מיקום כתבה: עניין לציבור

לאחר תקופה ללא מנכ"ל קבוע: הממשלה צפויה להתכנס מחר ולאשר בין היתר את מינויו של השגריר לשעבר אלון שוהם לתפקיד ראש לשכת הקשר 'נתיב', האחרית על הקשר עם היהודים המתגוררים ברוסיה. שוהם הינו יליד ברית המועצות ובעבר שימש כשגריר ישראל בבלארוס, וכיהן במספר תפקידים בכירים במשרד החוץ במשך השנים האחרונות.

כחלק מפעילות היחידה, שמירה על קשר רצוף עם התושבים היהודים המתגוררים במקום, פעילות לעידוד זיקת התושבים לישראל, והצלחה לעלות כמה שיותר משפחות לישראל.

לפני כעשרה חודשים מונה האחרון על ידי סגן השר אבי מעוז, העומד בראשות יחידת 'נתיב' במשרד ראש הממשלה, לכהן בתפקיד כממלה מקום, כאשר לאחרונה נציבות שירות המדינה אישרה את לו לכהן בתפקיד כמנכ"ל קבוע.

על פי הפרסום בעיתון 'ישראל היום', עד לפני כשנה 'נתיב' נשלטה על ידי אנשי יו"ר ישראל ביתנו ליברמן, שהצליח לשמר את התפקיד בידי מקורביו. דוחות של מבקר המדינה בעניין הצביעו על אי סדרים וחשד להעלאת מי שאינם זכאים לכך במסגרת החוק.

כעת היעד שהגדירו בסוכנות, 'נתיב' הוא להצליח לעלות כמיליון יהודים כשרים בקרוב לישראל.

למרות הבטחות הבחירות של מפלגת יש עתיד בהם הבטיחה, כי תאבק בשחיתות ותגיש לציבור שקיפות מלאה, יו״ר האופוזיציה יאיר לפיד מסרב מזה כחודש לחשוף לעיני הציבור את יומן פגושותיו מאז תחילת כהונתו האחרונה. כך פורסם לראשונה באתר שקוף, שאף הגיש את הבקשה לחשוף את יומנו.

צריך לציין כי מבחינה חוקית יו״ר האופוזיציה וחברי הכנסת אינם מחויבים למסור את יומנם לשקיפות הציבור. מי שכן מחוייב בכך הוא יו״ר הכנסת בשל העובדה שתפקידו מעוגן בחוק הכנסת, וכפוף לחוק חופש המידע, מי שכפופים גם הם לחוק הנ"ל, הם ראש הממשלה ושרי הממשלה.

עוד צריך לומר, כי לפיד אינו שונה מיו"ר אופוזיציה ששמשו לפניו בתפקיד כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו שכיהן בכנסת הקודמת כיו"ר אופוזיציה, ונשיא המדינה הרצוג שכיהן גם הוא כיו"ר אופוזיציה בין 2015-2018 בכנסת ה-20. אך בשונה משניהם, סוגיית השקיפות והתנהלות של נבחרי הציבור הייתה סוגיה מרכזית במצע הבחירות של מפלגתו של לפיד, שהבטיח מספר פעמים להגביר את השקיפות השלטונית, ולאפשר את נגישותה לציבור.

בחלק נוסף ממצע מפלגתו נכתב: "שקיפות איננה מצטמצמת אך ורק למסירת מידע בעקבות בקשה, אלא לארגון ולהנגשה של כל המידע השלטוני באופן שיאפשר נגישות של הציבור אל המידע, הבנה שלו, וגם שימוש בו".

אך נראה כי ללפיד לא היה בעיה להבטיח משהו אחד כשהתחשק לו, אך ברגע שזה נוגע אליו הוא מקיים את ההפך הגמור מהבטחות הבחירות שלו, במשך השנים האחרונות.

עוד טרם פרסום המשבר עם ארה"ב וללא שום קשר אליו, ביקר שלשום שגריר ארה"ב בישראל, ג'ק לו בבתי גדולי ישראל. היו שתמהו מדוע לא סוקר ב"יתד נאמן" דבר הביקור. אז תחילה על מה שהיה בו: השגריר הסביר במפגשים את עמדתה של ארה"ב כלפי ישראל וזכה לתודה ולהערכה על הדאגה האמריקאית.

הפגישות והשיחות לא ירדו כמובן לפרטים מעשיים בקשר האמריקאי ישראלי בכל הקשור למלחמה וכיוצא בזה. הביקור הוגדר מראש כמפגש נימוסים מתוך רצון של השגריר לשמוע את עמדת גדולי ישראל העומדים בראש הציבור החרדי בנושאים הכללים שעל הפרק. השגריר מצדו הציג את העמדה האמריקאית הכללית.

אילו הפגישות היו מתפרסמות בעיתון לרבות הדברים שנאמרו בתוך החדרים, הם היו הופכים לבעלי משמעות מדינית ואקטואלית וכביכול כהבעת עמדה חרדית רשמית על ידי גדולי ישראל כלפי הוויכוח שקיים בין ארה"ב למדינת ישראל. במקרה כזה הם היו מקבלים פירושים שונים ומעוותים עם השלכות מדיניות (בישראל ובארה"ב) להן עלולה הייתה להיות משמעות נרחבת.

לפיכך כיוון שהדברים הללו עלולים להגיע לעיתים לדיני נפשות וישנם אנשים שההתבטאויות שלהם בנושאים אלו גובלות בחוסר אחריות עד כדי הפקרות מוחלטת, מה עוד שהדבר עלול להתקבל כאילו היהדות החרדית היא חלק מהשיח הזה, התקבלה פניה מבית מרן הגר"ד לנדו שליט"א לעיתון שלא לסקר באופן רשמי את הביקור.

הנה לנו צוהר פנימי ואקטואלי על שיקוליהם של גדולי ישראל ועל עיניהם הצלולות כבדולח בהבנתם שיש ערך לכל מילה ולכל סיקור בעיתון ובכלל.

נכתב ופורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן

מפתיע: ראש המל"ל צחי הנגבי אמר לאחרונה כי ברצועת עזה נהרגו עד כה למעלה מ-40 אלף בני אדם, זאת בניגוד למספר הרשמי, הנמוך בהרבה, שפרסם משרד הבריאות העזתי. הנגבי, שמתוקף תפקידו חשוף לחומרים מודיעיניים רגישים, אמר את הדברים לעמית סגל ובן כספית בתוכנית "פגוש את העיתונות" ב-5 במאי.

הנגבי התייחס לשאלת המראיינים בנוגע להישגיו של מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, בזירה הפנימית והבינלאומית, למרות התעקשותו לסרב לעסקת חטופים ריאלית. "אני מציע שלא נאדיר את הרוצח הנאצי הזה", אמר ראש המל"ל. "הוא הצליח להביא לכך שלמעלה מ-40 אלף מבני עמו נהרגו", ציין.

לעומת זאת, בעדכון שהוציא משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים ב-3 במאי, צוין כי "לפחות 34,622 פלסטינים נהרגו בעזה ו-77,867 פלסטינים נפצעו, לפי משרד הבריאות בעזה". בניסיון להבין את הפער בין הנתונים, פנינו למל"ל אך שם סירבו, לפי שעה, לספק תשובות.

ישיבת הממשלה צפויה להתכנס ביום ראשון הקרוב ולאשר בין הייתר את המשך הקמתה של העיר כסיף לציבור החרדי, מי שמביאים את ההחלטה לאישור הממשלה הם, שר השיכון גולדקנופף ושר הפנים ארבל.

בלשכתו של יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני הבעירו בשיחה עם 'המחדש': כי הצעת הממשלה הנ"ל אינה על דעת מפלגת דגל התורה, וכי המפלגה עדיין עומדת בתוקף על העמדה, כי הקמת העיר היא שטות אחת גדולה שלא תביא לפתירת בעיות הדיור במגזר".

מנגד גורם בסביבת שר השיכון טען "הקמת העיר כסיף היא בשורה גדולה עבור הציבור החרדי והיא זו שתביא את הפתרון לציבור אשר סובל כיום מבעיות דיור ברחבי הארץ, בהמשך הוסיף, כי הוא ממליץ למפלגות אחרות שלא להתערב בעניינים שלא קשורים אליהם, כמו שאנחנו לא קבענו לאחרים האם היה נכון לאשר את סעיף 46 לעמותת אחים לנשק".

כזכור לפני כשנתיים החליטה ממשלת בנט לפיד, להכריז על הקמת עיר חרדית בנגב, החכי"ם החרדים ששהו אז באופוזיציה התנגדו נחרצות למהלך ואף קראו ליזמי בנייה שלא להשקיע במקום, אך כיום הם חלוקים בעניין.

צריך לציין כי המחלקות בעניין בין גפני לגולדקנופף לא נולדה היום, וכבר בעבר התווכחו השניים בעניין.

בחילופי ציוצים ברשת X טען אז גפני: "התנגדתי לכסיף לציבור החרדי בגלל המיקום, בגלל המרחק ובגלל חוסר ההתאמה של האזור, אני מתנגד לזה גם היום, ושלא יבואו ויגידו שחלק מפתרון הדיור של הציבור החרדי זה כסיף, זה לא פתרון וזה לא מקדם פתרון".

שר השיכון הגיב לגפני: "ידידי הרב משה גפני, ישנם זוגות צעירים חרדים המתגוררים בחניונים חשוכים, במרתפים ובמבנים יבילים בתנאים מחפירים, אנו בונים עבורם יח"ד בכל רחבי הארץ; בקרית גת, רכסים, בית שמש, עכו, אלעד, נוף הגליל, ביתר עילית, וגם בכסיף. אם יש לכבודו מגרשים פנויים בב"ב וירושלים יואיל בטובו לעדכנני" סיים השר.

מדינה בהמתנה

אין אבסורד גדול מזה: מחכים למוצא פיו של מנהיג החמאס המתחבא כעכבר במחילות

עורכי העיתונים היו צריכים להיות השבוע יצירתיים במיוחד. נגזר עליהם לתת אותה כותרת יום אחרי יום, כל פעם במילים אחרות, כדי לתאר את המצב בו מדינה שלימה מחכה למוצא פיו של רוצח ההמונים יחיא סינואר בכל הקשור לביצוע עסקת החטופים.

התשובה נדחתה יום אחרי יום והכותרות היו בהתאם: "רגעי הכרעה", "שעות הכרעה", "שעות גורליות", "המתנה מתוחה", "הצעה אחרונה לחמאס", "בידיים של סינואר", "בעמדת המתנה", ובקיצור: אותו רעיון, יום אחרי יום עם אותה כותרת בניסוחים שונים. הצד השווה בכולן: המתנה מורטת עצבים להחלטתו של סינואר, המתחבא כעכבר במחילות.

אם בסופו של דבר תהיה עסקה, הרי שהשפעתה תהיה מידית הן על המערכת הצבאית והן על הפוליטית והמדינית.

במישור הצבאי: אם תהיה עסקה, אין כניסה לרפיח ויש הפסקת אש. במישור המדיני: יש עסקה, יש התקדמות להסכם נורמליזציה עם סעודיה. במישור הפוליטי: יש עסקה, אין (ככל הנראה) ממשלה. הכול קשור וכרוך זה בזה. בד בבד גם אם תהיה עסקה, לא כל משפחות החטופים ייהנו ממנה. במקרה הטוב יחזרו 33 חטופים בחיים, במקרה הרע עוד פחות. כל השאר יישארו בעזה, רובם (לצערנו) אינם בין החיים.  

על פי הערכה רשמית מתוך 133 ישראלים החטופים, 36 אינם בחיים בוודאות. בפועל ברור שהרבה יותר. לפי חלק מההערכות רק 60-70 נותרו בחיים. אחרים סוברים  שאין יותר מ-40-50. הערכות אלו מתבססות בין השאר על התשובות שהגיעו מהחמאס דרך המדינות המתווכות – מצרים וקטאר.

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול אחה"צ טרם הגיעה תשובת החמאס ויתכן שהיא לא תגיע גם כאשר העיתון הזה ירד לדפוס ויגיע לקוראים. לסינואר אין לכאורה כל סיבה למהר. נראה שהוא די נהנה מהמצב בו כולם ממתינים למוצא פיו. התחזיות לפיו הוא קרוב לתת תשובה חיובית, היו כנראה מוקדמות מידי. גם אם ייתן תשובה חיובית, היא תהיה ככל הנראה מסוייגת עם המילים "כן אבל", ותכלול עוד שורה של דרישות, שהצד הישראלי לא יוכל לקבל. 

על פי ההתרשמות, נתניהו מוכן להתגמש ולבצע ויתורים רבים, אך לא יסכים בשום אופן להתחייב על סיום המלחמה, כפי שדורש החמאס. על כך תקום או תיפול העסקה.

איומים מהלכי אימים

עסקה או ממשלה: נתניהו מתמרן בשדה מוקשים פוליטי עם מרחב פעולה הולך ומצטמצם

לאורך כל השבוע עמדה המערכת הפוליטית בסימן של איומים. בן גביר וסמוטריץ מחד, וגנץ ואיזנקוט מנגד. הראשונים מאיימים שאם תהיה "עסקה מופקרת", שתמנע כניסה לרפיח ואת המשך מיטוט החמאס, הם לא יתנו לה יד ובמילים אחרות: יפרשו מהממשלה.

מנגד פרסם השר אייזנקוט איום משלו בו ציין כי יהיה שותף רק בממשלה שמקבלת החלטות מ"שיקולי האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל". בדבריו אמר כי שני חברי קבינט מפעילים סחיטה באיומים פוליטיים "הפוגעת בביטחון הלאומי של ישראל".

התגובה של איזנקוט עוררה ביקורת בצד הימני: בעוד הוא וגנץ מאיימים ומסתתרים תחת הסיסמא "צורך לאומי", מכנה איזנקוט את האיומים של בן גביר וסמוטריץ כ"סחיטה פוליטית". קשה להבין את ההבדל.

מבחינת נתניהו, אין סימטריה בין שני סוגי האיומים: בלי בן גביר וסמוטריץ אין ממשלה. אולם בלי גנץ ואיזנקוט יש ממשלה שנשענת על 64 מנדטים. עם זאת נתניהו לא מעוניין שגנץ ואיזנקוט יפרשו, דבר שיביא להתעצמות ההפגנות נגדו, בעיקר עתה לקראת הטקסים הממלכתיים הקרובים של "יום העצמאות". נתניהו אמנם החליט כבר לצמצם את הופעותיו בטקסים הללו, אבל גם אל המעט שיגיע, הוא לא ירצה להיתקל בקריאות מחאה.

נתניהו נדרש ללכת בין הטיפות והוא נמצא במלכוד בעייתי. הממשל האמריקאי קלע אותו לפינה ומכריח אותו להחליט בין המשך ממשלת ימין, או עסקת חטופים והסכם עם סעודיה. המלכוד ברור: הסכם עם סעודיה ועסקת חטופים תביא בהכרח לנפילת ממשלה ואולי לסוף דרכו הפוליטית. מצד שני נתניהו רוצה להשאיר מורשת בדמות הסכם עם סעודיה, בעיקר לאחר שהטבח יירשם בהיסטוריה כאירוע שקרה במשמרת שלו.

כל זה מאלץ את נתניהו לתמרן בשדה המוקשים הפוליטי כאשר מרחב הפעולה שלו בכל אחד מהצדדים – עסקה או ממשלה, הולך ומצטמצם. תומכי העסקה משמאל מזהירים שאם היא לא תתבצע, הרי שאנו על סף מלחמת אזרחים, ממש כמו שהיה ברפורמה המשפטית. אז כמו היום, מעורבים כאן שיקולים פוליטיים: כפי שהרפורמה לא הייתה פתח לדיקטטורה, אלא רק רצון להפיל את המשלה, כך קורה עם העסקה.

תומכיה מהשמאל ומהתקשורת מתייצבים בעדה כדי לאלץ את נתניהו לבצעה ולפרק את ממשלתו. רגע לאחר שהעסקה תבוצע, הם יבוזו לו וילעגו על הבטחתו שהתמוססה – למוטט את החמאס, ולכן ידרשו ממנו ללכת הביתה מיד ועכשיו. הכל צפוי, הכל ברור והכל חוזר על עצמו.

באופן אבסורדי מי שיכול להציל את נתניהו הוא סינואר, במידה וישיב בשלילה.  הנה שוב חזרנו למנהיג החמאס שהכול ממתינים למוצא פיו.

סינר לסינוואר

ניצול המחלוקת הפנימית: מהי העצה שניפק אחד מכתבי התקשורת למנהיג החמאס?

כאשר החלה המלחמה, נעו כולם בזהירות סביב שתי המטרות שהוכרזו, מיטוט החמאס והשבת החטופים וניסו לקבל את הטיעונים שאין סתירה בין הדברים. אפשר גם וגם. גם מיטוט החמאס וגם השבת החטופים. הדעה הייתה שככל שהלחץ הצבאי על החמאס יגבר ויתעצם, כך יש סיכוי גובר להחזרת החטופים. ואכן כך היה עם העסקה הראשונה במסגרתה חזרו 80 ישראלים תמורת שחרור 210 אסירים. בנוסף שוחררו שלא במסגרת העסקה, ישראלי אחד בעל אזרחות רוסית, 24 בעלי אזרחות זרה (23 תאילנדים ופיליפיני אחד).

אט אט התחדדו העמדות וכיום שתי המטרות ניצבות ועומדות זו מול זו באופן חד וברור: כניסה לרפיח והמשך מיטוט החמאס או עסקה להשבת החטופים. לא גם-וגם, אלא או-או. המניעים לכך  פוליטיים בעיקרם. מתנגדי נתניהו מקרב אנשי המחאה והתקשורת, הצליחו לשכנע את חלק ממשפחות החטופים שאי אפשר לקיים שתיהן. מבחינתם, המאבק להשבת החטופים ולהפסקת הלחימה, ימנע מנתניהו את הניצחון על החמאס ויפרק את הממשלה בוודאות. לצורך כך הם מוכנים לעשות הכול.

החמאס מצדו הוכיח, שהוא נלחץ מהאפשרות של כניסה לרפיח ולכן שחרר בחוה"מ שלושה סרטונים של חטופים על מנת להוכיח שהם בחיים. סרטונים דומים שוחררו בתחילת המערכה כאשר הלחץ הצבאי על החמאס היה גדול. בהמשך כאשר הלחץ פחת, הפסיק החמאס לשגר סרטונים עם אותות חיים מהחטופים. רק עתה, כאשר הצבא החל בהערכות לכניסה לרפיח, לפתע משוחררים הסרטונים.

