הסיבה שקולם של הח"כים, שבעבר נהגו להסביר את הדברים הללו ולהתעמת סביבם, נאלם ונעלם. שיקוליהם נכונים.

"הפירוש שלי לכל הפרסומים הללו נשאר כשהיה", אומר לנו ח"כ הרב משה גפני, יו"ר ועדת הכספים. "בדיוק כפי שהם נהגו לפני המלחמה, כך הם נוהגים עכשיו. אנחנו לא המטרה, כיון שמדובר בתקציבים שאינם גדולים יחסית. המטרה שלהם ממוקדת בנתניהו והם עושים זאת דרך ההתקפה על התקציבים הללו. כרגע הם רוצים לפרק את הממשלה, ליצור בקיעים פנימיים ולהגיע לבחירות. הכספים הללו מהווים תירוץ גרידא לשאיפתם זו".

דבריו של יו"ר ועדת הכספים מגיעים בדיוק השבוע כאשר הצליח בוועדה לאשר את מתווה נובמבר דצמבר לטובת בעלי העסקים בדרום ובצפון בכל האזורים המיוחדים ויישובי הספר. ההצעה הייתה לתת להם 0.61% מהמקדם שהיה עד היום. לא הסכמתי ודרשתי לתת להם 0.75%  מספר הרב גפני. "הדיון נמשך שעות ארוכות. אנשי אגף התקציבים לא הגיעו לדיון ועצרתי הכול עד שיגיעו. ואכן כאשר הגיעו הצלחנו לאשר את זה ללא התנגדות".  

"מדובר בסכומים משמעותיים ביותר", מדגיש יו"ר ועדת הכספים ומיד מוסיף: "העיתונות הכלכלית לא תציין כמובן את המאבק הזה שהתנהל בדיון ואת ההתעקשות בוועדה למען בעלי העסקים. זה הרבה פחות פיקנטי 'מהכספים הקואליציוניים'. קשה להם לתת קרדיט לוועדה על כך. אולם זו המציאות ואני משוכנע שהציבור לא טיפש ויודע להעריך".     

מלחמת הכוכבים

נאומו של אביב כוכבי השבוע מסמל את כוונותיו העתידיות בדרכו לפוליטיקה

אביב כוכבי. זוכרים? האיש היה עד לפני שנה רמטכ"ל, ולפני זה מילא תפקידים רבים בשירות הצבאי, סגן הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הצפון, ראש אמ"ן, ראש חטיבת המבצעים, מפקד אוגדת עזה, מפקד עוצבת האש ומפקד חטיבת הצנחנים.

השבוע הפציע כוכבי בנאום פומבי ראשון, וכמובן התייחס לפרעות שהיו בשמחה תורה ולאחר מכן למלחמה. כוכבי שהיה מהאחראים לקונספציה המוטעית של "החמאס מורתע", לקח מיד בתחילת דבריו אחריות בציינו שהוא אחראי לפעולות שנעשו בצבא בתקופתו, ומאז הטבח הוא שואל את עצמו מה יכולנו לעשות אחרת. "האירוע הזה יצטרך להיבדק מכל הזוויות. יצטרכו לחקור את צה"ל – גם את תקופתי. אני אחראי לפעולות שנעשו בצה״ל בתקופתי".

מיד לאחר מכן עבר כוכבי לדבר על "השיח המפלג" על "התקיפות המילוליות", "ההתבטאויות הקיצוניות והרעילות" וציין כי הוא מאוכזב מכל זה.

דבריו אלו של כוכבי מעידים כאלף מונים שהאיש עושה את צעדיו לתוך התחום הפוליטי. כך בדיוק מדבר גנרל צבאי שרוצה לקפוץ למדמנה הפוליטית. אלא שלכוכבי לא יהיה קל. הוא אמנם לוקח אחריות, בניגוד לכאלו שנמנעים מלקחת, אבל לקיחת האחריות אינה פוטרת אותו מהתשובות הרבות שהוא צריך להנפיק על מה שארע.

רבים רואים בכוכבי את אחד האחראים הראשים למחדל, יותר מהרמטכ"ל הנוכחי הרצי הלוי ואפילו יותר מראש אמ"ן אהרון חליווה (אותו מינה כוכבי לתפקיד). לטענת מבקריו, לא מספיק לקחת אחריות, ואז לדבר סרה נגד המערכת הפוליטית, כאילו ממקום נקי.

