מחפשים דרך מקורית להפוך את סעודת השבת לחוויה משפחתית מגבשת? אחרי הדגים והסלטים, רגע לפני המנה העיקרית, זה הזמן להפעיל את הילדים (וההורים) עם חידון מרתק שעובר בין כל אותיות ה-א' ב' ומסכם את אירועי הפרשה.
החידון מותאם לכל הגילאים, מהקטנטנים שיזהו את המכה הראשונה ועד למבוגרים שיוכלו לדייק בלשון המקרא. זו ההזדמנות שלכם להכניס את אווירת השבת והפרשה הביתה, לעורר סקרנות ולגרום לכולם להשתתף בשיח תורני מהנה וקליל.
רוצים את החידון שיהיה לכם לשולחן השבת? לחצו על הכפתור להורדה והדפיסו את הקובץ.
ערב שבת שלום, פרשת השבוע – פרשת בא.
אני לא יודע איך אתם ככה בענין של "בשר על האש". אבל נדמה לי שלקחת כבש ולשים אותו "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" ככה על האש לגמרי, אז חלק נשרף וחלק… [בזמן יציאת מצרים] לא כולם היו מומחים גדולים – "מנגליסטים" כאלה, שהכל יהיה צלוי כראוי. לכאורה לא היה יותר טוב לעשות את זה בבישול – לחתוך ולבשל כמו שצריך, וחתיכות משובחות וכו'? ונכון יש חתיכות שהם מתאימות ל"על האש", אז בסדר שיעשו צלי. אבל למה שליל הסדר לא יהיה בהרחבה ובתענוג יותר גדול?
רבותינו אומרים (מכילתא שמות י"ב, י"א) שגם "מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם" – כל זה בא לבטא את החפזון שעם ישראל יצאו בו ממצרים. איזה חפזון? כמובן החפזון של מצרים – "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ" (שם ל"ג). גם החפזון של עם ישראל שפתאום הם צריכים לצאת. אבל בעיקר בעיקר חפזון השכינה, שאומר הקדוש ברוך הוא: "אם אני לא אציל עכשיו את בניי, נכון אין להם מספיק זכויות, אבל הם עלולים לרדת לשער ה-50. מהר מהר צריך להוציא אותם!".
ומובא בספרים הקדושים שהיתה פה דילמא מאד מאד חשובה. מצד אחד, עם ישראל התפקיד שלו היה בגלות הזאת ללקט ניצוצות של קדושה מהמקומות הכי נמוכים שיש. אז יורדים ויורדים ומשם עולים. אבל מצד שני, אין להם מספיק כלים לעלות גם משער ה-50. אז איך אפשר להוריד אותם לשם? לכן צריך להוריד אותם עד לנקודה הכי נמוכה שמשם הם יכולים לעלות. זה חיפזון שכינה, "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב', ח'). עובר על הזכויות, נתלה בזכות האבות והאימהות.
אומר לנו הנביא על הגאולה הקרובה בקרוב ממש: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" (ישעיה נ"ב, י"ב) – הגאולה הזאת לא תבוא בחפזון. למה? מגלה לנו ה'אור החיים' הקדוש (שמות ג', ח'. ד"ה וארד) סוד גדול; בגאולה הזאת יש לנו תורה. גם אם נרד לשער ה-50 ללקט גם משם את ניצוצות הקדושה, להביא את התיקון השלם לעולם, יש לנו בכח התורה לעלות גם משם! כמה התורה הנפלאה הזאת שבורא עולם – אבא שבשמים – נתן לנו, היא מתנה – "תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם". כמה היא כוח לעמוד בכל הניסיונות.
הגאולה הקרובה הזאת תבוא מתוך זכויות, בקרוב ממש, יראו עינינו וישמח לבנו בגאולת עם ישראל. גאולה שלמה ותמימה, אמן ואמן.
שבת שלום ומבורך!
בעיירה קטנה ונידחת ליד וילנה, באותו "שטעטאלע" יהודי טיפוסי שבו קול התורה לא פסק, התרחשה דרמה אנושית מטלטלת ששינתה את פני הדורות. סביב השולחן בבית המדרש ישבו בעלי בתים פשוטים, עמלו בשיעורי גמרא, משניות, "עין יעקב" והלכה, כשלצידם יושב יהודי שסיפורו זעק מבין קמטי פניו – "קנטוניסט".