אולם גם ההוכחה החדה והברורה הזו, אינה משכנעת את יריביו של נתניהו מהשמאל ומהתקשורת, והם ממשיכים להטיף לקיום עסקה (בכל מחיר) ולאי כניסה לרפיח. יש להניח בוודאות שיחיא סינוואר, מקשיב לכל הקולות הללו ומשתכנע שאין לו כל סיבה למהר. אדרבה, נוח לו שהמחלוקת הפנימית במדינת ישראל תימשך, דבר שיעלה את מחיר החטופים. לפיכך הוא מרשה לעצמו להציב עוד ועוד דרישות. וכך מדינה שלימה ממתינה כאמור למוצא פיו, כפי שהיה השבוע.

הגדיל לעשות אחד הכתבים (מ'חדשות 12'), שנידב עצה למנהיג החמאס, ואמר בשידור חי: אם אתה מקשיב לנו ורואה את כל המחלוקת בישראל, תשיב תשובה חיובית לעסקה ותן לנתניהו לסרב ובכך לגרום לגנץ ואיזנקוט לעזוב את הממשלה, דבר שיערער אותה מבפנים. מאידך, אם נתניהו יסכים, סמוטריץ' ובן גביר יעזבו ואז הממשלה תיפול. זו אפוא העצה שנידבו כתבים בכירים בתקשורת לרוצח החמאסי, בבחינת לתת סינר לסינוואר.

חליוה והגאווה

העיתוי המוזר להודעת הפרישה של ראש אמ"ן מלמד רבות על האיש וסביבתו

זה קרה ביום שני שעבר סמוך ממש לחג: ראש אמ"ן אהרון חליוה הודיע על התפטרותו מתפקידו. העיתוי לא היה מקרי ונבחר כנראה בדקדקנות.

לא צריך להיות ראש אגף המודיעין כדי להבין, שעם ישראל עסוק בהכנות אחרונות לחג, ולא יהיה לו פנאי לעסוק ולדוש בהתפטרות שכולם ציפו לה. אולם עצם בחירת העיתוי, מלמדת, כי יועצים פוליטיים בחשו בקדירה. היו גם כאלו שכתבו, כי אם היו מפעילים אלפית מהתחכום על אויבינו, כפי שהם הפעילו בעיתוי ההודעה, ניתן היה לחסוך ולמנוע הרבה ממה שארע. אולם זה כבר סיפור אחר.

ההודעה עצמה הייתה צפויה ולא מפתיעה. חליוה שבליל הטבח שהה במלון באילת, ועל פי הפרסומים לא ענה לטלפונים, ולא השתתף בהערכות מצב, היה צריך להיות הראשון שילך הביתה כבר מזמן. הכישלון של קהילת המודיעין בראשותו, זועק וככל שהפרטים נחשפים רואים זאת יותר ויותר.

היהירות והגאווה של חליוה וצמרת המודיעין הביאו אותם לזלזל במידע, שהגיע מדרגי השטח. כך לדוגמא ארע עם יחידת 8200 של אמ"ן, שהצליחה להשיג את התוכנית המבצעית של החמאס, זו שהתממשה לבסוף ביום הטבח. תוכנית זו נקראה בשם הקוד "חומת יריחו".

ההתרעה הייתה ספציפית ממש על אירוע חדירה המוני של חמאס לישראל ב-60 מוקדים. חיילי 8200 הצליחו לשים את ידם על התוכנית המבצעית של החמאס ודיווחו על כך למפקד הישיר שלהם. זה מצידו  עדכן את ראש אמ"ן, אך חליוה ביטל את דבריו – ולא העביר את המידע לרמטכ"ל ולראש השב"כ. וכך במקום להתמודד מול התוכנית הזו ולגבש מודל התרעה כדי לסכלה, חשבו באמ"ן ובשב"כ כי מדובר בתכנית אימונים בלבד של החמאס.

אולם שיא המחדל ארע בליל המתקפה, באותה שיחת וועידה דרמטית בה השתתפו הרמטכ"ל, ראש אגף המבצעים ואלוף פיקוד הדרום. בשיחה עלו סימנים מדאיגים על אירוע גדול שעלול לצאת לפועל ממש בקרוב. מי שנעדר מהשיחה היה ראש אמ"ן, שנפש באותו הזמן באילת. עקב כך לא נערכה הערכת מצב של אגף המודיעין, ולא הייתה היערכות מיוחדת. לאחר מעשה אמר חליוה כי גם אם היה בשיחה, היה אומר שמדובר בתרגיל. אפילו החלפת כרטיסי הסים בעשרות הטלפונים של אנשי החמאס באותו לילה, לא הדליקו אצלו נורה אדומה. 

מחדל נוסף של המודיעין: שישה ימים לפני המתקפה כינס קצין המודיעין של אוגדת עזה הערכת מצב, שבה דווח על "עלייה חדה" באימוני הנוח'בה. המפה שהוצגה הייתה צבועה כולה באדום. אולם הדבר לא עורר שוב נורה אדומה וקמ"ן האוגדה סיכם את הישיבה: "נראה שהמצב הולך לכיוון של הסדרה ורגיעה".

בכל התקלות הללו היה לחליוה חלק מרכזי, אך גם לאחר הטבח היו לו עוד שתי מעידות קשות. בקטע הבא.

חיפוי צפוי 

הקשר המשפחתי של ראש אמ"ן לראשי המחאה עומד ל"זכותו" בדיווחים התקשורתיים

כל אמירה של ראש אמ"ן, לבטח אם היא חריגה, מייצרת כותרות ראשיות. אמ"ן מטבעו יושב על השיבר הראשי של המידע ולכן יש משמעות כבידה ורצינית לכל אמירה רשמית שלו. כך ארע לאחרונה בימים המתוחים לפני המתקפה האיראנית נגד ישראל. בדיון עם ראשי הזירות של חטיבת המחקר, אמר האלוף אהרון חליוה את המשפט המבהיל הבא: "לא בטוח שהרע ביותר מאחורינו, אנחנו לפני ימים מורכבים".

המשפט הזה שזכה לפירושים נרחבים שונים ועורר בהלה, עלה בדיון בקבינט. השרה מירי רגב, נזפה בחליוה: "צריך לדעת לברור את המילים. הכנסת את כל המדינה לפאניקה, הבנקים כמעט קרסו, אנשים התקשרו מחו"ל. מדוע עשית זאת"?

חליוה השיב כי דבריו נאמרו במהלך דיון פנימי, שהתכנס בשל עזיבתו של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמית סער, בשל גידול ממאיר שהתגלה בגופו. לדבריו, "הוא דיבר עם הקצינים וזה יצא החוצה". רגב לא קיבלה את התשובה ועקצה: "נו באמת. האם זה חדש לך שמדליפים מתוך ישיבות אמ"ן".

אירוע נוסף הקשור לכישלון נוסף של אמ"ן, הוא אי יכולתו לחזות את תגובת איראן לאחר החיסול של הקצין האיראני הגנרל מהדווי בדמשק שיוחס לישראל. באמ"ן לא ידעו להעריך את התגובה האיראנית על מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל, וחשבו כי העניין יעבור בדיוק כמו החיסולים הקודמים שיוחסו לישראל. מדובר בכשל משמעותי, שעלול היה להסתיים באסון כבד אך נמנע בחסדי שמיים ובניסים גדולים.

כך או אחרת במערכת הצבאית מודים, שחליוה לא חזה את השבר הפנימי באמ"ן ואת חילופי האשמות ודליפות המידע לאחר הטבח. תומכיו המגיעים בעיקר מתקשורת השמאל, מנסים לגונן עליו באמצעות העברת הביקורת ממנו לנתניהו. "לזכותו" של חליוה עומדת העובדה שבני משפחתו נמנים על ראשי המחאה. לפיכך בכל פעם שהתקשורת נאלצת לציין את כישלונותיו, היא מכניסה לדיווח גם את חלקו של ראש הממשלה בכשל וקוראת לו לקחת גם כן אחריות.

חליוה מצדו ניסח ככל הנראה את הודעת הפרישה שלו בליווי צמוד של עורך דין לקראת ועדת החקירה שתחקור את חלקו במחדל. הוא לא כותב את המילה "נכשלתי" אלא "אגף המודיעין בפיקודי לא עמד במשימה". כמו כן הוא כותב שהוא נושא את "הכאב העמוק של המלחמה" ולא מזכיר את "כאב הכישלון". ואם לא די בכך, קורא חליוה להקמת וועדת חקירה ממלכתית ומעורר את השאלה, מה עניינו של ראש אמ"ן לדרוש ועדה כזו.

מה שברור הוא שחליוה לא יהיה היחיד שפורש מהצבא. אחריו יגיעו הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף המבצעים, מפקד אוגדת עזה  ובכירים נוספים באמ"ן. כל זה מוביל לשאלת זהות מחליפיהם ומי אמור למנותם. בקטע הבא

מקפצה לפסגה

תקדים הלוי וכוכבי: מדוע התעקש חליוה לקבל בזמנו את תפקיד ראש אמ"ן?

עוד קודם התפטרותו של ראש אמ"ן ומיד לאחר הטבח, קראו אישים בשמאל לכל מפקדי הצבא שהיו מעורבים במחדל שלא למהר ולהתפטר, כדי שמחליפיהם לא ימונו על ידי נתניהו. המלחמה עיכבה את ההתפטרויות, אך עתה כאשר לא ברור כיצד היא תימשך לאור הדיבורים על עסקה (אם אכן היא תתקבל) ואפשרות להפסקת אש, יתעצמו גלי הפיטורים בצבא.

הפרישה של האלוף הראשון, חליוה, עשויה לזרז התפטרויות נוספות, אלא אם יתחיל מיד מהלך קרקעי ברפיח. בשלב הנוכחי ממשיכים כוחות הצבא והמילואים להתאמן בבסיס צאלים כשהם ממתינים לאור ירוק מהדרג המדיני, (שממתין מצדו לקבלת אישור מארה"ב) לפעול ברפיח.

דרג השטח הכולל את מפקדי האוגדות והחטיבות, אינו ברשימת הפורשים של מחדלי הטבח. הדרג הזה אמור להיות השלד של המטכ"ל הבא לאחר פרישת האלופים שהיו מעורבים ב"קונספציה".

כל זה מציב שוב את השאלה המרכזית: מי ימנה את התפקידים שיתפנו במטכ"ל. בדרך כלל עושים זאת הרמטכ"ל ושר הביטחון. אולם במקרה הנוכחי, גם הרצי הלוי אמור לפרוש ולכן הוא צריך להותיר את מלאכת המינויים לרמטכ"ל הבא. המשמעות ברורה: הלוי לא צריך למנות את ראש אמ"ן הבא ואת שאר המינויים.

בשלב זה מוזכרים כמה שמות אפשריים כמועמדים להחליף את הרמטכ"ל לכשיפרוש. מדובר בסגן הרמטכ"ל אלוף אמיר ברעם, שהרחיק את עצמו תקשורתית מכל הקשור למחדל. מועמד נוסף הוא אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, וכן מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף במיל' אייל זמיר. לזכותו של זמיר עומדת העובדה שהוא היה המינוי המועדף על נתניהו לרמטכ"ל בהתמודדות מול הרצי הלוי. אם אכן ימונה, זה יזכיר מאד את המינוי בזמנו של גבי אשכנזי, לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר היה צריך לשקם את הצבא. אשכנזי הוצנח אז מתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון לתפקיד הרמטכ"ל.

גם המינוי לראש אמ"ן מעורר כבר עתה מחלוקת בצבא ובשדה הפוליטי. אמ"ן נחשב כרגע לגוף מרוסק שיש צורך דחוף בשיקומו. בכיריו עסוקים בהכנות לתחקירים תוך ניסיון לגלגל מעליהם את האחריות למחדלים. המינוי של חליוה, היה ביסודו טעות, כיון שלא היה לו כל רקע מודיעיני. אולם הוא התעקש לקבל את התפקיד, כפי שעשו קודמיו בעבר הרצי הלוי ואביב כוכבי, ולפניהם אהוד ברק ואמנון שחק. חליוה רצה להגיע כמותם לתפקיד הרמטכ"ל ולכן הבין שאמ"ן זו מקפצה ותחנה הכרחית לקידום קצינים בדרך לפסגה. בדיעבד התברר שצריכים לתפקיד זה איש מודיעין ולא מפקד שדה.

מהסיבה הזו לא מובן כיצד עלה שמו של ראש חטיבת המבצעים תא"ל שלומי בינדר כמועמד המרכזי להחליף את חליוה. מעבר לעובדה שבינדר אינו איש מודיעין, הוא גם כשל בתפקידו הנוכחי בשעות הראשונות של הטבח ועוד קודם. נתניהו היה רוצה למנות לראש אמ"ן את ראש אגף אסטרטגיה ואיראן, אליעזר טולדנו, שפיקד על אוגדת עזה ומיד לאחר מכן על פיקוד הדרום. אך טולדנו (סרוג כיפה) נחשב לאחד מאבות קונספציית "חמאס מורתע ומוחלש".

גם רונן בר אמור לפרוש בקרוב מראשות השב"כ בעקבות המחדל. המועמד לראשות שב"כ ששמו עלה כמה פעמים הוא מאיר בן-שבת, שהיה בכיר בשב"כ וראש המל"ל. בן-שבת, כבר הבהיר שאינו מעוניין בתפקיד. המרוץ לתפקידים הבכירים נמשך ועמו השאלה הגדולה: מי יהיו אחראים על המינויים.

לכולם יש תחליף

לא רק נתניהו: מנהיגים נוספים סירבו ליטול אחריות על מחדלים שאירעו בתקופתם

הודעת חליוה על התפטרותו, התקבלה בסיפוק רב בלשכת ראש הממשלה. מבחינת נתניהו, התפטרותו מעידה כי הוא נושא באחריות המרכזית בכל הקשור לכישלון המודיעיני ובכך שלא העריך נכונה את המצב.

אנשיו של נתניהו חוזרים שוב ושוב על הטענה, שהוא לא ידע דבר בשעות שקדמו לתקיפה וממילא אינו אשם. בעבר כבר כתבנו כאן, כי הוא אכן אינו אשם, אולם כמי שעמד בראש המערכת, הוא חייב לקחת אחריות על מה שארע, ובסוף המלחמה להודיע על התפטרותו. הסקרים מראים שכך סבורים גם רבים ממצביעי הליכוד והימין (פירוט בהמשך). אולם הבייס הימני עדיין תומך בו כמשקל נגד לשמאל, למחאה ולתקשורת, שקוראים לפיטוריו בעיצומה של המלחמה. חלקם סבורים שכל התפטרות של איש צבא בכיר, הרמטכ"ל, ראש שב"כ ואחרים שהיו קשורים למחדל, מנקה את נתניהו.

בסביבתו מזכירים שגם ועדת אגרנט שבדקה את מחדלי מלחמת יום כיפורים בתשל"ד נעצרה  בדרג המדיני, ואילצה רק את בכירי הצבא להתפטר מתפקידם, בעוד ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין התפטרו רק בגלל הלחץ הציבורי.

ואם בהיסטוריה עסקינן ראוי לחזור לאחור ולפרט מי המנהיגים שלקחו אחריות על מעשיהם והתפטרו מעצמם. מתברר שמדובר במקרים מועטים: יצחק רבין התפטר מראשות הממשלה אחרי שנחשף חשבון הדולרים של רעייתו. כרמי גילון התפטר מראשות השב"כ לאחר הכשל של רצח רבין. מאידך רמטכ"ל מלחמת יוה"כ דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום דאז שמואל גונן וראש אמ"ן דאז אלי זעירא, הועזבו בידי מפקדיהם או בידי ועדת החקירה.

והיו גם מקרים בהם סירבו המעורבים ליטול אחריות: כזה הוא ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר שניצל מהוועדה אך לא חשב ליטול אחריות על שני אסונות בתקופת כהונתו: הרצח במינכן, וההתנקשות הכושלת בלילהמר. גם אריאל שרון לא לקח אחריות על סברה ושתילא וסירב לקבל את מסקנות ועדת החקירה. שרון פוטר רק לאחר שבגין החליט לפטרו. מקרה נוסף: ראש השב"כ אברהם שלום, לא לקח אחריות על פרשת קו 300, ראש המוסד שבתי שביט לא לקח אחריות על שני פיגועים קשים של החיזבאללה שאירעו בתקופת כהונתו, והרשימה עוד ארוכה.

נתניהו מסתבר אינו לבד. השוני הוא שנתניהו משוכנע בכך, שאם הוא יתפטר, זה יהיה "אסון למדינה". הבעיה מחריפה כאשר קבוצה גדולה של אנשים סבורה גם היא כך. כדאי ורצוי להתפכח: לכולם יש תחליף. ולמרות כל זה, הסקרים דווקא משתפרים לטובתו – בקטע הבא.       

המגמה התהפכה

בומרנג פוליטי: כך הפך הקמפיין "אתם הראש, אתה אשם" לגלגל ההצלה של נתניהו

מיד לאחר הטבח הנורא, העריכו רבים שנתניהו לא יוכל לשרוד בתפקידו עקב המחדל הגדול שאירע תחתיו. ההערכה הייתה כי מיליונים יצורו בחמת זעם על ביתו עד שיתפטר. הסקרים חתכו את הליכוד לחצי ונתניהו צנח גם בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה מול בני גנץ. שום דבר לא נשאר מ"מר ביטחון".  והנה ערב פסח, חצי שנה מאז החלה המלחמה, הצליח נתניהו לייצב את מצבו בסקרים והוא במגמת התחזקות.

הדבר הזה אינו מובן לאור מצבה העגום של מדינת ישראל: הלחימה בעזה כמעט ופסקה, האנטישמיות בעולם גברה, עסקת החטופים תקועה, במהלך החג ואחריו שוגרו רקטות מעזה  ליישובי הדרום, עשרות אלפי פליטים עדיין לא חזרו לבתיהם בצפון. החיזבאללה משגר טילים מלבנון, ולראשונה בתולדות המדינה: איראן תקפה את ישראל באופן ישיר עם טילים וכטב"מים, כאשר התגובה הישראלית הייתה רכה ("דרדלה" – בלשונו של בן גביר). ולמרות כל זה הסקרים האחרונים מראים כאמור על מגמת התחזקות לנתניהו, בעוד גנץ עדיין מוביל אך נחלש. כיצד זה קורה? מה הסיבה לכך?