בכל מקרה דבריו של כוכבי זכו להבלטה רבה ולכותרות גדולות. אי אפשר שלא להזכיר את מה שכתבנו כאן לפני כמה שנים, בתחילת דרכו כרמטכ"ל, כי האיש לא יסתפק בקרירה צבאית ובעתיד נראה אותו מתמודד על ראשות הממשלה, כאשר מולו יעמוד יוסי כהן – ראש המוסד דאז. הכתרנו אז את הכתבה כ-כ' מול כ'. מלחמת כוכבים בין כהן לכוכבי.

הראשון, כבר נמצא חזק בתוך העניינים, מתראיין (ברהיטות) ומופיע בסקרים. השני, החל את המרוץ שלו השבוע. מעניין יהיה לראות האם ביום מן הימים התחזית הזו תתגשם והשנים יתמודדו זה מול זה.

אחריות ואפרוריות   

הרמטכ"ל שמונה במחטף ובמשמרתו ארעה החטיפה הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה

מי שבוודאות לא ילך לפוליטיקה לאחר פרישתו (המוקדמת בקרוב) יהיה הרמטכ"ל הנוכחי הרצי הלוי. האיש שנחשב לאפרורי, אינו מתאים לפוליטיקה וגם הכתם הרובץ עליו של הכישלון בתקופת כהונתו, הוא כתם בל יימחה.

השבוע מלאה שנה לכהונתו של הלוי ויש להניח שלא כך הוא חשב שיחגוג את האירוע. כבר בבחירתו (על יד גנץ) נתקל בקשיים, משום שנתניהו שהיה באופוזיציה התנגד והעדיף מועמד אחר (איל זמיר). אולם ממשלת המעבר הצליחה להעביר את המינוי בטענה שיש אירועים ביטחוניים גדולים מידי, שלא ניתן לחשוף אותם ולכן חשוב למנות תכף ומיד רמטכ"ל ולא להמתין עד אחרי הבחירות. בפועל הרצון היה למנות אותו ולא את מועמדו של נתניהו.

הלוי נכנס לתפקיד וקיבל תוך זמן קצר את ראש הממשלה החדש. מיד בהתחלה נפלה עליו הרפורמה המשפטית, תוך גלישת השיח הפוליטי לתוך הצבא. הרמטכ"ל החדש התקשה להתמודד מול איומי הסרבנות של הטייסים ובמקום לגנות את התופעה, העדיף להתעלם ממנה.

הדבר עמד לצנינים בעיני מפלגות הקואליציה ושרי הממשלה, שדרשו ממנו לצאת באופן נחרץ נגד גילויי הסרבנות בצבא. הלוי נכנע לביקורת ויצא בהצהרות נגד הסרבנים, אבל ללא שום פעולות נגדם. הוא לא השעה אותם ואפילו לא זימן אותם לשיחת נזיפה. תחת זאת נהג בהם בכפפות של משי.

בד בבד התריע הלוי בפני הממשלה על הקרע הפנימי שמביא לשחיקה בהרתעה הישראלית, אך דבריו לא נשמעו, כאמור בגלל הימנעותו מלצאת נגד הסרבנים. בכל מקרה גם אם היו שומעים לו, אזהרותיו התייחסו בעיקר לחיזבאללה ולאיראן ולא לחמאס. הלוי כמו כל בכירי הצבא כלל לא העלה על דעתו, שהחמאס הוא זה שיפתח בהתקפה ויגרום לטבח הנורא.

בתחילת המלחמה העדיף הלוי לשלוח לחזית הפומבית את דובר צה"ל דניאל הגרי, בעוד הוא נותר מאחור. אולם גם הוא הבין שעליו לומר את מילות הקסם "אני אחראי", כדי שיוכל להמשיך בתפקידו ללא ביקורת. זאת למרות שהלוי היה גם כן מאבות הקונספציה, שגרסו שמזוודות הכסף שמקבל סינואר ירסנו אותו מלבצע פעולות טרור.   

כך או כך יש הטוענים שהלוי היה צריך להשאיר מיד לאחר הטבח, מכתב התפטרות מותנה שייכנס לתפקידו מיד לאחר הלחימה. הלוי לא עשה זאת וכיום יש כבר אנשי שמאל שקוראים לו, שלא להתפטר לאחר המלחמה עד שגם נתניהו יתפטר.

הלוי צפוי להעלם מהר מאד מהחיים הצבאיים, לא יגיע לתחום הפוליטי וייזכר כרמטכ"ל שמונה במחטף, ובמשמרתו ארעה החטיפה הגדולה ביותר שידעה ישראל מעודה.

הטור נכתב ופורסם במקור במדור "מקור נאמן", בעיתון "יתד נאמן"