אלו היו הילדים האומללים שנחטפו מביתם בפקודת הצאר הרוסי האכזרי יימח שמו, ונשלחו לעשרים וחמש שנים של עבודת פרך בצבא, במקומות נידחים שאין בהם זכר ליהדות. המטרה הייתה ברורה ונוראה: למחוק כל זיק של "יידישקייט" ולגרום להם לשכוח שהם בנים לעם הנבחר. אותו יהודי, שכבר לא היה צעיר, נשא על כתפיו את משא השנים הללו. הלצים בעיירה, אלו ש"מכנים שם רע לחברם", היו קוראים לקנטוניסטים בכינוי הלעג "יוונים" – כאלו שאינם יודעים מימינם ומשמאלם בתורה.
באותו יום, למדו בשיעור המשניות את מסכת יבמות. הדיון התלהט, והמילים "יבם", "יבם" ו"היבם" הדהדו בחלל החדר שוב ושוב. הקנטוניסט, שלא ידע קרוא וכתוב וליבו היה פצוע ורגיש, שמע "יוון", "יוון" ו"יוון". הוא היה בטוח שבכל פעם שהם הוגים את המילה, הם לועגים לו ולבורותו. הוא התאפק, בלע את עלבונו, אך ככל שהוויכוח התלהט ומספר ה"יבמים" עלה, כלו כוחותיו.
הוא קם בחרון אף, דמעות של צער נורא בעיניו, והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מהוריי? שהייתי רחוק מהיהדות אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי, לא כואב לכם לשבת ולצחוק עליי? עשרים פעם, שלושים פעם בשיעור אחד! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!".
הלומדים נבהלו עד עמקי נשמתם. "חס וחלילה!" ניסו להרגיעו, "אנחנו לומדים משניות יבמות ודיברנו על 'יבם', לא חשבנו עלייך אפילו פעם אחת!". אך הוא לא נרגע: "אתם מספרים לי סיפורים. אינני מוחל לכם! שפכתם את דמי!". בצר להם, קם יהודי חכם וניסה להסביר לו את ההבדל הגרפי: "יבם מסתיים ב-מ' סופית, ויוון ב-נ' סופית. המילים שונות לחלוטין!".
הקנטוניסט לגלג בכאב: "אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע א' ב', איך אאמין לכם?". כשנשאל מה ירגיע אותו, השיב: "תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניי את ההבדל בין המ' ל-נ'". הם החלו ללמדו. סיים ה'חפץ חיים' את סיפורו בהתרגשות: "הכרתי את האיש, וכולם קראו לו 'הגאון מלייפנישוק'! הוא לא עצר בא' ב', הוא המשיך ועלה, עמל ורצינותו הפכו אותו לענק שבתורה ששמו נישא בפי כל".
הסיפור המופלא הזה בא ללמדנו יסוד נצחי: "הבא לטהר מסייעין אותו". כשאדם ניגש לעבודת השם בכזה עמל ורצינות, אומרים בשמיים: "ככה אתה רוצה?" ומעניקים לו סייעתא דשמיא שפורצת את חוקי הטבע.
המציאות הזו שופכת אור חדש על הפסוק: "וְֹלא שָמְעּו אֶל מֹשֶה מִקֹצֶר רּוחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט). המלבי"ם מסביר כי "רוח" מציינת את הכוח הפנימי. "ארך רוח" הוא אדם שמסוגל לעצור את רגשותיו ולסבול יגון, ואילו "קצר רוח" הוא זה שאינו יכול להכיל את עומס המכאוב. לבני ישראל במצרים הייתה עבודה קשה, ורוחם הנכאה הייתה קצרה מלהכיל נחמה, לכן דברי משה לא נכנסו לאוזניהם.
אך כאן טמון הסוד: לפעמים צריך להיכנס למעמקי הלב ולתת לאדם "רוח חדשה". אדם עשוי להיות כבד שמיעה מבחינה פיזית, אך כשהדבר חביב עליו – הוא שומע היטב. הרצון העז והשאיפות מגלים בנו כוחות עמוקים, "חושים מעל דרך הטבע", שמאפשרים לנו לממש רצונות בניגוד לכל סיכוי.