כדי להבין זאת צריך ללכת לאחור ולראות, כיצד נתניהו מצליח להיחלץ ממצבים פוליטיים נואשים, בעיקר בגלל שנאתם היוקדת של יריביו כלפיו. כך היה לאחר רצח רבין, כאשר  התקשורת הצביעה עליו כמי שאחראי להסתה שהובילה לרצח ומצבו בסקרים היה נואש, עד שבליכוד נשמעו קולות להחלפתו. נתניהו לא ויתר, ושמונה חודשים לאחר מכן גבר על שמעון פרס (והסקרים) ונבחר לראשות הממשלה. 

הסיבות לכך נעוצות מצד אחד בטרור הגובר, שהחל בימי אוסלו ונמשך בתקופת פרס, שהחליף את רבין. אולם הייתה לכך עוד סיבה: השנאה של השמאל והתקשורת שהאשימו אותו ברצח, החזירה אליו תומכים רבים, שלא הסכימו להפניית אצבע מאשימה, כאילו הימין כולו אחראי לרצח רבין.

כך בדיוק קורה גם עתה: ככל שמאשימים יותר את נתניהו על אחריותו לטבח, המגמה מתהפכת לטובתו. הקמפיין "אתה הראש, אתה אשם", שעלותו נאמדת במיליוני שקלים, לא רק שלא הצליח להטיל את האשמה על נתניהו, אלא החזיר לו תומכים, המתנערים מהאופן בו הדברים מוצגים, כאילו רק הוא האחראי הבלעדי לכל מה שארע.

לפתע נשמעים גם קולות בעדו על ניהול זהיר של המלחמה, על התגובה השקולה והאחראית נגד איראן, על ההישגים שיש בכל זאת בעזה מול החמאס ועל הלחצים הבינלאומיים שהוא מצליח להדוף. כמו כן נתניהו מצטייר כמנהיג היחיד שיוכל לבלום הקמת מדינה פלשתינית, וכמי שלא נכנע ללחציו של הנשיא ביידן. 

ארגוני המחאה ובעיקר יאיר לפיד, שחשבו כי החיילים ואנשי המילואים יחזרו מהחזית ויעלו על ביתו של נתניהו בדרישה להתפטרותו, נוכחים לראות שההפך קורה. החיילים מסתייגים מהפוליטיקה ואינם שותפים למחאות. הם אמנם לא מצהירים שהפכו להיות תומכי נתניהו, אבל גם לא נמנים על מתנגדיו האובססיביים. שורה תחתונה: נתניהו אמנם לא הולך לנצח את הבחירות הבאות, אבל רוב הציבור עדיין משוכנע, שהחמאס הוא האויב הגדול ומסתייג מהקמפיין "רק לא ביבי".

ולאחר שאמרנו את כל זה, תרשו לנו להראות שיש גם דעות אחרות של אנשים, שנמנו בעבר על תומכיו וקוראים עתה לפיטוריו – בקטע הבא.

דעה שונה

איש ימין שנמנה בעבר על תומכי נתניהו: "הגיע הזמן שנתניהו ייפנה את מקומו"

שי גולדן נמנה על אנשי "חדשות 14", ערוץ שתומך בגדול בנתניהו, כמשקל נגד כל שאר ערוצי החדשות שיוצאים נגדו. גולדן לא הסתיר מעולם את דעתו בעד נתניהו, אך לאחרונה שינה את עמדתו. בתגובה ארוכה שפרסם, הוא מסביר מדוע הוא קורא לנתניהו לרדת מבמת ההיסטוריה כבר עתה. להלן דבריו עם קיצורי עריכה מתבקשים.

"מתחילת המלחמה אומרים לי: 'אל תגיד מילה על ראש הממשלה. זה לא הזמן. עכשיו צריך לתמוך בו. אחרי המלחמה נדבר. אני לא מצליח להבין זאת. הרי גם אלה שסבורים שאין לו אחריות לטבח, (מחשבה הזויה בעיניי, של מי שמייחס לנתניהו כל הישג והצלחה, אבל אפס אחריות לכישלון), יודו בוודאי, שאם יום לאחר הטבח היו אומרים לנו שבתום חצי שנה נהיה רחוקים מאד מחיסול ופירוק החמאס, שלא נדע כלום על חטופינו, שסינוואר ודף ימשיכו להתל בנו, שנהיה בבידוד בינלאומי היסטורי, שנסבול גל אנטישמיות, שחיזבאללה ירתיעו אותנו חצי שנה וירחיקו מאה אלף תושבים מבתיהם, שאיראן תשגר עלינו 500 טילים וכטב"מים ונגיב בקטנה, שעסקים פה יקרסו ולמאות אלפים לא יהיה שום מענה מהמדינה, שאסירי הנוח'בה יזכו לביקור בכלא, שנכניס בכל יום לעזה מאות משאיות עם מזון וציוד ותרופות, ויש עוד ועוד".

"אז אני שואל: האם מותר עכשיו לומר שתם העידן של נתניהו ושהגיע הזמן להחליפו באדם שיהיה מסוגל להוביל את המדינה הזאת לניצחון? או שאולי כדאי להמתין להמשך הידרדרות וכישלונות, ובעוד שנתיים להמתין לתוצאות ועדת החקירה, ובעוד חמש לתוצאות המשפט, ורק אז לומר את האמת על נתניהו"?

גולדן ממשיך: "אחרי שנתניהו שכנע רבים (ביניהם אותי), שלפחות בהיבט של הביטחון וניהול ענייני המדינה הוא האיש הנכון במקום הנכון, הוא כשל ובגדול. אז למה לחכות עוד שנה? עוד שנתיים? מדוע להמתין שהמצב יידרדר עוד"?

גולדן תוקף בדבריו את אלו שתומכים בנתניהו רק בגלל שהשמאל והתקשורת יוצאים נגדו, וטוען כי מדובר בטיעון לא ענייני. לקראת סוף דבריו הוא פנה לנתניהו ומבקש: "קבע מועד מוסכם לבחירות ואז תיתן לימין הישראלי למצוא לך מחליף. נלך לבחירות ונתחיל בע"ה בתיקון מדינת ישראל". לדבריו, לא רק נתניהו צריך ללכת הביתה, אלא כל מי שהחזיק בהגה המדינה ובהגה הצמרת הביטחונית והמדינית בשני העשורים האחרונים. "את כולם צריך להעיף. ואז להתחיל כאן משהו חדש. בלעדיהם".

בסיום דבריו, מגלה גולדן כי הקש ששבר את גב הגמל שלו באופן סופי, הוא התרת הביקורים אצל מחבלי הנ'וחבה בשעה, "שאנחנו מוכנים תמורת עשרים חטופים, שאין לנו מושג מי הם והאם הם בחיים, להפסיק את המלחמה". השורה התחתונה שלו: "לא נוכל לנצח כאשר נתניהו יושב על ההגה של המדינה הזאת. ומי שטרם השתכנע בכך אחרי חצי השנה הזאת – מה אומר ומה אגיד, נגמרו כבר המילים".

עד כאן דבריו של גולדן, איש ימין, שנמנה כאמור בעבר על תומכיו המובהקים של נתניהו וכיום נותר בימין, אך חושב אחרת. ואנו נשאיר את הדברים כהרהור פתוח.   

הטור פורסם במדור מקור נאמן בעיתון "יתד נאמן"

עשרות פעילים מהגבעות פקקו אמש את נתיבי איילון באמצעות נסיעה איטית ועצירה משולבת של שיירת רכבים, עליהם הודבקו כרזות עם תמונותיהם של העצורים המנהליים שקראו לשחרורם המיידי.

שיירת המחאה מגיעה על רקע צו מעצר מנהלי נוסף שהוציא היום שר הביטחון יואב גלנט, כנגד צעיר בן 16 מגוש שילה שנעצר במחאות לאחר הרצח של בנימין אחימאיר הי"ד בסוף השבוע שעבר.

מאז הקמת ממשלת הימין הנוכחית נעצרו 17 פעילי ימין במעצר מנהלי, זאת בנוסף ל- 3 צווי הארכה נוספים שהוצאו כנגד פעילים שכבר שהו במעצר. מדובר בשיא חסר תקדים מאז קום המדינה וכמעט הכפלה של מספר הצווים שהוצאו בתקופת ממשלת רבין שהייתה שיאנית הצווים עד כה, והחזיקה בנתון הלא מחמיא של 11 צווי מעצר מנהלי שהוצאו כנגד יהודים.

על ניסיך

המתקפה המתוקשרת ביותר לא הפתיעה איש, אך הבליטה את גודל הניסים והנפלאות

ארבע המילים המרכזיות של השבוע מגיעות בצמדים. הצמד הראשון: "ניסים ונפלאות", מדגיש את מה שנמנע מלהתרחש אם חלילה 60 טון חומר הנפץ, ששיגרו האיראנים היו נוחתים כאן על מרכזי אוכלוסייה או על מתקנים צבאיים.

הצמד השני: "איך ומתי", עוסק כבר בתגובה הישראלית הצפויה נגד איראן, כשכולם יודעים שתהיה תגובה, אך השאלה – כיצד היא תבוצע, ומתי זה יקרה (נרחיב בהמשך). אפשר אפוא לכתוב כך: ניסים ונפלאות – כאן בארץ. איך ומתי – שם באיראן.   

המתקפה האיראנית עצמה הייתה באוויר כבר שבועיים, מאז החיסול בסוריה של הגנרל האיראני חסן מהדווי. ישראל לא נטלה אמנם אחריות רשמית על החיסול והמחשבה כנראה הייתה, שהאיראנים יבלעו את העניין בשקט, כפי שהיה בעבר בחיסולים אחרים, שגם בהם שמרה ישראל על עמימות. אולם הפעם החליט המשטר האיראני להגיב, בעיקר לאחר שנתקל בקולות לעג פנימיים על שתיקתו.

הדריכות למתקפה האיראנית הייתה עולמית. כולם המתינו לתקיפה עוצמתית על ישראל. המודיעין המקדים היה (הפעם) מדויק ומפורט ונשען גם על דיווחי המודיעין האמריקאים ומדינות נוספות. הצדדים נערכו מראש ורעננו תכניות. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן קטע את חופשתו והקואליציה הבינלאומית שהורכבה מארה"ב, בריטניה, צרפת, מדינות ערב הסוניות וישראל הועמדה במצב הכן. כולם עצרו את נשימתם והכוננות הורגשה בכל אמצעי היירוט בישראל.

אפשר לקבוע בוודאות, שמעולם לא הייתה מתקפה כה מתוקשרת בשידור חי עם מידע מפורט היכן נמצאים הטילים במעופם, היכן הכטב"מים ומתי הם אמורים לנחות וליפול בישראל. כל מי שטס לחו"ל מכיר את המפה הדיגיטלית במטוס, שמראה בכל שנייה היכן נמצא המטוס מעל הים. כך בדיוק היה הפעם עם הטילים והכטב"מים. התקפת פתע שלא הפתיעה איש.

כולם ידעו, התכוננו, המתינו וציפו, מרגע השיגור ועד שלב היירוטים. הרחובות התרוקנו מאדם והכבישים נותרו שוממים. שעות ההמתנה נוצלו להתארגנויות אחרונות: הכנת המרחבים המוגנים, בדיקת המקלטים, הגפת החלונות וכניסה הביתה. ההמולה היחידה שנשמעה מידי פעם ברחובות, הייתה של בני משפחה שהגיעו למצוא מחסה בחדרי הממ"דים בבתי ההורים (או ההפך).

ואז בשעה 1:42 בלילה שבין מוצאי שבת לראשון זה החל: אזעקות, יירוטים, בומים גדולים וניסי ניסים. עוצמת התקיפה, 331 שיגורים שונים, הייתה גבוהה מעט מהמצופה, אולם היא סוכלה. הכוונה האיראנית לפגוע במדינת ישראל נכשלה. בד בבד היא הצליחה להראות לעיני כל ובשידור חי את חסדי ד'. אחרת לא ניתן להסביר כיצד 185 כטב"מים, 110 טילים בליסטיים ו-36 טילי שיוט, שוגרו לכאן והתוצאה: אפס נפגעים, מלבד ילדה בת 7 מהפזורה הבדואית שנפגעה מרסיסי יירוטים.

"אליך לא ייגש"

אלו מול אלו: הניסיון המגוחך והמגושם של העיתון הכלכלי לצנן את גודל הניסים לא צלח

הכותרת ב"יתד נאמן" לרוחב העמוד (באדום) למחרת התקיפה האיראנית: "על ניסיך שבכל יום ועל נפלאותיך וטובותיך", שיקפה במדויק את מה שארע. גם התמונה של שבר הטיל שיורט ונפל בנחל עין בוקק, עם הכיתוב: ייפול מצדך אלף, אליך לא ייגש", הדגישה היטב את גודל הנס. הקוראים מסתבר הזדהו מאד עם הכותרת והתמונה ויעידו על כך התגובות הרבות שהגיעו למחרת ובמהלך כל השבוע.

בנוסף זכינו גם לראות כיצד מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א חבר מועצת גדולי התורה, מציג את העיתון פיסית כשהוא מתאר את חובת ההודאה על הניסים.

ואכן קשה היה להתעלם מגודל הניסים וגם התקשורת הכללית ציטטה בהרחבה את אופן הסיקור של "יתד נאמן" ושאר העיתונים החרדים עם הכותרות שהעניקו לאירוע. עם זאת חלקם התקשו לקבל את האמת כפשוטה, וניסו לצנן את הקדירה עם כותרות "מאזנות" על "פיתוח אמצעי הלחימה" ו"הציוד הצבאי" תוך הטחת ביקורת על רשתות החינוך החרדיות, "שאינן מלמדות מדעים" וכדו'. מיותר לומר שאין לכך שום קשר לגודל הניסים. יעידו על כך דבריו של דר' אביטבול, פיזיקאי בכיר, שפורסמו השבוע ברבים. לטובת אותם שלא נחשפו לדברים, נביא אותם עם קיצורים מתבקשים.  

דר' אביטבול, שעבד שנים ארוכות בתעשייה הביטחונית בפרויקטים הנחשבים ל"חוד החנית" במדינת ישראל. "מה שקרה במוצאי שבת, כאשר מערכות ההגנה סיכלו את כל הטילים, לא יכול לקרות מבחינה מדעית. לקחתי עיפרון וצללתי לחישובים כדי לבדוק את הסבירות שתוצאה כזו תתממש. מדובר בריבוי גדול של אירועים טילים וכטב"מים, שהיה צריך לטפל בהם בו זמנית. כל זה מכפיל את הסיכוי לטעויות למרות כל הטכנולוגיות הגבוהות".

"מה שקרה בפועל זה שכולם, הטייסים, מפעילי המערכות ומפעילי כל הטכנולוגיות פעלו כאיש אחד ברגע אחד באחדות כוללת. אם זה לא מעשה אלוקי, אני לא יודע מה זה נס. אי אפשר להסביר על פי הטבע מה שקרה. ההצלה שהתחוללה היא בלתי אפשרית באופן טבעי והנס חסך חיי אנשים רבים בעם ישראל".

"אם מערכת ההגנה הייתה נכשלת ביירוט מספר טילי שיוט, התוצאה הייתה גוררת אותנו למערכה מאד מורכבת וגם בפעם הבאה זה לא יעבור ללא השגחה אלוק'. והראייה היא שגם מנהלי התעשיות הביטחוניות המפתחים והמייצרים את המערכות הללו מבטיחים לא יותר מ-90% הצלחה". דבריו של הפיסיקאי שמכיר את כל המערכת מקרוב אומרים אפוא הכול.

ולמרות כל הדברים הללו, לא היה ספק, שיהיה מי שינסה לנצל את המתקפה שסוכלה השבוע, על מנת לנגח את נתניהו (ודרכו את הציבור החרדי). ואכן לא היה צריך לחפש הרבה. הכותרות של "דה מרקר" והמאמרים בו אמרו הכול: "המתקפה האיראנית סוכלה בזכות החינוך והמדע שהממשלה פועלת לרסק", "בלי מדע וליבה – אין 99% יירוטים".

מסתבר שגם כאשר רואים את הניסים מול העיניים, יש המתקשים להודות על האמת. במילים נוקבות יותר: לא רק שאין שם שמיים שגור על פיהם, אלא שם שמיים עקור מתודעתם.

לילה היסטורי

כך הסתיימה לה לאחר עשרות שנים מלחמת הצללים וכך עברה לפסים גלויים

ישנם תאריכים ביטחוניים שנכנסים להיסטוריה הלאומית. גם הלילה בתחילת השבוע, אור ליום ראשון יהפוך לכזה. לאחר עשרות שנים של מלחמת צללים בין איראן לישראל, שכללה חיסולים מסתוריים ופגיעות מוזרות במתקני הגרעין, ומנגד מלחמת סייבר בלתי פוסקת מצד האקרים איראניים נגד יעדים ישראלים, הפכה המלחמה החשאית הזו לגלויה ופומבית.

המשטר האיראני החליט לשנות את התנהלותו המוכרת, ובמקום להשתמש בשלוחיו הקבועים ולהסתתר כעלה נידף מאחורי גבם, תקף ישירות משטח איראן. התוכנית האיראנית הייתה לפגוע בבסיסי חיה"א, בדגש על הבסיס האסטרטגי בנבטים הממוקם בנגב. האיראנים טענו כי מטוסי "אף-35" "והחמקן" יצאו מהבסיס הזה והשתתפו בחיסול הגנרל האיראני הבכיר מהדווי בדמשק.

מיד לאחר החיסול הצטברו הסימנים, שאיראן מתכננת הפעם תגובה שונה מבעבר. לא נדרשה עבודת מודיעין מיוחדת לגלות את זה. די היה לשמוע את המנהיג העליון האיראני עלי חמינאי, שהצהיר על כך מפורשות בשלוש הזדמנויות שונות, ואפילו פרסם הודעה שתורגמה לעברית על הנקמה שבדרך.

האיראנים טענו שהבניין שהותקף בצמוד לשגרירות שלהם בדמשק שימש כקונסוליה, ולכן הפגיעה בו נחשבת להפצצה בשטח ריבונותם. בישראל כאמור לא נטלו אחריות אך היו מי שהבהירו כי החיסול בדמשק לא בוצע במתקן של השגרירות האיראנית ולא בקונסוליה שלה, אלא בבניין ששימש לטרור בבעלות כוחות קודס בסמוך לשגרירות.

באיראן לא קיבלו את ההסברים הללו ובמשך שבועיים איימו להגיב ולנקום. במסגרת זו נתלו שלטי ענק בטהראן בעברית: "ננקום בישראל". לכל זה נוספו ערוצים המזוהים עם האופוזיציה האיראנית, שלעגו למשטר באמצעות הפצת תמונות של קצינים איראנים בכירים שחוסלו בשנים האחרונות, והנקמה בוששה מלהגיע. "מה קורה עם הנקמה שלנו", לעגו לחמינאי ולאנשיו.

כל זה הביא את האיראנים לבצע את הנקמה שלהם, תוך שהם מכניסים את הציבור בישראל לכוננות, דריכות ולחץ. עם זאת במשך כל השבועיים, לא היו הנחיות מיוחדות של פיקוד העורף. השגרה נשמרה. רק במוצאי שבת בשעה 8 בערב, התייצב דובר צה"ל, דניאל הגרי והחמיר את ההנחיות. בד בבד נסגר המרחב האווירי וחלק מהטיסות שעשו דרכן לישראל שבו לאחור.

גם מטוס ראה"מ "כנף ציון" המריא מבסיס נבטים, מה שעורר גל שמועות כאילו נתניהו ומשפחתו נסים על נפשם. בפועל נתניהו כבר היה בקריה, ופיקד על מבצע היירוטים יחד עם הרמטכ"ל ומפקד חיה"א.

כאשר החלו להגיע מטחי הטילים והכטב"מים מאיראן, תימן, עירק וסוריה, התברר שמדובר בלילה היסטורי שהמזרח התיכון לא ראה מעולם. כל שכבות ההגנה בישראל הופעלו, כאשר חלק מהיירוטים נעשו עוד לפני שהגיעו לשמי הארץ. החלוקה הייתה כזו: ישראל פועלת מעל ירדן והאמריקאים רחוק יותר מזרחה מעל עיראק.

בבוקר יום א' שידר הצבא בשידור חי את הנחיתות של מטוסי הקרב בבסיס נבטים לאחר שחזרו ממבצעי הירוט. המטרה הייתה להראות שלא נגרם נזק לבסיס, ובכך להזים את השקרים האיראנים.

"זה היה לילה דרמטי ביותר, שלא חווינו אף פעם במזרח התיכון" סיכם שר הביטחון גלנט את האירוע (ולא התכוון הפעם ל"ליל גלנט" המפורסם.)

הדילמה והתגובה

האם יש להתייחס לכוונה ההרסנית של האיראנים, או ללכת אחר תוצאת מעשיהם?

הלילה ההיסטורי שתואר לעיל היה שונה לחלוטין ממה שארע בשביעי באוקטובר, שם נתפס הצבא בלתי מוכן. הפעם זה היה אחרת.

עוד קודם התגובה האיראנית, נשמעה ההערכה כי אם האיראנים ישגרו טילים שיגרמו ח"ו להרוגים וכן לנזקים כבדים לתשתיות, לא יהיה מנוס מלהגיב מידית. מנגד, אם ישגרו טילים שלא יגרמו לנזק משמעותי, מדינת ישראל תוכל להכיל את האירוע והסבב ייגמר. כך כאמור הייתה ההערכה המוקדמת.

השאלה עתה כיצד להתייחס למה שקרה בפועל: האם הירי האיראני חסר התקדים בהיקפו לכאן, שרק בניסי ניסים לא הסתיים בנזקים קשים ביותר, (ויעידו תמונות הטילים כבדי המשקל שנפלו ויורטו), נחשב לכזה שיש להגיב נגדו. או שכיון שבסופו של דבר לא היו נזקים, יש להכיל ולהבליג. במילים אחרות: האם ללכת אחר כוונתם של האיראנים לבצע פיגוע קשה ביותר. או ללכת אחר התוצאה הסופית שמנתה אפס נזקים ואפס פגיעות ישירות.

מה שבטוח שכרגע האיראנים הם שמזיעים מדאגה, כיצד תגיב ישראל. בעניין הזה (בלבד) אפשר בהחלט ללמוד מהם. במשך שבועיים הצליחו למרוט ולמתוח את עצביהם של הישראלים, שהמתינו לתגובה, שינו תכניות וחזרו בהם, וחוזר חלילה.

כך או אחרת, אם במוצאי שבת חיכה כל העולם לתקיפה האיראנית בשל כל הסימנים שהצביעו על כך, הרי שעתה ממתינים כולם לפעולת תגמול ישראלית באיראן. קבינט המלחמה קיבל החלטה להגיב וייפה את כוחם של השלישיה נתניהו-גלנט-גנץ להחליט על עיתוי הפעולה והיקפה.

התגובה אמורה להעביר מסר לאיראן, שגם היא פגיעה וכן לשקם את כוח ההרתעה שנפגע קשות בשביעי באוקטובר. עם זאת צריכה התגובה להיעשות באופן שלא תביא למלחמה אזורית. המטרה הישראלית היא לשמור על הקואליציה הבינ"ל שסייעה בבלימת התקיפה האיראנית ולרתום את העולם למערכה מול הגרעין האיראני. זאת לאחר שהתברר שלאיראנים לא תהיה לכאורה כל בעיה לצייד את הטילים בראשים נפץ כימיים, לאחר שהיכולת הזו תהיה בידם. 

בעולם מבינים את הצורך הישראלי להגיב ומקווים שהיא תפעל כאמור בדרך שלא תביא למלחמה כוללת. הרצון הוא לאפשר לאיראן לעבור לסדר היום, או להגיב תגובה מינורית שתסיים את הסבב.

האיראנים אמנם משדרים קולות ניצחון על עצם השיגורים, אך אפשר לשער שהם מאוכזבים מתוצאות התקיפה. כוונתם הייתה להתמקד ולפגוע ביעד צבאי, כפי שתואר לעיל. הם חלמו על תמונת ניצחון, שתראה שברי מטוסי אף 35 בבסיס נבטים. הדבר לא התממש ומכאן אכזבתם.

תגובה חובה

מדוע לא בוצעה תגובה ישראלית בזמן אמת נגד איראן, מי תמך בכך ומי התנגד?

התקשורת כדרכה ניסתה למצוא חילוקי הדעות בתוך הקבינט באשר לתגובה הישראלית הנדרשת. היו שטענו כי השרים גנץ ואיזנקוט היו בעד מתקפה כבר באותו לילה, בעוד המערכת הצבאית יחד עם נתניהו וגלנט היו נגד. דיווחים אחרים טענו בדיוק ההפך. אחד הכתבים הלך צעד קדימה ובשני דיווחים שונים, טען דברים סותרים מינה וביה. לרגע קבע שגנץ ואיזנקוט היו בעד תקיפה מיידית, ובדיווח מאוחר יותר טען שהם דווקא התנגדו לתקיפה.

מבדיקת העניין עולה כי כבר באותו לילה של התקיפה האיראנית, עלתה שאלה בקבינט, האם להגיב מיידית. שני הרמטכ"לים לשעבר, בני גנץ וגדי איזנקוט, הציעו לתקוף אתר איראני כלשהו, בזמן אמת. ההצעה הייתה לפגוע באחד משדות התעופה מהם שוגרו הטילים או הכטב"מים, ובכך לקוות שהסבב יסתיים ולא יצריך שוב תגובה איראנית.

במערכת הביטחונית לא התנגדו להצעה, אך ציינו כי היא לא ישימה מבחינה מבצעית. זאת משום שבאותה שעה התנהל מבצע היירוט הגדול, שנחשב למורכב ביותר. באוויר היו מאות מטוסים ישראלים וכן מטוסים אמריקאים, בריטים, צרפתים ועוד. כמו כן היו השמים מלאים בטילי שיוט כטב"מים וטילי יירוט. כל זה לא אפשר לבצע גם תקיפה בתוך איראן, מחשש של פגיעה בשוגג בכוחות ידידותיים.

לאחר מכן עם סיום התקיפה האיראנית, ב-2 וחצי לפנות בוקר, כאשר השמים התרוקנו ממטוסים ומגופי יירוט, נוצרה הזדמנות התגובה. במערכת הצבאית תמכו בכך וחיל האוויר הישראלי הועמד במצב הכן. גורם מדיני בכיר אף תדרך את אחד הכתבים הבכירים, כי "לא כדאי עדיין ללכת לישון", משום שצפויה תגובה ישראלית שטרם הייתה כמותה. בפועל זה לא קרה. הסיבה: שיחת טלפון בין ביידן לנתניהו שנמשכה 25 דקות, במהלכה ביקש הנשיא מראש הממשלה לדחות את התגובה הישראלית.

נתניהו חזר לקבינט המלחמה, שם הוחלט להמתין כמה ימים לפני התגובה. ביום שני בלילה, הייתה מדינת ישראל קרובה לתגובה, אך היא שוב נמנעה מסיבות מבצעיות. בשעת כתיבת השורות, אתמול לפני צהרים, אין עדיין תגובה, אך ההבנה היא שהיא תתבצע ויהי מה. להערכה זו שותפים כל הפרשנים לענייני צבא, ביטחון, אסטרטגיה, מזרח תיכון, איראן, אמ"ן, הקבינט ונתניהו.

האמריקאים וגם בעלי הברית הנוספים שמונעים מישראל להיכנס למלחמה בצפון, מבינים שלא יוכלו לעצור אותה מלהגיב נגד איראן. אולם זאת בתנאי שהתגובה לא תהיה חזקה מידי, כדי שלא לגרום לאיראן לתקוף שוב.

האיראנים מצדם כבר מאיימים שכל תגובה בשטחם, תביא לתגובה מידית נגד ישראל "באמצעים שלא היו בתקיפה הקודמת". אין לדעת האם האיראנים מתכוונים לכך באמת, או שהם רוצים לסיים את הסבב כשידם על העליונה ללא תגובה ישראלית, שתאלץ אותם לשוב להגיב וחוזר חלילה.

מסדאם ועד חמינאי

הקשר בין הסקאדים ששוגרו לפני 33 שנים מעיראק למטחים שנורו השבוע מאיראן

למרות השבחים הרבים למערכת הביטחון ולמרות הניסיון "להכשיר" את אמ"ן והעומד בראשו, לאחר המודיעין המדויק על התקיפה והבלימה, עדיין צריכים לזכור שאמ"ן שוב טעה, כאשר לא העריך נכונה את התגובה האיראנית לאחר החיסול בדמשק. ההערכה הייתה שהאיראנים יכילו את האירוע, דבר שלא קרה בפועל. מהסיבה הזו יש לחשוש שמא אמ"ן טועה שוב, כאשר אינו יודע להעריך נכונה את התגובה האיראנית הצפויה לתגובה הישראלית שעומדת להגיע. אמ"ן לא הכי מהימן.  

אפשרויות התגובה של ישראל רחבות והיא צריכה לבחור באחת מהן. האפשרות החריפה ביותר, היא מתקפה עוצמתית של חיה"א הישראלי בלב איראן, דבר שיביא בוודאות לתגובה איראנית ופתיחת מלחמה אזורית. אפשר גם לבצע פעולה חשאית בעצימות נמוכה יותר של המוסד, תקיפת סייבר עוצמתית באמצעות יחידה 8200, או לתקוף יעדים איראנים בסוריה ובמקומות אחרים. הדילמה לא פשוטה, כאשר הרצון הוא בסופו של דבר לרתום כאמור את העולם נגד הגרעין האיראני.

והיו שנזכרו השבוע בשני אירועים מהעבר: האירוע הראשון התרחש לפני 33 שנים והשני לפני 23 שנים. האירוע הראשון, שדומה מאוד למה שהתרחש השבוע, היה מלחמת המפרץ הראשונה, בה שיגר סדאם חוסיין, במשך חודש ימים, יותר מ-40 מטחי טילי סקאד מעירק לעבר ישראל. הימים ההם זכורים בגלל מסכות האב"כ, סמרטוטי האקונומיקה, הסלוטייפ, אזעקות "נחש צפע" ו"שתו מים" של הדובר הצבאי נחמן שי.

בישראל נשמעו אז קריאות לתקוף בעירק ולהגיב. אולם ראה"מ דאז, יצחק שמיר, שנחשב לימני, ניצי וקשוח, בלם את הקריאות הללו. זאת לאחר פנייתו של הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב, שביקשו להישאר מחוץ למלחמה ולא לפגוע בקואליציה האמריקאית-ערבית שפעלה להביס את סדאם חוסיין. סגן הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק ושר הביטחון משה ארנס, לחצו על שמיר להגיב, אולם הוא התייצב לצד ארה"ב ודחה את כל הלחצים.

נתניהו כמו שמיר, בולם בשלב זה את המתלהמים בממשלתו. התגובה תגיע, אבל הרצון שלו הוא להימנע מתגובות לא נכונות, ולהתמקד במיטוט החמאס בעזה ובשחרור החטופים. קיצוני השמאל אמנם מאשימים אותו שהוא מפקיר את החטופים במכוון, אבל האמריקאים כבר קבעו השבוע באופן ברור, כי מי שמעכב את העסקה הוא סינואר. אנשי המחאה כמובן אינם משתכנעים, אבל זה סיפור אחר.

האירוע השני שארע לפני 23 שנים, היה שיגור הקאסם הראשון מעזה לשדרות. היו אז שניסו להמעיט מהעניין וציינו בלעג כי מדובר ב"צינורות מעופפים" ולכן אין צורך להגיב בחריפות. במקרה הזה הם טעו. "הצינורות המעופפים" הללו הפכו לרקטות וטילים וגרמו להרבה נזקים. לא תמיד צריכים להבליג.

קונספירציה הזויה

גם זו אפשרות: האם יתכן שאיראן תיאמה מראש את ההתקפה שלה עם ארה"ב?

בחודשים האחרונים מתרבים הדיווחים כי איראן מנסה לקדם בחשאי את תכנית הגרעין שלה בחסות המהומה האזורית. על פי אחד הדיווחים, ביידן חושד שנתניהו מנסה לגרור את ארה"ב למתקפה נגד איראן כדי לחסל את פרויקט הגרעין. אולם לנשיא האמריקאי יש בחירות על הראש והוא לא מעוניין להיכנס להרפתקה הזו, כיון שזה יכול לסבך אותו קשות.

האיראנים מצדם אינם רוצים שהעניין הגרעיני שלהם יהפוך למוקד ההתעניינות המרכזי ולכן הם יעשו הכול כדי להצניעו ועשויים לוותר בסופו של דבר על תגובה, לאחר שישראל תבצע את תגובתה שלה.

יתכן מאד שהאיראנים חשים באמת ובתמים ניצחון על מה שארע השבוע. הניצחון שלהם התבטא בצפייה הדרוכה שהייתה בישראל לקראת המתקפה, בביטול אירועים שונים בארץ ובפאניקה שהם יצרו. גם התקשורת הישראלית סייעה להעצמת החרדה הזו.

לפי תיזה (משונה) זו, האיראנים כלל לא התכוונו לשגר מטחי טילים על אוכלוסייה אזרחית ותיאמו מראש עם האמריקאים על דרך תגובתם. הראייה: ארה"ב תדרכה את שגריריה היכן יוכלו להסתובב בשטח ישראל והיכן לא. כמו כן האיראנים לבטח הבינו, שמדינת ישראל לא תשב בחיבוק ידיים ובמשך שבע שעות משיגור הכטב"מים ועד נחיתתם, היא תפעל ליירט אותם במדויק.

האיראנים כאמור ידעו את כל זה, אולם הם חשו מחויבים לעשות משהו עקב הלעג שהופנה נגדם ברשתות החברתיות בתוך איראן. התיאום שלהם עם ארה"ב היה שהם (האיראנים) יגיבו באופן לכאורה משמעותי עקב החיסול בדמשק, אבל לא יגרמו לישראל נזק רב, ולכן היא לא תגיב ובכך ייסגר הסבב.

כך נהגו בזמנו האיראנים עם הנשיא טראמפ לאחר חיסול קאסם סולימאני על ידי כוחות אמריקאים. איראן שיגרה אז בתגובה טילים לעבר בסיסים אמריקאים בעיראק, אך הזהירה מראש את מי שצריך שהיא עומדת לעשות זאת. האמריקאים קיבלו את האזהרה, רוקנו את הבסיסים מאדם ונתנו לאיראנים לבצע את התגובה ובכך לסגור את הסיבוב.

שורה התחתונה: איראן לא רוצה להתעמת מול ארה"ב וגם לא בצורה גלויה מול מדינת ישראל. היא מעדיפה להמשיך את המלחמה במחשכים ובינתיים לפתח את הנשק הגרעיני לה.

האם תזה זו היא נכונה? האם אכן האיראנים תיאמו את הפעולה שלהם עם ארה"ב וקיבלו הסכמה בשתיקה? הקונספירציות אינן מתות אף פעם. הן רק מתחלפות בקצב מסחרר. 

ביום חמישי האחרון אחזו זעם ותדהמה בכל יהודי המאמין בערך לימוד התורה. לראשונה בכל שנות קיומה, קבע בג"ץ בהרכב שופטים מורחב כי נאסר על המדינה לתקצב בחורים שלא הגיעו לגיל הפטור (26), וזאת לאחר שלפני כשמונה חודשים פקע תוקפם של הסעיפים הנוגעים למעמדם החוקי של בני הישיבות, וגם החלטת הממשלה שמנעה מצה"ל לשלוח צוי גיוס לבחורים.

אחרי ההפנמה של המצב החדש, שוחחנו עם עורך הדין שמואל הורביץ, המייצג את איחוד הישיבות בארץ-ישראל, בניסיון להבין את השלכותיו של המצב החדש. האם בחורים שינסו לצאת מהארץ ייעצרו? בחור שייתקל בשוטר יישלח לכלא הצבאי? והאם יש תרחיש סביר בו ייעצרו בחורי ישיבות במסות גדולות.

נתחיל בהגדרות מתוך ספר החוקים: אדם שקיבל צווים ולא התייצב בלשכת הגיוס, מוגדר – משתמט. לעומת זאת, עריק – מוגדר כל מי שהשלים את תהליך הגיוס שלו וחוייל. כך, מי שמסרב להתייצב ליחידה ובורח מהבקו"ם- נחשב עריק בקו"ם. מי שעובר את כל התהליך, מתפנה לטירונות, משובץ ליחידה ובורח ממנה – נחשב נפקד או עריק יחידה. מי שלא מתייצב לזימון מילואים – נחשב עריק מילואים.

עו"ד הורביץ מסביר כי במצב הנוכחי בו, מצד אחד, אין הנחייה חוקית שתאפשר את אי-גיוסם של בחורי הישיבות, ומאידך לא נשלחו צווי גיוס חדשים לבחורים – אין כל בעייה חוקית לצאת מהארץ למשל כמו כל מלש"ב רגיל. יתרה מכך, לפי החוק היבש אסור לבחורים שאינם נשואים לעסוק בכל עיסוק אחר מלבד לימוד תורה. משעה שהחוק בטל ואינו רלוונטי, לכאורה לא תהיה בעייה חוקית לבחורים לעבוד ולקבל שכר ב"תלוש", עד לחקיקת חוק חדש.