האוזן ששמעה רק תורה: הסטייפלער והרב מבריסק
עדות חיה לכך ראינו אצל מרן הסטייפלער זצוק"ל. בבחרותו סבל מדלקות קשות באוזניו בגלל הקור המקפיא ברוסיה, ושמיעתו דעכה עד שבסוף ימיו כמעט ולא שמע דבר. מבקריו היו כותבים את שאלותיהם על דף. והנה פלא: כשנכנס לחדרו גדול בתורה, הסטייפלער היה משוחח עמו בדברי תורה שעות ארוכות, מקשיב ומשיב ללא צורך בכתיבה! כיצד? התשובה פשוטה: מרוב חביבות התורה, הוא גייס כוחות עילאיים והצליח לשמוע את מה שהאוזן הפיזית כבר לא יכלה לקלוט.
כך היה גם אצל מרן הרב מבריסק, הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל. תלמידיו העידו שכשדיברו לפניו "דברים בטלים", הוא היה עשוי להירדם באמצע השיחה מרוב חוסר עניין. אך ברגע שהשיחה עברה לדברי תורה – מיד קיבל "רוח חדשה" וערנות מופלאה שסחפה את כל רואיו.
מכאן נלמד לכל אחד מאיתנו: אין "בלתי אפשרי". ברגע שהלב חפץ והרצון בוער, הקדוש ברוך הוא פותח מעיינות של כוח ומשנה עבורנו את סדרי בראשית.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
כל יסודות האמונה של עם ישראל, ובכללם י"ג עיקרי האמונה, נוסדו והתגלו לאומתנו בתקופת מצרים. בשנה שקדמה ליציאת מצרים חידש הקדוש ברוך הוא אותות ומופתים בעולם המגלים את אחדותו, את השגחתו ואת שאר עיקרי אמונתנו.
המכות הראשונות – דם, צפרדע וכינים – באו להוכיח בראש ובראשונה את יסוד חידוש העולם. בניגוד לתפיסות המוטעות הסוברות כי העולם היה קדמון ותמיד היה קיים, התורה הקדושה מלמדת אותנו כי בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. כיוון שלא היינו שם באותה ראשית, גילה לנו הבורא דרך מכות מצרים כי הוא זה שחידש את הבריאה מאין ליש.
עומק הנס במכת דם אינו בכך שהמים נצבעו באדום, אלא שהמים עצמם נתהפכו לדם, למציאות אחרת לגמרי המדיפה ריח ונוטה להתקלקל. כך גם במכת צפרדע, כפי שמבאר הספורנו על הפסוק "ישרצו המים", שמימי היאור עצמם הפכו לצפרדעים, ולא רק שהתרבו בהם צפרדעים מבחוץ. הוא הדין במכת כינים, שבה לא הגיעו כינים ממקום אחר, אלא כל עפר ארץ מצרים ממש הפך לכינים; כל גרגיר וגרגיר של עפר שינה את טבעו והיה לכינה.
גילויים אלו הם המאמתים את יסודות האמונה שלנו, שהרי רק מי שברא את הבריאה מראשיתה מסוגל להפוך חומר אחד לאחר – להפוך מים לדם או לצפרדע, ועפר לכינים. אילו היה העולם קדמון ובלתי נברא, לא ניתן היה לשנות את טבעו המוחלט.
יסוד זה מובהר במעשה ברבי חנינא בן דוסא, שבתו טעתה והדליקה את נר השבת בחומץ במקום בשמן. כשראה את צערה, אמר לה כי מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. רק מי שאמר והיה העולם יכול בכל עת שירצה לצוות על הטבע להשתנות.
עלינו להתבונן רבות בפרשיות אלו כדי לחזק את אמונתנו בחידוש העולם ובכך שהבורא יתברך הוא המנהיג את עולמו בכל רגע ורגע, ולא הניחו למקרים. ככל שנתחזק בידיעה זו שהשם מנהיג את העולם לתכליתו הנרצית, כך חיינו יהיו בהירים, שמחים ומאושרים יותר.
מתכון מנצח לעוף משפחתי לליל שבת, קריספי ומתקתק שמתאים לכרעיים, ירכיים ושוקיים.
לרוטב:
להגיש חם מהפלטה, ולא לשכוח להכריז בחיוך: "לכבוד שבת קודש!"
בפרשת השבוע – פרשת וארא – אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו', ה'). יש כאן דבר מפליא מאד. שבורא עולם יזכור את בריתו, זה הרי דבר פשוט וברור. זו הבטחה שהבטיח לאברהם יצחק ויעקב. ובכל זאת מה אומר בורא עולם? מה גרם לי לזכור את הברית? "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל". התפילה שעם ישראל התפלל מכל הלב, זה גרם לי "ואזכור את בריתי".