מאידך, עו"ד הורביץ מסייג ואומר כי אם הממשלה תעביר החלטה ולפיה המצב הישן (למשל: הגבלות יציאה מהארץ ותעסוקה) יחזור לתוקפו, רשויות הגיוס עלולות לטעון כי הבחור עבר על החוק ויסירו את מעמד בן הישיבה שלו. "כדאי לחשוש ולהתייעץ עם עורך דין בכל מקרה ספציפי שעולים בו ספיקות", הוא אומר. ובכל מקרה, לגבי יציאה מהארץ בתקופת 'בין הזמנים', אין הגבלות – גם לפי התקנות הישנות, ולא יתעוררו בעיות לבחורים שיצאו בתקופה הקרובה.

אם וכאשר יגיעו צווי התייצבות, ובהיעדר דיחויים, כיצד על בחורי הישיבות לנהוג? כאן עו"ד הורביץ מפתיע. "אני ממליץ, כמובן בכפוף להוראות הרבנים, לעשות את התהליכים הרגילים של הצו הראשון במלואם ולא לוותר על שום חלק. אם כואב לך הגרון או האוזניים, תגיד. אם היית חולה – תפרט. לא להחביא או להסתיר מחלות או אלרגיות". הסיבה לכך – בעייה רפואית דורשת הליכים נוספים מצד הצבא, והם שולחים את המתייצב לרופאים מומחים, מה שכמובן מאריך את הזמן.

מדוע כדאי לבחורים להשלים את הליכי הצו הראשון? "למשל, בגלל צו עיכוב יציאה מהארץ", מסביר עו"ד הורביץ. "הצו מוצא בשני שלבים: או לאדם שלא שיתף פעולה בהליכי הצו הראשון או לאדם שנשלח אליו צו גיוס ולא התייצב. השלמה של תהליכי הצו הראשון כביכול 'דוחים את הקץ' ומונעים הטלת סנקציות על הבחור".

ובשלב הבא, עו"ד הורביץ ממליץ לפנות לוועדת המצפון בצה"ל. "עד היום הוועדה שימשה רק לחילונים, כי לחרדים אמרו 'לכם יש הסדר מיוחד בחוק ואין צורך שתבואו אלינו'. אבל עכשיו, כשאין חוק, הייתי אומר לכולם שיגישו בקשות לפטור מטעמי מצפון, ובשלב זה כל תהליכי הגיוס מוקפאים על פי הנהלים של הצבא עד שאתה עובר את הוועדה כולל אפשרות הערעור על החלטותיה. ונקווה שעד אז נבחרי הציבור יסדירו את העניין", מסביר עו"ד הורביץ.

"אם כל זה ייכשל, וייצאו צווי גיוס ל-66 אלף בני ישיבות, וכמובן שיגישו עתירות לבג"ץ על 'פגיעה בחופש הדת' וכולי – שכולן יידחו, והבחורים לא יתייצבו לגיוס, או אז הם יהיו משתמטים", מבהיר עו"ד הורביץ. "במקרה כזה לפי הנוהל הצבאי, רק אחרי שנה של השתמטות המשטרה הצבאית מתחילה לחפש אותך".

הראיון המלא עם עו"ד שמואל הורביץ יתפרסם בעז"ה ביום חמישי, בשעה 20:00

איחוד הישיבות באר"י הוא ארגון חרדי תורני ופועל בהתאם לכלל של "ככל אשר יורוך" ולפיכך מבהיר שכל תלמיד ישיבה צריך להתייעץ עם הרב שלו. עו"ד שמואל הורביץ מדגיש כי "אני כפוף למגבלות המקצוע של עריכת דין ומחוייב לנהוג ע"פ דין. כל הייעוץ והנאמר כאן נאמר בהתאם לכך ובהתאם לניסיוני האישי הרב בייצוג בחורי ישיבה בשנים האחרונות".

ההיסטוריה וההווה

מוצאי שושן פורים הולידו בעבר אירועים משמעותיים רבים, כפי שארע גם השבוע.

שבוע עמוס אירועים כפי שעברנו (ועדיין אנו בעיצומם) לא זכור זמן רב. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת, שדברים משמעותיים וגדולים התרחשו במוצאי שושן פורים או באותו שבוע. הנה כמה דוגמאות.

ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר פיטר לפני 34 שנים, יום לאחר פורים, את שר החוץ שלו שמעון פרס, בעת שהשניים כיהנו ברוטציה בראשות הממשלה בממשלת האחדות שלהם. משם החל "התרגיל שלא הריח" וכל שהסתעף סביבו, עד הקמת ממשלה חדשה בראשות שמיר.

אירוע נוסף שהתרחש במוצאי שושן פורים: מסיבת העיתונאים המיוחדת לפני 4 שנים בהשתתפות ראה"מ נתניהו ושר הבריאות דאז הרב יעקב ליצמן. מסיבת העיתונאים הזו נכנסה להיסטוריה לא בגלל הספודיק שליצמן חבש לראשו, אלא בגלל שבאותו אירוע הוכרזו לראשונה הנחיות חדשות להתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה. מכאן זה החל והסתעף לכל מה שעברנו.

אירוע נוסף שהתרחש השבוע לפני שנה (לפי התאריך האזרחי) היה "ליל גלנט". היה זה כאשר עשרות אלפים יצאו להפגין באופן ספונטני על רקע החלטת נתניהו לפטר את שר הביטחון גלנט, שיצא נגד הרפורמה המשפטית. תומכי הרפורמה טוענים כי באותו לילה בוצעה "התנקשות בדמוקרטיה". מנגד, טוענים המפגינים, שהם אלו שדווקא הצילו אותה. דינו של הוויכוח הזה להימשך עד אין קץ.

והנה גם השבוע התרחשו כאמור (ועדיין מתרחשים) אירועים רבים ומשמעותיים בתחומים הפוליטיים, המדיניים והביטחוניים עליהם נרחיב בהמשך. נתניהו נקלע למלכוד הקשה ביותר מאז בחירתו לתפקיד ראש הממשלה, ויהיו שיגידו מאז ומעולם.

מדובר במשבר החריף שלו מול ממשל ביידן. אי התמיכה מטראמפ. ההתלבטות והאזהרות מכניסה לרפיח, כדי למוטט סופית את החמאס. עסקת החטופים שהגיעה שוב למבוי סתום, לאחר שכבר נדמה היה שיש אור בקצה המנהרה. ההחרפה בצפון באופן שלא הייתה מאז תחילת הלחימה. פרישת גדעון סער וחבריו מהקואליציה וכמובן חוק הדיחוי, שמאיים פוליטית על ממשלת נתניהו. כל כך הרבה אירועים והכל בתוך פחות משבוע.

כרגע מופנות העיניים צפונה, כאשר נכון לרגע זה נחשב עדיין הדרום כזירה העיקרית. אולם חזרתם של תושבי קו העימות בצפון, אינה נראית באופק, מה שהופך את הזירה הצפונית לחזית מלחמתית במוקדם או במאוחר.  

איפוק והבלגה

שתיקת אחריות: כל מילה הנכתבת יכולה לקבל משמעות ופרשנות, כאילו מדובר בעמדה רשמית

אך טבעי היה שמדור זה הנוגע בסדר היום הפוליטי, המדיני והביטחוני, יעסוק כאן בהרחבה במשבר "חוק הדיחוי" ובכל המתיחות הקואליציונית סביבו. זאת לרבות השאלות הקשות על דיחוי "חוק הדיחוי" על ידי הליכוד "עד לאחר העברת הרפורמה", ולאחר מכן, "עד לאחר העברת התקציב", "עד לאחר הפגרה" ועוד תירוצים שונים ומגוונים, כל פעם בהתאם לנושא המרכזי שעומד על הפרק.

אולם אין ברצוננו להיכנס לפרטי המשבר ולמהות החוק, בפרט לא בעיתוי הנוכחי, כאשר כל מילה הנכתבת כאן, יכולה לקבל משמעות ופרשנות (כפי שכבר ארע בעבר), כאילו מדובר בעמדה רשמית, תוך ציטוט: "יתד נאמן כותב כך וכך..".

בהקשר זה חשוב להדגיש כי מילים שעלולות להתפרש כמתלהמות, כאלו שמתפרצות מכל לב כואב לנוכח המצב הנוכחי, הן אולי נכונות. אולם לעיתים הן עלולות לשפוך דלק למדורה במקום שראוי דווקא לשפוך מים לכבותה. כל אחד מבין שהעת הזו, היא עת מלחמה עם הרוגים, פצועים וחטופים. אין עיתוי נכון מזה, למה שאמרו חכמינו "חכמים היזהרו בדבריכם". אסור לפעול כרגע   על פי רגש אלא על פי דעת תורה שנקייה מכל שיקול חיצוני. זאת בניגוד לעיתונאים "חרדים" שרק אורבים ומחכים להזדמנות להקיש מילים חסרות אחריות על מקלדתם.

לפיכך גם עתה נדרש מכולנו (לרבות מדור זה) לגלות איפוק והבלגה לאורך כל הגזרה. שתיקה של אחריות. עם זאת ברור לכל בר דעת, כי כאשר יוחלט שיש לזעוק ויש תועלת בזעקה, ברור ש"יתד נאמן", שופרם של בני התורה ולומדיה, יוביל בגאון ובלי חשש את הצעקה. כרגע כאמור השתיקה והזהירות אינה מחמת חולשה אלא מחמת זהירות וד"ל.

כמו כן מיותר ואין ראוי להצטרף למקהלת הכתבים והפרשנים מהתקשורת החרדית, שמצאו את "האשמים", הלא הם הנציגים החרדים, שיכלו לדעתם להעביר את החוק זה מכבר ולא עשו זאת. ההתנפלות ההמונית הזו על שליחי הציבור אינה הוגנת ואינה ראויה, בפרט שהם מקבלים הוראות מגדולי ישראל ועל פיהם הם פועלים. המגוחך הוא, שאותם מותחי ביקורת היום, מתנהגים כחכמים בדיעבד, והם אלו שמתחו ביקורת הפוכה לחלוטין בתחילת הדרך.  

נקודה נוספת וחשובה (שאינה קשורה ישירות למהות החוק) נוגעת להיעדר הסברה בתקשורת, שהפכה לזירה הקשה (אף יותר מהכנסת), בה מתנהל מסע הסתה נרחב נגד הציבור החרדי. כדי לחדד את הנקודה הזו, אחזור למערכות הבחירות בעשרים השנים האחרונות, בהן הייתה לי הזכות להימנות על צוות ההסברה בתפקידים כאלו ואחרים. 

מעולם לא עלה על דעתנו, לנהל את מערכות הבחירות ללא משרד פרסום מקצועי ומיומן, שיידע להדהד ולהבליט את המסרים הנדרשים. לפיכך לא ברור עתה, מדוע המפלגות החרדיות לא נוהגות באותו אופן. איננו זקוקים אמנם להסברה פנימית על מהות וחשיבות לימוד התורה. כך חונכנו וכך אנו מאמינים וגאים בדרכנו. המאמרים הנפלאים והחשובים ממורי דרכינו, מחזקים אותנו ומראים לנו את הכיוון הנכון, כמו גם השיחות והשיעורים ששומעים ילדנו במוסדות התורה.

אולם בכל מה שקשור להסברה החיצונית, אפשר לעשות יותר. נציגי הציבור אינם מתראיינים, ובצדק. הם עסוקים בעשייה ויודעים היטב שכלי התקשורת רק יחפשו להשתלח בהם ולא יאפשרו להם להסביר את עמדתם. אולם אם היו שוכרים אנשי הסברה חיצוניים, אפילו כאלו שאינם נמנים על מחננו, הם היו יכולים לבצע את מלאכת ההסברה הזו בהצלחה, כפי שנפרט בקטע הבא. 

הסברה חסרה

האם צריך לגייס גורמים מקצועיים ומיומנים לצורך מלאכת ההסברה החיצונית?

נושאי ההסברה עומדים על השולחן. צריך רק להביא אותם לציבור בלשון קלה וקולחת. כך לדוגמא, האם מישהו חשב לתקוף את בני גנץ, שהפך את עצמו ממניעים פוליטיים לאחד מראשי הלוחמים נגד כל פתרון, על כך שהוא השתמט מהצבעה על הדחת ח"כ עופר כסיף, ובכך מפקיר את החיילים לתביעות בבית הדין בהאג, בעוד הנציגים החרדים הצביעו בעד ההדחה.  

זה ממש אותו גנץ, שפעל בממשלה נגד הסדר "אופק חדש" למורות, שעובדות קשה לפרנסתן ואימהות לילדים שמקבלות משכורות זעומות, בעוד הוא דואג לפנסיות עתירות עבור יוצאי צבא שפוצחים (כמותו) בקריירה שנייה ומקבלים הון עתק מהמדינה. מדובר במיליארדי שקלים.

ומה עם ההסברה על הסרבנים האמיתיים – אנשי המחאה, שאיימו להשתמט "מטעמי מצפון" אם הרפורמה תעבור.  ומה עם עשרות אלפי חיילי מילואים קרביים שקיבלו פטור ממילואים סתם ככה (כפי שהעיד השר שלמה קרעי). והאם מישהו בדק את מספרי המשתמטים למיניהם מכלל הציבור ויש כאלו רבים ביותר.

מלאכת ההסברה הזו אינה צריכה להגיע מהנציגים החרדים עצמם. אפשר ויש מקום נרחב למלאכה זו, שצריכה להיעשות על ידי גורמי חוץ, בדיוק כפי שהדבר נעשה בכל קמפיין בחירות. אפשר גם לבדוק על הדרך, מדוע לפתע, לאחר פרישת גדעון סער מהקואליציה, הקשיחה היועמשי"ת את עמדתה בכל הקשור לסוגיה, דבר שנמנעה מלעשות כל עוד "תקוה חדשה" הייתה בממשלה. מסבירן נמרץ, יוכל להעלות את השאלות הללו על השולחן ובכך לנסות ולדחוק את ההסתה הנוראה המשתוללת נגד הציבור החרדי. 

ולסיום הקטע הזה, אני רוצה לצטט חבר אישי מחיפה, הרב חגי ולוסקי, שהשתחרר מהצבא בדרגת אלוף משנה ושימש כסגן הרב הראשי הצבאי וכרב חיה"א. השבוע כתב הרב ולוסקי כך:   החשש שלי אינו מהיועמשי"ת או מהתקציבים. גם לא מהגיוס (שלא יהיה). החשש האמיתי שלי, שמדינת ישראל (וכתוצאה מכך צה"ל וגופי הביטחון) מאבדים את הזכויות הגדולות שהיו להם, באחזקת עולם התורה. לא רוצה לחשוב מה משמעות לחימה ללא סייעתא דשמיא חלילה. ללא זכות התורה שעומדת לחיילי צה"ל. מי שמבין קצת , ולא צריך להיות איש צבא דגול, רואה את הניסים האדירים שמלוים אותנו, לצד האבל על כל חייל שנופל".

כך כותב מי שמגיע מתוך המערכת הצבאית, ואין מה להוסיף על דבריו.

וטו נטו

מדוע נרשמה שמחה מיוחדת השבוע בימי הפורים ברוב רובה של התקשורת הישראלית?

בשעה שהציבור שמח השבוע בשמחת פורים, נרשמה (להבדיל) שמחה ועליצות גם בכלי התקשורת הישראלים, אך מסיבה שונה לחלוטין. שמחה לאיד.

המשבר המדיני שפרץ מול ממשל ביידן, לאחר שארה"ב נמנעה מלהטיל וטו במועצת הביטחון באו"ם על הקריאה להפסקת אש מידית ברצועת עזה, התפרש כמכה קשה לנתניהו. ההחלטה נטולה אמנם משמעות אופרטיבית, אך היא התפרשה כעימות חסר תקדים בין ארה"ב לישראל. השמחה לאידו של נתניהו הייתה גדולה. אם התקשורת הייתה יכולה, היא הייתה יוצאת במחול של ממש – "עדלאידע" בתוך הפורים.    

די היה להביט בכותרות ובדברי הפרשנות כדי להבין את העליצות שאחזה בתקשורת: "נתניהו הצחיק את האמריקאים", כתב הפרשן המרכזי בעיתון "הנפוץ במדינה", לנוכח הודעתו כי אין לו מה לשגר את המשלחת הישראלית (דרמר והנגבי) לוושינגטון. "העכבר ששאג", הוסיף פרשן אחר תחת כותרת הגג: "הטעויות של נתניהו". "קרע גלוי" – כתב העיתון "לאנשים חושבים". "בא לריב", הוסיף עוד פרשן. גם מאמר המערכת ב"הארץ" נוסח בהתאם: "נתניהו איש ההרס". עיתונאי אובססיבי נוסף, שאינו מחמיץ הזדמנות לסנוט בנתניהו, כינה אותו "המהמר".

וכך מאמר אחרי מאמר, ופרשנות אחרי פרשנות נטו לצידו של ביידן וביקרו את נתניהו. הווטו באו"ם התפרש כנטו נגד נתניהו. אפילו העיתונות האמריקאית הייתה ביקורתית וזהירה יותר לשני הצדדים. חלקים מהתקשורת האמריקאית אף ביקרו את ביידן, כפי שעשה המגזין היוקרתי ה"וול סטריט ג'ורנל", שציין בכותרתו כי "ביידן הופך למכשול לניצחון ישראלי". במאמר המערכת באותו מגזין נכתב, כי "הנשיא ביידן משנה את עמדתו כלפי ישראל, חוזר בו מתמיכתו בהשמדת חמאס אך המאבק שלו עם ישראל מסכן דווקא אותו".

בניגוד כאמור לתקשורת האמריקאית, זו הישראלית הייתה ברובה המוחלט חד כיוונית: בעד ביידן באופן מלא, ואנטי נתניהו מאידך. הדגש שניתן בפרשנות היה, שנתניהו המתהדר בכל הזדמנות, כולל באוטוביוגרפיה שחיבר, שאין כמוהו בהכרת העם האמריקאי וביכולת שלו לתקשר מולם,  שייך לדור הקודם. האמריקאים השתנו והוא לא. עובדה היא ששני המועמדים לנשיאות, ביידן וגם טראמפ, קוראים לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.

גם העובדה שלנתניהו יש כיום יחסים אישיים עכורים עם שניהם, הובלטה בכל הפרשנויות. ביידן כועס עליו זה מכבר, וגם טראמפ מתקשה לסלוח לו, על שבירך בזמנו את ביידן על נצחונו בבחירות, כאשר טראמפ עדיין לא השלים עם ההפסד.

הנחמה של נתניהו: הציבור האמריקאי תומך ברובו המוחלט במדינת ישראל, והוא עצמו (נתניהו) יותר פופולרי בארה"ב מצ'אק שומר – מנהיג הדמוקרטים בסנאט, שיצא בשבוע שעבר נגדו. שומר (חזק) בישראל. נתניהו חזק ממנו בארה"ב.  

מתחרזת ומושחזת

בין עסקת "יצהר תמורת בושהר" לרעיון שתי המדינות: "מישיגן ונבאדה תמורת רפיח"  

זה היה ב-2009. נתניהו היה ראש ממשלה במדינת ישראל, וברק אובמה, איש המפלגה הדמוקרטית (כמו ביידן) היה נשיא ארה"ב.  

התקשורת חשפה אז כי ארה"ב מגבשת עסקה: היתר לתקיפה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן תמורת הקפאת התנחלויות. המשוואה שהציעו האמריקאים הייתה פשוטה: "יצהר תמורת בושהר". כבר אז דווח כי הסיפור, יתחיל להסתבך אחרי שמטוסי חיה"א ישובו בשלום לבסיסם מההתקפה באיראן. הדבר לא קרה לבסוף. לא הייתה תקיפה באיראן, אך בהחלט הייתה הקפאת התנחלויות. תאוריית "יצהר תמורת בושהר" קרסה. ההקפאה לא עזרה במערכה מול איראן.

השבוע קיבלנו גרסה מחודשת ל"יצהר תמורת בושהר". הגרסה הזו אמנם אינה מתחרזת, אך בהחלט מושחזת ומדויקת: "מישיגן ונבאדה תמורת רפיח". מדובר בשתי מדינות בארה"ב, בהן יש מצביעים מוסלמים רבים, שביידן מחזר אחריהם לקראת הבחירות לבית הלבן. התקשורת האמריקאית הגדירה זאת היטב: כאשר ביידן מדבר על פתרון שתי המדינות, הוא מתכוון למישיגן ונבאדה.     

מסתבר שהבחירות לנשיאות שיתקיימו בעוד שבעה חודשים ניצבות בראש מעייניו של ביידן ונמצאות מעל כל אינטרס אמריקאי אחר. כאשר ביידן, צ'אק שומר ופרשנים בכירים בתקשורת האמריקאית (דוגמת תומס פרידמן), מדברים על ההחלטות שמקבל נתניהו, "ממניע אישי לצורך הישרדות פוליטית", הם מתעלמים במכוון מהעובדה, שזה בדיוק מה שעושה כעת ביידן.   

ככל שנמשכת הלחימה בעזה עולה החשש כי אותוdont   (דונט) מפורסם, שכוון בתחילת המלחמה לאויבי ישראל, עבר תפנית מוחלטת והוא מכוון עתה כלפי ישראל. הדברים אמורים לגבי רפיח (באנגלית ובקולו של ביידן זה נשמע "וואפא").

לאחר פעולות מוצלחות בס"ד בצפון הרצועה ובמרכזה, אין שום אפשרות להכניע את החמאס ולהשיב את החטופים מבלי לפעול ברפיח ומבלי לחסל את המערך התת קרקעי שנמצא תחת ציר פילדלפי, שמשמש להעברת נשק ממצרים.

סגנית הנשיא קמלה האריס, הזהירה את נתניהו שלפעולה ברפיח תהיינה השלכות. אולם היא לא התייחסה לאפשרות שלמניעת הפעולה המתבקשת ברפיח, תהיינה השלכות קשות עוד יותר.

נתניהו נמנע עד כה מלהורות על פעולה ברפיח בגלל הלחץ האמריקאי ובגלל שלא היה לו גיבוי בקבינט המלחמה מגנץ ואיזנקוט. אולם על פי כל הסימנים, הוא יעשה זאת, עם תמיכה אמריקאית או בלעדיה. בלי זה לא יוכל להגשים את מטרת המלחמה: חיסול החמאס. המסקנה הבלתי נמנעת: כמו שעסקת "יצהר תמורת בושהר" קרסה, כך צפוי לקרות גם לרעיון  של "מישיגן ונבאדה תמורת רפיח".  

מעלים טון בוושינגטון

זווית נוספת: נתניהו ב"קמפיין רפיח" יגרום לנשיא ביידן לתמוך פומבית בישראל

למשבר המתגלגל בין ממשל ביידן למדינת ישראל, קדמו שיחות בכל הדרגים על מנת שהאמריקאים יטילו וטו על החלטת מועצת הביטחון. רק לאחר שהשיחות הללו לא צלחו, יצא נתניהו בחריפות נגד הממשל והפך את המשבר לפומבי.

לשיחות המוקדמות הללו היה שותף השר רון דרמר, שהתקשר ליועצו הבכיר של הנשיא ביידן לענייני המזרח התיכון ברט מקגרק, והביע כעס רב על כוונת ארה"ב לא להטיל וטו על ההחלטה במועצת הביטחון. השיחה עלתה לטונים גבוהים ביותר.

בד בבד גורמים בארה"ב העריכו  שהעימות החזיתי שהתפתח מול ישראל, עשוי להעיר מרבצם את תומכי ישראל במדינות המתנדנדות והדבר יפגע בביידן. במאמר המערכת שפורסם במגזין היוקרתי "וול סטריט ג'ורנל", נכתב כי מדיניות ביידן עלולה להוביל להפסד שלו בבחירות לנשיאות.

הדברים הללו נתמכים בסקר הראוורד שפורסם השבוע, לפיו רוב הציבור האמריקאי סבור שמדיניות ביידן כלפי ישראל לא נועדה לעשות מה שטוב לישראל ולעולם, אלא מה שטוב לביידן פוליטית. "הנשיא הרבה יותר מודאג מניצחונו בבחירות 2024 מאשר מהעתיד של יחסי ישראל ארה"ב", אמרו.

מנגד, יריביו של נתניהו בישראל מתחו ביקורת נגדו וטענו כי הוא מנפח במכוון את המשבר מול ביידן, כדי לקרוץ לבייס שלו, כי רק הוא יכול לומר "לא" לאמריקאים. "נתניהו בקמפיין רפיח", טענו נגדו. כראייה ציינו את הטון של נתניהו נגד האמריקאים ואת השימוש התכוף שלו בגוף ראשון: "הוריתי", "הנחיתי", "הבהרתי" וכו'. 

כך עשה בישיבת הממשלה כאשר סיפר על שיחת הטלפון שלו עם הנשיא: "הבהרתי לנשיא ביידן בשיחתנו, בצורה הברורה ביותר, שאנחנו נחושים להשלים את חיסול חמאס גם ברפיח". הדבר לא נעלם מעיני האמריקאים שמתחו מצידם ביקורת חזרה וציינו כי "נתניהו מחפש קרב".

והיו שהצליחו למצוא בכל הסיפור הזה זווית מקורית בהפוך על הפוך. לדבריהם, יתכן מאד שבסופו של דבר, כל המשבר הזה יגרום לביידן לתמוך חד משמעית בהמשך הפעילות של מדינת ישראל עד למיטוט חמאס. ההסבר: הלחץ שמפעילה ישראל מאז ההצבעה באו"ם, יחד עם הלחץ מצד הרפובליקנים וכן של רבים מידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית, אמורים לאזן את הקולות הפרוגרסיביים ולהעניק להם משקל נגד, דבר שיאלץ את ביידן לתמוך במדינת ישראל לא רק בשקט באמצעות המשך העברת החימוש, אלא באופן פומבי.

תמיכה פומבית כזו תשדר מסר גם לחיזבאללה ולנסראללה, שלא לבנות על המשבר בין ארה"ב לישראל בכל הקשור לחזית המתפתחת בצפון. המסר הזה נקלט השבוע אצל הנוצרים בלבנון, יריביו של נסראללה, שהזהירו אותו מפתיחת חזית מול ישראל תוך תקווה שהאמריקאים לא יסייעו לה. "יש הבדל בין משבר מדיני, לסיוע צבאי", אמרו לו.

מה שהנוצרים בלבנון מבינים, נעלם מעיני יריביו של נתניהו כאן בישראל, שמעלים חשש כי המשבר הנוכחי, יחליש צבאית את מדינת ישראל בכל החזיתות.

בידול וביטול

עקיפה מלאכותית שנידונה לכישלון: בין המשבר המדיני מול ארה"ב למשבר חוק הדיחוי

נקודה מעניינת נוספת באשר לאירועי השבוע שהוזכרו לעיל: יש דבר משותף ומרתק בין המשבר  מול ממשל ביידן, לבין משבר חוק הדיחוי וכל המסתעף סביבו. בדיוק כפי שממשל ביידן וכל הכוורת סביבו מנסים לבדל ולהסביר, שהמחלוקת שלהם אינה מול הציבור בישראל, אלא רק עם נתניהו, כך קורה גם עם חוק הדיחוי.

מסתבר שקיים ניסיון מעושה של התקשורת והפוליטיקאים משמאל (ואפילו בימין ובקרב הדת"ל) ליצור בידול מלאכותי ונתק בין ההנהגה הרוחנית לציבור החרדי, כאילו החוק שבפתח מתאים ורצוי לציבור, שרוצה בהמוניו להתגייס. אולם רק הרבנים הם אלו שמונעים זאת. לפיכך טוענים מנסחי החוק, כי צריך לעקוף את הרבנים ולהגיע היישר לציבור.

הבידול הזה בשני המקרים, גם במשבר המדיני מול ממשל ביידן וגם בחוק הדיחוי, לא יצליח. אלן דרשוביץ, משפטן צמרת אמריקאי, הסביר השבוע בטוב טעם עם הוכחות ברורות מגובות בסקרים, שרוב הציבור הישראלי דורש למוטט את החמאס. לצורך כך מבין הציבור שצריך וחובה להיכנס לרפיח. לפיכך טוען דרשוביץ, כי ממשל בידן טועה עם האבחנה שלו לעקוף את נתניהו ולדבר ישירות לציבור בארץ. לדבריו, הוא עצמו שהצביע כל השנים למפלגה הדמוקרטית, לא מתכוון לחזור על כך, אם ביידן יתמיד בהתנהלותו הנוכחית בעניין המשך הלחימה בעזה, כפי שנרחיב בהמשך.

במקביל בחוק הדיחוי, טועים אלו שחושבים שיוכלו לדבר לציבור החרדי מעל הראש של ההנהגה הרוחנית וליצור משהו חדש. זה לא צלח בעבר ולא יצלח בהווה ובעתיד. דינו של הבידול המלאכותי הזה להתבטל. בידול וביטול.

מחקרים מעוררים

ככל שהזמן עובר, מאמינים יותר ויותר בתיאוריית הקונספירציה על מה שארע בטבח

סופרים זריזים כבר מניחים על המדפים ספרים ראשונים, העוסקים בטבח הנורא שעברה מדינת ישראל בשמחת תורה. הספרים הראשונים עוסקים בהשתלשלות הדברים כרונולוגית עם עדויות על המחדלים הצבאיים והמודיעיניים, כמו גם על המחדל המדיני שרק הולך ומעמיק ככל שהמלחמה מתארכת. יש להניח שאנו רק בתחילת הדרך. ספרים רבים עוד ייכתבו על מה שארע, כל סופר מנקודת מבטו ועם האג'נדה שלו.

ברור מעל כל ספק, שיהיו גם ספרים שיעמידו במרכזם את תיאוריית הקונספירציה המכונה  "בוגדים מבפנים". תיאוריה זו מאשימה גורמים בצבא, וכן את גורמי השמאל שהובילו את המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשיתוף פעולה עם חמאס. גם לאחר רצח רבין, נכתבו ספרים דומים ("סרק, סרק") וכך יהיה גם באירוע הנוכחי. כל עוד שיש קונים, שמאמינים בקונספירציה הזו, יהיו גם ספרים, שיספקו להם את "ההוכחות" לכך.

מחקרים שפורסמו לאחרונה על ידי חוקרים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב, בדקו את מידת האמון בטענה על מעורבות גורמים ישראלים במתקפת חמאס. המחקר הראשון בוצע כשבועיים לאחר הטבח, ומצא כי 9% מהמשיבים מאמינים במידה רבה מאוד בטענות על מעורבות של גורמים ישראלים, שידעו מראש או אפשרו את מתקפת הפתע של חמאס בישראל. 13% השיבו כי הם מאמינים בכך מידה רבה. 19% אמרו שהם מאמינים לטענות הקונספירטיביות במידה בינונית ורק 31% שללו את הטענות לחלוטין.

שלושה חודשים לאחר מכן, נערך שוב מחקר דומה, ונמצא שככל שהזמן עובר, גובר שיעורם של אלו שמאמינים בקונספירציה לה ניתן השם: "בוגדים מבפנים". המחקר גילה כי מספרם עלה והגיע ל-19%, שציינו כי הם מאמינים במידה רבה מאוד בתיאוריה. 15% מאמינים במידה רבה ו-20% במידה בינונית. במילים אחרות, למעלה ממחצית האוכלוסיה מאמינה ברמה בינונית עד גבוהה מאוד בתיאוריה. רק 24% העידו כי הם שוללים אותה לחלוטין. יש להניח שככל שיעבור הזמן, התיאוריה הזו תפרח עוד יותר, כדרכן של כל הקונספירציות בעולם.

כאשר יבואו לחקור מאין זה החל, יגלו את הפרסומים הראשונים שצצו כבר בשעות הראשונות של מתקפת הטרור של החמאס בשביעי באוקטובר. התיאוריה על הבוגדים מבית שסייעו לחמאס, הופצה לאחר מכן באופן אינטנסיבי ברשתות החברתיות ובקבוצות תקשורתיות רבות. חלק ממפיצי התיאוריה הציגו שורה של שאלות ואחרים ציינו כי מדובר בעובדות.

עורכי המחקר ציינו כי התיאוריות הללו (שהגיעו בעיקר מרשתות תקשורת המזוהות עם הימין) שירתו את הקמפיין, שנועד להסיר את האחריות למחדל מהדרג הפוליטי, ובראשו מראש הממשלה נתניהו. מסקנתם זו מוכיחה כמובן לאיזה צד הם שייכים במפה הפוליטית. השאלות המעוררות – בקטע הבא. 

התיאוריה והקטגוריה

האם המקבץ המפחיד של השאלות הקשות מתכתב עם האיום המוקדם של אנשי המחאה?

מפיצי תיאוריית הקונספירציה מסתמכים על האיום שהשמיעו ראשי מחאת קפלן נגד נתניהו: "באוקטובר לא יהיה לך צבא". בשאלות שהם מעלים, הם תוהים האם הטבח שהתרחש היה בעצם המימוש של האיום הזה.

אנו לא מתכוונים כמובן להצטרף למחול הקונספירציה, אבל מותר בהחלט להציג את רשימת השאלות על מה שהתרחש באותו לילה ועל האירועים שקדמו לו. יש להניח שהשאלות הללו הן רק קצה הקרחון, לשאלות הנוספות שיעלו בוועדות החקירה, שיחקרו את המחדלים שהתרחשו לפני ובמהלך הטבח.

להלן חלק מהשאלות (שרובן כבר ידועות לרוב הקוראים): מדוע אמ"ן לא טיפל בידיעות שהגיעו מהשטח ומדוע לא העבירן הלאה? מדוע השב"כ שתק לנוכח ההתרעות המוקדמות? מדוע התעלמו מההתרעות שהעבירו יחידות התצפיתנים, ואפילו איימו להעמידם למשפט, אם לא יפסיקו לנדנד? מדוע נלקחו הכלים, מהמתנדב הדרומי, שעקב באופן עצמאי אחרי הנעשה בעזה?

שאלות נוספות: מדוע הושבתו בלוני התצפית שהושקעו בהם מאות מיליונים? למה הסוכנים מעזה שהעבירו ידיעות על הצפוי להתרחש, נתקלו בחוסר אמון? למה ראש השב"כ שמפקדו הישיר הוא נתניהו, לא דיווח לו על מה שהיה ידוע ערב שמחת תורה ובמהלך הלילה?  מדוע רונן בר הסתפק בשיגור "צוות טקילה" ולא יותר מכך? למה ראש אמ"ן חליווה, התעקש להמשיך לישון במקום חופשתו באילת, גם לאחר שהידיעות על הנעשה בעזה התגברו במהלך הלילה?

מדוע דוללו הכוחות באוגדת עזה? כיצד "הגדר החכמה" לא שידרה אותות כנדרש? מדוע אחרי שהחלו התקיפות, לא קודמו למקום גדודי טנקים מבסיסי שריון קרובים בדרום? היכן היה חיל האוויר? מדוע לא הועלו לאוויר תכף ומיד מטוסי ומסוקי הקרב? למה התעכבו כוחות הקומנדו זמן רב עד שנכנסו לעוטף? מדוע הצבא נכנס לקרב רק לאחר תשע שעות מתחילת הפריצה של המחבלים?

כל השאלות הללו יעלו כאמור בוועדות החקירה. בינתיים הם משרתות את אנשי הקונספירציות, שטוענים שזה לא היה מחדל, אלא מזימה, שמתאימה לאיומים שהשמיעו אנשי קפלן נגד נתניהו: "באוקטובר לא יהיה לך צבא".

על פי תיאוריית הקונספירציה הזו, אותם שהיו שותפים להעלמת עין מכל הסימנים לקראת הצפוי, לא חשבו שיהיו יותר מ-1200 הרוגים. הם חשבו על משהו קטן יותר של כמה עשרות הרוגים בלבד, דבר שיסייע להם להפיל את הממשלה. השאלות הקשות שהם מעלים נועדו לחזק את התיאוריה שלהם ששום דבר לא היה במקרה. 

ההמלצה שאומצה

האם יש קשר בין דברי ראש השב"כ לשעבר למידור של נתניהו, שעות לפני הטבח?

בהקשר לעיל הנה עוד משהו עובדתי שהתרחש בפועל. לא תיאוריה ולא קונספירציה. מציאות.

ראשי המחאה חשדו כל העת שנתניהו יעשה צעד צבאי כספין למניעת ההפגנות ברחובות נגד הרפורמה המשפטית. אם היה תוקף את החמאס בעזה עוד לפני השבעה באוקטובר, היו לבטח אומרים שמדובר בסיכון מיותר של חיי הלוחמים, רק כדי לשמור על שלטונו ולמנוע הפגנות ומחאות נגדו על רקע "ההפיכה המשטרית".