יש כאן סוד, איך בורא עולם מנהל את העולם. אדם חושב הרבה פעמים: "את הדבר הזה, אני בטוח משיג אותו". "זה, בידים שלי". אין דבר יותר בטוח מקיום של בורא עולם את בריתו. וגם על זה אומר בורא עולם: התפילה, היא זו שהביאה לקיום הברית ולזכרון הברית. יש דבר יותר בטוח מזה? לא. על כל דבר בחיים, על הדברים שנראים לנו הכי בטוחים, הדברים שנראים לנו הכי בידינו. תפילה. תפילה. תפילה.
יותר מזה, בורא עולם רוצה לברוא עולם ואומר: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וכו' עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א', י"א), והכל. ושום דבר לא יוצא, למה? "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (שם ב', ה'). כותב רש"י הקדוש (ד"ה כי לא המטיר): אין מי שיתפלל שירדו גשמים והכל יצמח. רצון ה' שהאדמה תוציא, אבל כך ה' התקין בעולמו – בלי תפילה, שום דבר לא זז.
גם הדברים שהם נראים לנו הבטוחים ביותר, נצרף להם תפילה מכל הלב לאבא שבשמים. "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנֲנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנֲנֵהוּ" (תהלים צ', י"ז).
יה"ר שתשרה ברכה בכל מעשי ידינו לטובה ולברכה. שבת שלום ומבורך!
מחפשים דרך מקורית להפוך את סעודת השבת לחוויה משפחתית מגבשת? אחרי הדגים והסלטים, רגע לפני המנה העיקרית, זה הזמן להפעיל את הילדים (וההורים) עם חידון מרתק שעובר בין כל אותיות ה-א' ב' ומסכם את אירועי הפרשה.
החידון מותאם לכל הגילאים, מהקטנטנים שיזהו את המכה הראשונה ועד למבוגרים שיוכלו לדייק בלשון המקרא. זו ההזדמנות שלכם להכניס את אווירת השבת והפרשה הביתה, לעורר סקרנות ולגרום לכולם להשתתף בשיח תורני מהנה וקליל.
רוצים את החידון שיהיה לכם לשולחן השבת? לחצו על הכפתור להורדה והדפיסו את הקובץ.
הסיפור מתחיל בין כתלי ישיבת ראדין, שם למד בחור שחייו הפכו למסכת ייסורים. הוא סבל ממחלת הנפילה (אפילפסיה) רחמנא ליצלן. איש לא זכר אם המחלה התפרצה בין כתלי בית המדרש או שמא הגיע עמה, אך הדיכאון שחלחל בנפשו היה גלוי לכל. בייאושו, נכנס אל הקודש פנימה, אל מרן ה'חפץ חיים', ובכי תמרורים בפיו: "מה יהיה איתי? מה יעלה בגורלי?". הרופאים, כך סיפר בלב שבור, לא מצאו מזור למחלתו והתחזיות היו שחורות משחור.
ה'חפץ חיים' הקשיב בקשב רב, כמעט לא הגיב, אך התעניין בפרט אחד: "מה הרופאים אומרים?". הבחור פירט את הייאוש הרפואי ויצא מהחדר. חלף זמן מה, והנה יום אחד נכנס ה'חפץ חיים' לחצר הישיבה וחיפש דווקא את אותו בחור. כשניצב לפניו, אמר לו הצדיק: "יש לי עצה עבורך, אך בתנאי אחד – עליך להבטיח שלעולם לא תגלה את הסוד כיצד הבראת". הבחור הבטיח בלב מלא תקווה.
"סע לעיר פלונית", הורה לו ה'חפץ חיים', "תיכנס לרב העיר, ספר לו על מחלתך, הוא יברך אותך ובעזרת השם תבריא. וזכור – לעולם אל תספר איך זה קרה!". הבחור מיהר ליעדו, קיבל את ברכת הרב, והפלא ופלא – המחלה נעלמה כלא הייתה. הוא הפך כאחד האדם, התחתן ובנה בית נאמן בישראל מתוך בריאות ושלווה.
אולם הניסיון לא איחר לבוא. אחות אשתו החלה לסבול אף היא מאותה מחלה ארורה. בני המשפחה, שידעו כי האברך נרפא באורח פלא, לא הרפו ממנו: "לאיזה רופא הלכת? מה הסוד?". הוא ניסה להתחמק, טען ש"זה פשוט עבר", אך הלחץ הפך בלתי נסבל. אשתו וגיסתו הטיחו בו: "מדוע אינך מרחם עלינו?". לבסוף, תחת מכבש הלחצים ובמחשבה ש"מה כבר יכול לקרות", הוא לחש להם את הסוד: "זה לא רופא, פשוט נסעתי לרב בעיר פלונית, הוא בירך אותי והבראתי".