הדברים הללו אינם כאמור בגדר תיאוריה. יש להם סימוכין בפועל. הנה הסיפור: כחודש לפני הטבח קרא ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, לראשי הארגונים הביטחוניים להתייחס בחשדנות למבצעים צבאיים שהממשלה יוזמת. בדבריו הדגיש שיש להתנגד למעשים הללו, באם הם יגיעו למסקנה שההחלטה נגועה בשיקולים זרים. במילים אחרות: יש לגלות סרבנות ולא לשתף פעולה עם מעשים שהממשלה תחליט עליהם, אם גורמי הביטחון יחשבו שהם לא ראויים.

לא נותר עתה אלא להמשיך בסדרת השאלות לעיל, והפעם על בסיס עובדתי: האם ייתכן שדבריו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, הנחשב לאיש ביטחון מוכר, המרבה להופיע בתקשורת ולהשמיע את דעותיו המקצועיות, חלחלו והשפיעו על מערכת הביטחון בשבעה באוקטובר? 

האם יש לדברים של דיסקין קשר להחלטת הרמטכ"ל הרצי הלוי, למדר את ראש הממשלה נתניהו ולא לדווח לו על המידע המודיעיני שזרם בשעות שקדמו למתקפת החמאס?

האם הרצי הלוי ושותפיו לצמרת מערכת הביטחון אימצו את המלצת דיסקין, וחשדו, שנתניהו עלול ליזום פעולה התקפית נגד ארגון החמאס "ממניעים זרים" ולכן החליטו למדר אותו באותו לילה? האם יש כאן ניסיון המרדה של יובל דיסקין, שראוי לחקירה? האם ועדת החקירה תוכל לגלות מה הוביל ומה גרם להחלטה הבלתי מתקבלת על הדעת, להימנע מלעדכן את נתניהו במידע שהיה ביד מערכת הביטחון? שאלות קשות ונוקבות, שאינן קשורות הפעם לתיאוריה, אלא יותר להיסטוריה.

הטור פורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן

רפיח פינת וושינגטון

מה עומד מאחורי העמדות התקיפות של ביידן וחבריו הדמוקרטים נגד נתניהו?

מיד לאחר הטבח הנורא בשביעי באוקטובר נרשם פרץ אהדה למדינת ישראל שלא היה כמותו שנים רבות ממדינות העולם ובראשן ארה"ב. העולם אוהב כידוע להזדהות עם חלשים. הנשיא ביידן אפילו הטריח את עצמו ממרום גילו והגיע לכאן ימים ספורים לאחר הטבח, כשהוא מגלה  אנושיות רבה במפגשים עם משפחות ההרוגים והחטופים, וכמובן בהצהרות המשותפות עם ראש הממשלה נתניהו. פרץ כזה של ידידות, לא היה זכור שנים רבות.

אלא שמאז עברו יותר מחמישה חודשים, והעולם התהפך. מראות הטבח הנורא נשכחו ונתניהו נהפך ליעד להתקפות מצד ממשל ביידן, סגניתו קמלה האריס, ומנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט, צ'אק שומר. הפוליטיקה הפנימית האמריקאית לקראת הבחירות בבית הלבן משחקת תפקיד חשוב ומכריע ביחס למלחמה בעזה והתגובות בהתאם.

שלא באשמתו (אבל כן באחריותו), הפך נתניהו ליעד המרכזי של התקפות אמריקאיות פרועות נגדו. המחלוקת עם "הגדולה שבידידותנו" מתבטאת בכמה נקודות: היום שאחרי בעזה, הקמת מדינה פלשתינית והתנגדות לכניסה לרפיח.

הממשל מנסה לכפות על נתניהו במילים קשות את דעותיו תוך התערבות מליאה בנושאים הפנימיים, קרי דרישה לסלק מהקואליציה את סמוטריץ' ובן גביר, ורצון להביא לבחירות מוקדמות. האמריקאים מבינים היטב, שאם ישראל תלך לבחירות, המהלך המלחמתי ייעצר, דבר שיסייע לממשל ביידן לקראת הבחירות לנשיאות.

נתניהו עשה עד כה רבות כדי להימנע מעימות עם האמריקאים. הוא הסכים בהכנעה ובניגוד לרצונו, להכנסת סיוע הומניטרי (בכמויות) לעזה, ובכך עורר נגדו ביקורת פנימית נרחבת. כמו כן ביום הרביעי למלחמה, הממשלה הייתה צריכה להחליט, האם לתקוף בלבנון לאור הזדמנות מבצעית ייחודית שעלתה. באופן חריג, הציעו כל גורמי הביטחון, ובראשם יואב גלנט לתקוף. אולם נתניהו (בתמיכת גנץ ואייזנקוט), החליטו שלא. הסיבה: לחץ אמריקאי מאסיבי להימנע מפתיחת חזית נוספת. נתניהו שנעתר לבקשה, ספג על כך ביקורת פנימית קשה בגין "ההזדמנות שהוחמצה".

ולמרות כל זה, חוטף נתניהו מכה אחר מכה מביידן וחבריו מהמפלגה הדמוקרטית. הראיונות המודלפים נגדו וההתבטאויות הקשות שלהם כלפיו, ממלאים את טורי הכתבים והפרשנים המדיניים וזוכים לכותרות ענק.  

"לא נקבל עוד 30 אלף עזתים הרוגים", התבטא הנשיא, ושוכח לציין שלטענת ישראל כמעט מחצית מהם היו מחבלי חמאס. יחס הנפגעים בין לוחמים לאזרחים נמוך ביותר, מה שמעיד על דיוק ואיפוק של הצבא.

סגנית הנשיא קמלה האריס, הנחשבת לאפרורית ביותר ולכישלון מוחלט, מדברת על הצורך "להבחין בין אזרחי ישראל לממשלה". גם צ'אק שומר, מתבטא נגד נתניהו ומסביר שכל התנהגותו נובעת ממניעים אישיים ולכן יש ללכת לבחירות בישראל. 

הלחץ האמריקאי על נתניהו נובע כאמור מהלחץ בו הם עצמם מצויים במלחמת הבחירות שלהם. ביידן ומפלגתו נמצאים בשפל. טראמפ מוביל בכל הסקרים ולכן נתניהו הפך להיות שק החבטות של הדמוקרטים. הכול (והקול) כשרים במאבק הזה. 

בצר לו נסחף נתניהו לענות לביידן במרומז בלי להזכיר את שמו, באמצעות ראיונות שהוא מעניק לתקשורת האמריקאית. במקביל רון דרמר, שהיה בעבר סדין אדום לממשל הדמוקרטי, בהיותו מקורב לרפובליקנים, המריא לארה"ב, יחד עם ראש המל"ל צחי הנגבי, במטרה להפחית מעט מהלחץ. אין כל וודאות שהשניים יצליחו במשימתם לאור הלחץ הפנימי בו מצוי ביידן.

אבחנה שעבר זמנה

הבידול האמריקאי בהשראת הסקרים: התבטאויות נגד נתניהו, וגילויי אהדה לישראל

אחת מהאמירות המדיניות הידועות ביותר בכל הקשור ליחסים בין ישראל לארה"ב, היא האמירה של מזכיר המדינה המפורסם, הנרי קיסינג'ר, שאמר בעת המו"מ לאחר מלחמת יום הכיפורים: "לישראל אין מדיניות חוץ, רק פוליטיקה פנימית". המשפט הזה מופנה עתה כחץ ישיר כלפי אמריקה. אחרת לא ניתן להבין את הקווים האדומים שמציב הנשיא ביידן נגד כניסה קרקעית לרפיח – המעוז האחרון של חמאס, ונגד המשך הלחימה.

הפוליטיקה הפנימית האמריקאית, והרצון של ביידן לרצות את מצביעי השמאל הקיצוניים של המפלגה הדמוקרטית, הם הגורמים לו לאמץ מדיניות אנטי ישראלית בכל הקשור למלחמה. אולם ביידן, בעצת יועציו, שניזונים מרעיונות אנשי המחאה בישראל, מנסה לערוך הפרדה בין מדינת ישראל לנתניהו.

מצד אחד מנסה ביידן לרצות את השמאל הדמוקרטי, ומאידך הוא מבקש שלא להרחיק בוחרים יהודים, שסבורים שלא יעלה על הדעת לצאת נגד מדינת ישראל בזמן מלחמה. הפתרון של ביידן וחבורתו: התבטאויות נגד נתניהו, ובו זמנית גילויי אהדה לישראל.

נתניהו כמובן לא אוהב את האבחנה הזו ולכן מדגיש בכל הזדמנות, שרוב רובו של הציבור במדינת ישראל בעד המשך הלחימה בעזה, כולל כניסה לרפיח עד מיטוט מוחלט של החמאס. כמו כן רוב רובו של הציבור מתנגד לכינון חד צדדי של מדינה פלשתינית, ואינו מאמין לנתונים שמפרסם משרד הבריאות של החמאס על עשרות אלפי הרוגים עזתים.

ראש הממשלה מסתמך כמובן על הסקרים שמראים את הנתונים שהוא מציג. אולם אותם סקרים בדיוק (מלבד הסקר של פילבר) מראים שהציבור בעד המשך הלחימה, אך לא בעד המשך שלטונו של נתניהו. מדובר באבסורד שהוא מתקשה להשלים עמו: הציבור בעד המשך המדיניות של ממשלת נתניהו, אך לא רוצה לראותו בראשות הממשלה. ביידן ואנשיו שמבחינים בסקרים, שומעים את היועצים משמאל ותוקפים אותו, תוך שהם מנסים כאמור ליצור הבחנה והפרדה בינו לציבור.

כך או כך, נתניהו מנסה למנוע עימות עם ארה"ב, למרות שבסביבתו מבהירים באופן זהיר ומבוקר, שישראל אינה איננה מדינת חסות אמריקאית אלא פועלת באופן עצמאי בהתאם לצרכיה.

בד בבד נזהר נתניהו שלא לחזור על הטעות שעשה בעבר, כשנאם בפני הקונגרס נגד הנשיא אובמה בעניין הסכם הגרעין עם איראן. האמריקאים פירשו את זה כהתערבות ישירה בענייניהם. לפיכך הוא נזהר עתה בביקורתו על ביידן ומעדיף כמובן להגיע להבנות.

מסתבר שנתניהו אינו הראשון שניצב בחזית הביקורת האמריקאית. קדם לו ראש ממשלה אחר מהליכוד, יצחק שמיר, אידאולוג ימני ושמרן. בקטע הבא.

ברית הקנאים

בין שמיר ונתניהו לביידן ובוש, ובין אולמרט, ברק ועמי איילון לפלשתינים ולטרור

היה זה ב-91 ערב הבחירות לנשיאות. ג'ורג' בוש האב, נשא נאום נגד ממשלת שמיר כשהוא לא מסתיר את כעסו על כוונת הקונגרס להעביר לישראל כספי ערבויות לקליטת עולי ברה"מ. קצפו יצא על סירובה של ישראל לדרישתו להקפיא את ההתנחלויות. במסיבת עיתונאים בבית הלבן, דיבר בגנותם של שמיר ושל שר נוסף בממשלתו (אריאל שרון). הדברים היו חמורים והדיפו ניחוח אנטישמי.

למחרת דווחו הכותרות בישראל על "הלם בירושלים", "בוש הכריז מלחמה על מדינת ישראל", "בוש נלחם בישראל כדי לרצות את הערבים". השר דאז אהוד אולמרט, הגיב כי בוש הוא "פוליטיקאי ציני. אין לנו מה להפסיד, ומה שלא נעשה, הוא עוין". מנגד אנשי השמאל הצדיקו את בוש וציינו כי הוא עשה רבות לישראל, החל מהטלת וטו באו"ם נגד החלטות אנטי ישראליות, וכלה בסיוע תקציבי ובהפעלת לחץ על מוסקבה להתיר עליית יהודים ארצה.

הדברים נאמרו כאמור ערב הבחירות לבית הלבן. חודשיים לאחר מכן הודח בוש על ידי ביל קלינטון. היו שטענו אז כי קיים קשר בל יינתק בין הביקורת של בוש נגד ישראל לתוצאות הבחירות. הבוחרים לא אהבו את ההתקפות של בוש ועברו לתמוך במועמד שהתמודד נגדו.

השאלה עתה מה יקרה לביידן: האם ההתקפות נגד נתניהו יפעלו נגדו בבחירות. או שאולי נתניהו הוא זה שיפרוש קודם, כפי שעשה יצחק שמיר, חודשים ספורים לאחר הדחת בוש, כאשר הפסיד בבחירות ליצחק רבין. גם אז היו שטענו, כי אחת הסיבות להפסד של שמיר, היה העימות מול הממשל האמריקאי בעניין הערבויות.

האם ההיסטוריה תחזור כאן ובארה"ב? האם הצמד בי-בי (ביידן, ביבי) ילכו הביתה. הסקרים כאן ושם, מראים שאכן כך עומד לקרות.  

ואגב, אם הזכרנו את אולמרט, השר הניצי בממשלת שמיר, שהתבטא אז נגד בוש, הרי שעם השנים הפך אולמרט את עורו והשבוע הגיעו הדברים לשיא, כאשר שיגר מכתב חנופה לצ'אק שומר (שהוזכר לעיל), בו כתב לו: "אני מודה לך בשמי ובשם רבים אחרים בישראל, על האומץ שהפגנת באמירה שרבים מאתנו, היהודים ברחבי העולם והתומכים המסורתיים של מדינת ישראל מרגישים היום. אכן, נתניהו אינו ראוי לאחריות המוטלת עליו".

ואם כך נוהג ראש ממשלה לשעבר, מה נגיד על ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, שהשבוע אימץ אמירה ישנה של ראש ממשלה אחר לשעבר, אהוד ברק, ואמר בראיון לרשת אל ג'זירה:  "אם הייתי פלשתיני, הייתי נלחם בישראל".

אולמרט, ברק ועכשיו איילון. המכנה המשותף: ברית הקנאים בכל המובנים. 

הקונגרס והאינטרס

התערבות אמריקאית: האם נתניהו ייענה להזמנה אפשרית של הרפובליקנים לנאום שוב בקונגרס?

העימות של יצחק שמיר עם האמריקאים על רקע מניעת כספי הערבויות הביא בין השאר להפסדו  בבחירות ליצחק רבין כפי שנכתב לעיל. אולם העימות של נתניהו עם הנשיא אובמה, ששיאו בנאום המפורסם שלו בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן, הביאו לנתניהו את הניצחון בבחירות ב-2015. היחסים עם אובמה אמנם התקררו, אבל נתניהו ניצח בבחירות בישראל וזה מה שהיה חשוב לו. הליכוד קיבל אז 30 מנדטים והעבודה בראשות הרצוג – 24.

השבוע שב העניין הזה ועלה על השולחן, לאחר הפרסומים לפיהם המפלגה הרפובליקנית שוקלת להזמין את נתניהו לנאום בפני הקונגרס. המשמעות ברורה: אם נתניהו ייעתר להזמנה, הרי שמדובר בפעולה מתריסה נגד הנשיא ביידן ונגד המפלגה הדמוקרטית, על רקע המשך המלחמה בעזה. יש להניח שהפעם נתניהו יימנע מלעשות זאת, כדי שלא להחריף עוד יותר את היחסים עם הדמוקרטים, למרות שעל פי כל הסימנים, הם עומדים להפסיד את הבחירות לנשיאות לטובת טראמפ הרפובליקני.

לפני נאומו הקודם בקונגרס טענו בארה"ב וגם בישראל, כי נתניהו מנצל את הבמה בגבעת הקפיטול לטובת מערכת הבחירות שלו. נתניהו דחה אז את הדברים וטען כי השיקולים שלו אינם קשורים לבחירות, אלא רק רצון למנוע את הסכם הגרעין עם איראן.

בין אם נאמין לו, ובין אם לא, השבוע יצא נתניהו בחריפות נגד ההצעה של צ'אק שומר מנהיג הדמוקרטים בסנאט להקדים את הבחירות בישראל וציין כאמור כי מדובר בהתערבות אמריקאית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל.

ניתן להניח שאם נתניהו היה מוביל בסקרים וחש שהוא עומד לנצח בבחירות, הוא היה מקבל בשמחה את ההצעה של שומר, זורק מהממשלה את בן גביר ומכריז על בחירות כבר בקיץ הקרוב, תוך הבהרה שאפילו האמריקאים מבינים את הצורך בשינוי הרכב הממשלה. אולם עתה כאשר מצבו בסקרים בכי רע ואין לו יותר מ-18 מנדטים ביום טוב (נתניהו לא מאמין בסקרים של פילבר בחדשות 14 שמעניקים לו יתרון), הוא יוצא חוצץ נגד "ההתערבות האמריקאית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל".

בראיון שהעניק השבוע לסי.אן.אן אמר נתניהו כי לא נוהגים כך ל"דמוקרטיה אחות". את דבריו קינח בשאלה רטורית: "האם מישהו היה קורא אחרי ה-11 בספטמבר לבחירות מוקדמות בארצות הברית או להתפטרות הנשיא"?

שורה תחתונה: נתניהו דוחה בתוקף את הדיבורים על בחירות מוקדמות וטוען בכל ראיון כי הליך כזה ישתק את המדינה ויפסיק טרם הזמן את הלחימה. מבחינתו, הבחירות צריכות להתקיים במועדן עוד שנתיים וחצי. אם אכן יקרה כך, הוא יוכל לעבוד מול נשיא חדש בבית הלבן, שעל פי כל הסימנים והסקרים, לא יהיה זה שיושב שם עכשיו על כיסאו.

הצהרות בצרורות 

מתי החלה התפנית האמריקאית השלילית נגד ישראל וכיצד גנץ קשור לכל העניין? 

אם נבקש לבחון היכן בדיוק החלו להידרדר היחסים בין ארה"ב לישראל עד השפל בו הם נמצאים כעת, נמצא תשובה כפולה. צבאית ופוליטית. השינוי המהותי במדיניות הממשל כלפי ישראל ארע לפני פחות מחודש בעקבות התקרית בה נהרגו יותר ממאה אזרחים פלשתינים כאשר הגיעה שיירת משאיות עם סיוע לעיר עזה.

ביידן שעד אותו רגע עמד בכל הלחצים הפנימים מצד קיצוני הדמוקרטים של מפלגתו, איבד אז את סבלנותו. לא עזרו אז כל ההוכחות הישראליות כי מדובר בהרג שבוצע מצד החמאס, וגם לא ההוכחות שמספרי ההרוגים מופרכים והזויים. ביידן אטם אוזניו משמוע ומאז החלו להישמע התבטאויות אמריקאיות נגד ישראל. הביטוי הבולט ביותר היה כאמור בדבריו של צ'אק שומר לפני שבוע, כאשר תיאר את נתניהו כמכשול לשלום וקרא לבחירות חדשות. ביידן מיהר להגיב כי מדובר ב"נאום טוב".

בד בבד, מבחינה פוליטית, החלה התפנית האמריקאית ביחס השלילי לישראל מיד לאחר ביקורו של השר בני גנץ בוושינגטון. גנץ נפגש שם עם ראשי הממשל (מלבד עם ביידן, ששהה מחוץ לוושינגטון) והשמיע את דעותיו המדיניות והביטחוניות. בכך נתן הכשר לאמריקאים לתקוף את נתניהו.

ככל הנראה גנץ דיבר עימם על כל המחלוקות בקבינט סביב יעדי המלחמה, על "היום שאחרי" בעזה, על הצורך בהקמת גוף פלשתיני שישתלט על השטח במקום החמאס, ועוד רעיונות שהאמריקאים התחברו אליהם. דבריו של גנץ ביטאו את אי האפשרות להגיע ליעדים הללו כל עוד נתניהו מוביל. הדברים כאמור נשאו חן בעיני האמריקאים ומאז החלו להגיע הצהרות בצרורות נגד נתניהו.

בדיעבד מתברר אפוא היטב, מדוע נתניהו התנגד בחריפות לנסיעתו של גנץ לוושינגטון. גם הוא הבין מה יחולל לו גנץ בביקור. הנסיעה הזו שתוכננה על ידי גנץ, זמן רב קודם, היא המקל הכי גדול שנתקע בגלגלי הממשלה. בסביבתו של נתניהו מיצרים עתה על צירופו לכתחילה של גנץ לקבינט המלחמה. לדבריהם, אם הוא היה נוסע לוושינגטון כחבר אופוזיציה, המשקל שלו היה נמוך יותר בעיני האמריקאים. אבל כאשר הוא מגיע כחבר קבינט המלחמה וכשר בכיר בממשלה, דבריו נשמעו שם בקשב רב וגרמו כאמור למפולת היחסים בין ארה"ב לישראל.

הביטויים של אנשי נתניהו כלפי גנץ, חמורים אפילו יותר מאלו של יצחק רבין שכינה בזמנו את שמעון פרס חתרן בלתי נלאה. "זו הייתה נסיעה חתרנית לחלוטין, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה וזו התוצאה", אומרים אותם גורמים. "האיש שמטיף לממלכתיות, נהג בדיוק ההפך מכך".

מי שגם כן הבחין בכך היה השר גדעון סער. הביקור של גנץ בוושינגטון הוזכר כאחת הסיבות המרכזיות להחלטתו לעזוב את "המחנה הממלכתי" ולהיפרד סופית ורשמית מגנץ. כבר כאשר היה בארה"ב, מתח סער ביקורת על הביקור שלא תואם עם ראש הממשלה. סער לא שינה את עורו ביחס לנתניהו. הוא פשוט הבין מה קורה מבחינה מדינית מול ארה"ב ומה עלול לקרות בהמשך, ולכן נפרד מגנץ. הפעם הוא זה שזוכה בתואר "הראשון שזיהה".

עם לבדד

"מגיפה של סנקציות": כיצד מתמודדים מול הקמפיין סובב העולם נגד מדינת ישראל?  

היחסים המידרדרים של ארה"ב עם ישראל משפיעים על יחסי מדינות מערביות נוספות כלפי נתניהו. ארה"ב כאילו רומזת להן, תעשו מה שאנו לא יכולים לעשות לישראל ותחריפו עוד יותר את היחסים שלכם מולה. הדבר מתבטא בשטח.

קנדה הטילה אמברגו נשק על ישראל, גרמניה שהייתה עד כה התומכת הגדולה ביותר של ישראל במלחמה בעזה, הודיעה כי היא לא תוכל לתמוך בפעולה ברפיח, בריטניה, המדינה הידידותית השנייה לישראל, דורשת לאפשר ביקורים של דיפלומטים ואנשי הצל"א אצל מחבלי הנוחב'ה העצורים בישראל, בית משפט בהולנד עוצר העברת חלקי חילוף למטוסי אף 15, איטליה מכריזה כי היא מתנגדת לפעולה ברפיח, לאחר שכבר עצרה את מכירת הנשק לישראל, בלגיה מקשיחה את הסחר הביטחוני לישראל ואפילו צ'כיה והונגריה, שתי המדינות הידידותיות של ישראל באיחוד האירופי, הסירו את התנגדותם להטלת סנקציות על מתנחלים שהוגדרו אלימים. "אם ארה"ב נקטה נגדן בסנקציות, אנחנו לא יכולים לומר לא", הסבירו.

התחושה היא שמדובר בקמפיין סובב עולם, כאשר האמריקאים לא רק שמעלימים ממנו עין, אלא קורצים בעין השנייה למדינות השונות בעד המהלכים שהם מובילים נגד ישראל. "עלולה לפרוץ מגיפה של סנקציות נגד מדינת ישראל שתלך ותתפשט בכל העולם", מזהירים גורמים בסביבתו של נתניהו. 

מנגד מתקשה ישראל במערכת ההסברה שלה. השבוע תינה נתניהו על מצבו באומרו שאין לו מספיק אנשי הסברה טובים. היה זה בדיון שנערך בוועדת חוץ ובטחון. בשולי הדברים נשאל נתניהו על מצב ההסברה בארה"ב והסכים שהמצב בעייתי. כאשר נשאל האם מדובר בעניין של כסף, ענה כי זה לא רק כסף, אלא חיסרון בכוח אדם. "אתה מוקף באנשים שלא יודעים לחבר מילה למילה באנגלית. צריך למצוא".

מבט פנימי מגלה כי תפקיד מנהל מטה ההסברה הלאומי לא מאויש מאז תחילת 2023, לאחר פרישתו של המנהל הקודם עו"ד גדי עזרא שכיהן בתפקידו בממשלת בנט-לפיד. הראיונות לתפקיד עדיין נמשכים, ולא ברור מתי יסתיימו.

נתניהו מתמודד כמעט לבד בחזית ההסברה באמצעות ראיונות שהוא מעניק לכלי התקשורת בארה"ב (וסופג ביקורת מכלי התקשורת בישראל, מדוע הוא מחרים אותם) הבעיה היא שהתמונות מעזה משודרות בכל העולם ומוצגות באופן שלילי וסלקטיבי. גם ההפגנות הפרו – פלשתיניות בעולם משרתות את הנרטיב האנטי ישראלי ומסבות נזק רב. הדבר משפיע על דעת הקהל וקשה להתמודד מול זה, בלי הסברה מאסיבית על זכותה של ישראל להגנה עצמית.

יש אמנם נקודות אור בחלק מהמדינות, שמבינות שאם הטרור יצליח בישראל, היעד הבא יהיה אירופה. את הנקודות הללו צריך להדהד ולשם כך נחוצה כאמור פעילות הסברה נרחבת יותר.

שיקום ההסברה כולל את הצורך בגיוס הדיפלומט הבכיר גלעד ארדן, שעושה עבודה מצוינת באו"ם. לארדן אנגלית טובה והוא יכול לסייע בחזית העוינת בוושינגטון. אם ארדן מצליח מול מזכ"ל האו"ם גוטרש, הוא יכול להצליח גם מול ביידן.

סערת סער

נתניהו קרוע בין שני הצמדים: גנץ ואיזנקוט מחד, וסמוטריץ ובן גביר מאידך

מאז הודעת הפרישה מ"המחנה הממלכתי" של גדעון סער בשבוע שעבר, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות וההערכות על כוונותיו העתידיות ועל מה שצפוי הלאה. האיום הנוסף שלו, לפרוש בתוך זמן קצר מהקואליציה יחד עם שלושת חברו הנוספים, אם לא יצורף לקבינט המלחמה, אינו מוסיף שקט לקואליציה. להפך.

נתניהו מעוניין מאד לשמור את סער בממשלה. בסוף השבוע נפגשו השניים בארבע עיניים. נתניהו ניסה להעלות הצעות שונות, אבל סער נחוש: רק חברות בקבינט המלחמה. אם נתניהו יקבל את בקשתו, הוא ייאלץ להתמודד מול בן גביר וסמוטריץ', שכבר הבהירו כי לא ייתכן להכניס ראש סיעה בת 4 מנדטים לקבינט המלחמה, בעוד הם נשארים בחוץ. נתניהו המשיך וגישש, מה תהיה עמדתם, אם יכניס את סער כמשקיף ולא כחבר (בדומה למעמדו של דרעי). השניים לא הסכימו גם לכך.

בסביבתו של נתניהו חלוקים בשאלת סער. יריב לוין תומך בהכנסתו לקבינט המלחמה כיו"ר סיעה השותפה בממשלה. לדבריו, לסמוטריץ ולבן גביר יש תפקידים מרכזיים בכירים בממשלה, בעוד סער אינו מחזיק בשום תיק. לפיכך עליהם להימנע מלשלול את הכללתו בקבינט המלחמה.

לוין גם משוכנע כי גנץ ואיזנקוט לא יישארו זמן רב הממשלה, בניגוד לסער שמתכוון להישאר, ולכן מוטב להשקיע בו. מלבד זאת קיימת ההערכה, שגנץ לא יפרוש מהממשלה, אם סער יוכנס לקבינט המלחמה, למרות הסעיף שמאפשר לו (לגנץ) להטיל ווטו על הכנסת חברים נוספים.

במצב הנוכחי נתניהו לכוד באמצע בין גנץ ואיזנקוט לבין בן גביר וסמוטריץ. אלו וגם אלו לא מסכימים להכליל את סער בקבינט המלחמה, אך יש בכל זאת הבדלים בין שני הזוגות. אם נתניהו ייכנע לדרישות של ב"ג וסמוטריץ ויכניס אותם לקבינט (יחד עם סער), הדבר יוביל  לפרישה ודאית של גנץ ואיזנקוט מהקואליציה ומהממשלה. מנגד, אם יכניס את סער בלבד, הוא מסתבך עם ב"ג וסמוטריץ'.

נתניהו טרם החליט מה לעשות. בניגוד לתחושה שמנסים לצייר סביבו, כאילו הוא וסער השלימו לחלוטין ואף קיימת אידיליה ביניהם, הרי שבפועל נתניהו מתייחס אליו בחשדנות וחושש, שסער רוצה להיות חבר בקבינט המלחמה, רק כדי לאגף אותו מימין בקמפיין הבחירות הבא.

כאמור הדעה הרווחת בסביבתו של נתניהו היא להכניס בכל זאת את סער לקבינט המלחמה, תוך הנחה שגנץ יתרעם, אך לא יעזוב. סער הרי היה שותפו עד שבוע שעבר, ולכן לא יפוצץ על רקע זה את הממשלה, במיוחד שהסקרים מראים שרוב מוחלט של בוחריו רוצים אותו בפנים. מנגד, גם סמוטריץ ובן גביר לא יפרשו. אין להם לאן ללכת.

אם אכן זה יקרה, הרי שנתניהו ימצא את עצמו במצב שהוא אוהב להיות: גנץ ואיזנקוט יהיו משמאל, סער (ולעיתים גלנט) ימשכו ימינה ונתניהו יהיה באמצע, ולא בימין כפי שהוא נמצא עתה.   

ממלכתי תעמולתי

אחרי גנץ וסער, האם גם לפיד, ובעתיד בנט, יוסיפו את המילה "ממלכתי" לשמות מפלגותיהם?

המשך העיסוק בגדעון סער, מראה עד כמה המערכת הפוליטית משועממת. סער מנצל את המצב ומוצא עצמו כדמות הכי משמעותית בממשלה. אם יקבל את מבוקשו וימונה כחבר בקבינט המלחמה, הוא ישדרג את מעמדו, שהדרדר מטה במערכת הבחירות האחרונה, כאשר נסמך על גנץ ולא רץ לבד, מחשש שלא יעבור את אחוז החסימה.

לסער נמאס להיות מספר 2. המטרה שלו היא להוביל את מחנה הימין שאינו נתניהו, לקראת איחוד כוחות אפשרי עם בנט, יוסי כהן ואחרים. במקביל הוא עדיין שומר לעצמו את האופציות לחזור לליכוד. ואכן חלק מהפרשנים סבורים שהצעד של סער נועד לחזק את נתניהו, כדי להקל על כניסתו לשורות הליכוד. אולם הודעתו כי יפרוש מהממשלה אם לא ימונה לחבר בקבינט, הינה הפוכה. החידה של סער בלתי פתורה.

גם בחירת שם המפלגה: "הימין הממלכתי" מבלבלת. סער וחבריו יכלו להישאר עם השם "תקווה חדשה" אבל החליטו (כנראה על פי הסקרים), שהמילה "ממלכתי" ממגנטת מנדטים. כרגע יש בכנסת שתי מפלגות הנושאות את השם "ממלכתי" צמוד לשמם. מפלגתו של גנץ ומפלגת סער. אם בנט יקים לעצמו מפלגה חדשה, הוא עשוי לקרוא לה "הציונות הממלכתית", ואם נלך צעד קדימה, גם יאיר לפיד, עוד עשוי לשנות את שם מפלגתו ל"עתיד ממלכתי" במטרה לעצור את מפולת המנדטים. כולם רוצים להיות ממלכתיים.

סער מצדו מבחין ורואה כי בסקרים הוא לא מקבל יותר מחמישה מנדטים. לפיכך הוא יעשה הכול כדי לקחת קולות מהמחנה הממלכתי, המחזיק במאגר קולות מהימין. יחד עם אלקין, הוא ינסה לערער על מעמדו של גנץ כגורם מאחד ובכך לפגוע לו בפופולריות הציבורית. לא במקרה היו מי שהזינו השבוע את התקשורת לעסוק בכשלים של גנץ עם שותפיו, תוך שהזכירו את יאיר לפיד, משה בוגי יעלון, גבי אשכנזי, אבי ניסנקורן, יועז הנדל, צבי האוזר ואחרים. "גנץ אינו "המאחד הלאומי, הוא המפרק הלאומי", אומרים בסביבתו של סער.   

כך או כך, נתניהו מצדו ממשיך לבחון כיצד לפתור את המשבר שנוצר. השבוע עלתה הצעה חדשה -ישנה להקים שוב את פורום השביעייה במקום קבינט המלחמה, ולכלול בו את ארבעת חברי הקבינט הנוכחיים, נתניהו, גלנט, גנץ ואיזנקוט, ולהוסיף אליו את  סער, סמוטריץ ובן גביר. במקביל הרב אריה דרעי, רון דרמר וישראל כץ ימשיכו לשמש כמשקיפים ולא כחברים בפועל.

לפורום השביעייה, שהקים נתניהו כששב לשלטון ב-2009, היסטוריה ארוכה. תחילה זו הייתה שביעייה, אחר כך שמינייה ובסוף תשיעייה. מדובר היה בפורום מייעץ ללא הצבעות והיו שותפים בו מלבד נתניהו גם השרים בוגי יעלון, דן מרידור ובני בגין מהליכוד, יחד עם ראשי מפלגות הקואליציה אהוד ברק, אלי ישי, ואביגדור ליברמן. לאחר מכן צורף גם יובל שטייניץ, ובסוף אבי דיכטר. הפורום הזה הביא ללכידות הקואליציה, ששרדה אז ארבע שנים. בבחירות לאחר מכן, כאשר לבני, לפיד ובנט צורפו לקואליציה, בוטל המטבחון לחלוטין והממשלה ההיא נפלה מהר מאד. 

מבט מהצד

בין "יהודי" ל"ישראלי": על מה מוותרים בציבור הכללי ועל מה מתעקשים לשמור 

מדור זה לא היה מעולם ואינו מתיימר גם הלאה להיות השקפתי. לשם כך יש את החלקים האחרים והחשובים בעיתון. לפיכך גם הקטע הבא, אינו בגדר השקפה, אלא ניסיון לבחון עניינית שני אירועים בציבוריות הישראלית: "העדלאידע" בפורים ו"חגיגות" יום העצמאות. את האירוע הראשון, מבקשים לבטל השנה באמצעות לחץ ציבורי עקב המצב, בעוד שאת האירוע השני לוחצים לקיים בכל מחיר.

חשוב להדגיש תחילה שאין לנו שום צורך (ואפילו ההפך) בשתי "החגיגות" הללו. ה"עדלאידע" הוא עיוות מוחלט של פורים. לא קדושה, לא שמחה אמיתית, אלא התפרקות וגרוע מכך. אולם בעיני רבים בציבור הכללי, העדלאידע, מסמלת משהו שקשור ליהדות ולימי הפורים. והנה השנה בגלל המצב, ביטלו כבר מספר ערים את העדלאידע ברחובותיהם בטענה שאין זה ראוי לעשות אירוע גדול ושמח כאשר משפחות רבות חרדות ליקיריהן החטופים, ואחרות כואבות על בני משפחותיהם שנפלו.

ההחלטה הזו התקבלה בחולון, שם נערכת מידי שנה העדלאידע המרכזית וכן בעיר מודיעין. הלחץ כעת הוא לבטל את האירוע הזה גם בירושלים. כאן המקום לשוב ולהזכיר, שמבחינת הציבור החרדי, הביטול הזה מבורך. אין לו לכתחילה שום צורך, גם לא בשנים רגילות משום העיוות והסילוף שלו.

בד בבד, איש לא מבקש לבטל את "חגיגות יום העצמאות" הנחשבות ל"חג ישראלי". הביטול חל רק על מה שנחשב בעיניהם ל"יהודי". כך לדוגמא (עם אלף אלפי הבדלות), ביטלו בזמנו את ההקפות השניות בשמחת תורה לאחר פיגוע (בחדרה) כאות הזדהות עם הכאב. מסקנה: אירועים שנדמים בעיניהם עם "ניחוח יהודי" קל לבטל. אירועים ישראלים – מקיימים בכל מחיר.

בשונה מהציבור הכללי ו"חגיגותיו", הרי שלציבור החרדי יש הנחיות ברורות כיצד לנהוג השנה בימי הפורים. בהקשר זה התפרסם השבוע מכתבו של רבנו מרן הגר"ד לנדו שליט"א, שהורה להימנע מעריכת מגביות לישיבות ולתתי"ם מחוץ לריכוזים החרדים משום ש"חלילה להיות מהגורמים לקטרוג ולשנאת ההמונים והיוצא בזה". לפיכך יש לנהוג בשום שכל ודעת ובאחריות יתרה בזמן המלחמה ובשל הקטרוג בחוצות על עולם הישיבות. כך הורה גם מרן הגרמ"ה הירש שליט"א, שהשנה שהיא קשה ביותר עבור כלל ישראל, "יש להיזהר בימי הפורים בהתנהגות בפרהסיא". חשוב אפוא לחדד את הדברים גם כאן לתועלת הכלל. שבת שלום ופורים שמח       

הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן במדור מקור נאמן