באותו רגע ממש, כאילו נגזרה הגזרה מחדש, נפל האברך על המקום בהתקף של מחלת הנפילה. הזעזוע היה נורא. שבור ומרוסק, מיהר האברך לראדין אל ה'חפץ חיים' שעוד היה בחיים. "רבי, עזור לי! לחצו אותי לספר, וברגע שסיפרתי – המחלה חזרה. שלח אותי שוב לאותו צדיק!".
ה'חפץ חיים' נאנח אנחה עמוקה שקרעה את הלב ואמר: "בני, תלמידי, אינני יכול לסייע לך עוד". למול תמיהתו של הבחור, חשף הצדיק את האמת המרעידה: "כשנכנסת אליי בשעתו וסיפרת על מכאובך, ראיתי את צערך וידעתי שאין לך מזור בדרך הטבע. מה עשיתי? התעניתי עליך 'ארבעים תעניות' כדי שתבריא, ורק אז שלחתי אותך לאותו רב כדי להסוות את המופת. כעת, אני כבר זקן, ובשום אופן אינני מסוגל עוד לצום".
לשאת בעול עם חברו: מהראש אל הלב
כשאנו שואלים "איך עושים מופתים?", התשובה טמונה ביכולת להרגיש את הזולת באמת. ה'חפץ חיים' לא רק הצטער – הוא מסר את נפשו וגופו. וזהו סודו של משה רבנו, עליו נאמר: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב'). רש"י מדייק שם: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". המדרש ממשיך ואומר שעד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "אם אתה גואלם, אין אחר גואלם". ומדוע? כי משה נתן את לבו ועיניו לישראל, ולכן גם הקדוש ברוך הוא לא העלים את עיניו מהם.
בגמרא במסכת חגיגה (ד ע"ב) מסופר על רב הונא, שכאשר הגיע לפסוק "יראה יראה" היה בוכה. הוא אמר: "עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו? דכתיב: 'כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי'".
הדברים מעוררים תמיהה: מצד אחד התורה מצווה "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", ומצד שני הקב"ה שואל בתוכחה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?". וכי למה חשוב לגמרא לספר שרב הונא בכה?
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל מסביר יסוד אדיר: גם אנו בוכים לעיתים מהתרגשות, אך הבכי שלנו בא מהלב, מהרגש הגופני, ולרוב אינו משנה בנו דבר. אצל רב הונא, הבכי הגיע מהראש – מהתבוננות עמוקה וטהורה שיוצרת שינוי פנימי. לא הייתה אצלו חציצה בין השכל ללב.
חז"ל אומרים ש"הקטן שבחכמי הגמרא היה מחיה מתים". כשרש"י אומר שמשה "נתן עיניו ולבו", הוא מתכוון שקשר את הראש אל הלב. הוא לא רק רחם – הוא חי את סבלם בכל ישותו. הקב"ה אומר לנו: "אל תבואו לבית המקדש רק עם הרגליים, כאילו אתם 'רומסים חצרי'. אני ביקשתי 'יראה' – שתיראו לפניי עם המוח והלב שלכם! אל תשאירו אותם בחוץ".
סיפור מופלא נוסף על גדלות הלב הזו מסופר על מרנא רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל. פעם הגיע אליו מנהל ה'ג'וינט' מארה"ב לוילנא. לאחר דיונים ארוכים על תקציבי הישיבות, שאל המנהל: "מה אוכל לעשות למענך אישית?".
רבי חיים עוזר השיב מיד: "כן, אני צריך טובה אישית. לעוזרת בביתי יש רגליים גדולות מאוד וקשה להשיג לה נעליים בוילנא. שמעתי שבקובנא יש בית חרושת מתאים, אולי תוכל לשלוח לה זוג נעליים?". זו הייתה בקשתו ה"אישית" של ענק הדור – דאגה לנעליה של עוזרת הבית.
בימים אלו, כשכל אחד מאיתנו יכול וצריך להיות שותף בצערם של ישראל, עלינו לזכור: המופת מתחיל בנתינת הלב. כשניתן את ליבנו וראשנו למען הזולת, נזכה שהקב"ה יביט בנו ונגאל במהרה בימינו, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
