עשן תמידי והכל מתפורר: הכירו את העיירה סנטרליה שבפנסילבניה

 
זהו סיפור על עיירה שקטה וטיפוסית בארה"ב, התושבים השלווים שהתגוררו בה לא חלמו מה צופן העתיד וכי יבוא יום בו יידרשו לפנות את ביתם תוך לילה אחד ולעבור לגור ב'מקום מבטחים'.

העיירה סנטרליה שבפנסילבניה היתה עד לשנת 1962 עיירה טיפוסית קטנה שהתגוררו בה כורי פחם. העיירה שנבנתה בידי חברה גדולה לכריית פחם שהחזיקה במכרות פחם גדולים באזור העשיר במרבצי פחם גדולים לא ידעה מה צפון לעתידה ועתיד תושביה.
 
הכל התחיל בחודש מאי בשנת 1962, כמידי מספר חודשים גם הפעם הגיעו עובדי העיריה לשרוף את ערימות הזבל שהצטברו במזבלה של העיירה, העובדים הציתו את האשפה. המזבלה בערה, והעובדים פנו לביתם לקראת ערב. אלא שהפעם בניגוד לפעמים קודמות האש במזבלה לא דעכה. חלפו ימים ושבועות והאש במזבלה עדיין בוערת. הנסיונות שעשתה הרשות המקומית לכבות את האש לא צלחו, גלונים של מים נשפכו שם אך לשווא. לאט לאט הבינו המומחים כי מדובר בדליקה לא שגרתית ומשהו חריג מתרחש במזבלה. גיאולוגים ומומחי כבאות שבאו לחזות בפלא הגיעו למסקנה העגומה כי פרנסי העיירה שמיקמו את המזבלה לא ידעו כי המקום בו בחרו הוא מעל מצבור גדול של פחם טבעי קרוב מאוד לפני האדמה. ובעצם בהדלקת הזבל הציתו גם את מאגר הפחם הגדול שמתחת לעיירה שהחל לבעור במלוא העוצמה.

חלפו מספר חודשים ולאט לאט התחילו להבין כי התבערה כבר לא מתרחשת רק בגבולותיה של המזבלה. העירניים מבין התושבים התלוננו על הרגשה מוזרה שהם חשים באדמת העיירה, היא הפכה לחמימה. מעין חימום תת רצפתי. השלג שירד בחורף לא נערם בכבישי העיירה, השלג היה נמס מאליו. בשיא החורף גידלו המקומיים בשדות העיירה גידולים של קיץ. התושבים התייחסו לתופעות המוזרות בשוויון נפש ובחיוך.
בשלב מסויים התחילו להופיע תלונות רפואיות. למרפאת העיירה הגיעו תושבים שהתלוננו על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות. מכשירי מדידה שהותקנו בבתים הצביעו על רמות גבוהות של פחמן חד חמצני = תוצאה של שריפה במקום סגור ללא חמצן האופיינית לבעירה המתרחשת בבטן האדמה. התושבים שלקו בהרעלת פחמן חד חמצני אובחנו עם בעיות נוירולוגיות חמורות –  כאבי ראש ועייפות ולעתים אף מוות.
המסקנה היתה ברורה, מתחת לעיירה מתחוללת תבערה גדולה הגורמת לכל היושבים מעליה בעיות רפואיות קשות. השלטונות הבינו כי חייבים להתגייס ביתר שאת למשימה הגדולה של כיבוי השריפה התת קרקעית. מהנדסים וגיאולוגים גויסו למשימה.

הממשלה שלחה ציוד מכני כבד על מנת לנסות לחפור מנהרות לעומק שיתחמו את השריפה וימנעו את התפשטותה לאיזורים חדשים. אבל המאמצים שנעשו באיחור לא היו יכולים כבר להועיל אחרי חודשים רבים שהשריפה השתוללה במלוא עוזה בכל שטחיה התת קרקעיים של העיירה. נחפרו שוחות עמוקות מסביב לעיירה כדי לנסות להכיל את השריפה ולמנוע ממנה להתפשט. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי – השריפה התת קרקעית כבר התפשטה בכל מתחם העיירה ואף מחוצה לה והתחוללה במלוא עוזה.
 
התושבים כבר הבינו שאת השריפה לא יוכלו לכבות בידי אדם ואולי עדיף לתת לה לדעוך מעצמה. עשרים שנה נוספות חלפו, האדמה החמימה והעשן שבקע מדי פעם מהאדמה הפכו להיות חלק מהנוף המקומי.
 
בשנת 1979 הבינו השלטונות כי יהיה קשה לשלים עם המתחולל מתחת העיירה. היה זה כאשר בעל תחנת הדלק בכניסה לעיירה שלף את מקל המדידה ממיכל הדלק התת קרקעי וזרק אותו מידיו – המקל היה רותח. הטמפרטורה שנמדדה במיכל הגיעה לכ-80 מעלות צלסיוס. ואז הבינו המומחים כי סכנה של ממש אורבת לחיי התושבים והם מתגוררים מעל חבית חומר נפץ.

אבל גם אז עדיין היה קשה לממשל ולתושבים לקום ולעשות מעשה. מה שבעצם גגרם סופית להחלטה הדרמטית לפינוי קרה שנתיים מאוחר כאשר שני ילדים בני דודים יצאו לטייל בשדה בגבול העיירה ולפתע נפערה האדמה תחת רגליהם עם בולען, הבור הלוהט בקוטר של כשני מטרים ובעומק של כעשרים מטרים איים לבלוע אותו.

הילד ניצל ברגע האחרון כאשר הצליח להיתפס בגזע שורש עץ שבלט מצידי האדמה ובן דודו משך אותו מהבור הלוהט בחום של 400 מעלות צלסיוס. התופעה של בולעני פחם בוער מתרחשת כאשר הפחם שהיה גושי נשרף והופך לאפר דק ואז נוצר חלל באדמה הקורסת אל תוכה. ההכרה חדרה בפרנסי המקום. העיירה שוכנת מעל מנגל אדיר שפשוט בוער בעוצמה.
 
הממשל המקומי החליט לפנות את סנטרליה ומהר. המדינה קנתה את בתיהם של מי שהיו מוכנים לעזוב את העיירה, כאלף תשובים עזבו אותה בתוך לילה. כמה מאות תושבים לא הסכימו למכור את בתיהם ובשנת 1992 החליטה מדינת פנסילבניה שהיא מחרימה את כל הרכוש בעיירה.

כל הבתים הריקים נהרסו. הכבישים המובילים לסנטרליה נחסמו בערימות עפר, רשות הדואר אפילו ביטלה את קוד המיקוד של העיירה. לתושבים, שהפכו לפולשים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם, כבר לא הייתה ברירה אלא להתפנות. למעט 12 תושבים אמיצים לא נותר בסנטרליה איש. עיירת רפאים.

גם היום, האדמה מתחת לעיירה סנטרליה עדיין בוערת. האש ממשיכה להתפשט מתחת לכבישים ולשדות ואין שום תחזית האומרת מתי האש תכבה. המומחים מצביעים על דוגמא דומה באוסטרליה, שם הר שמרבצי הפחם תחתיו בוערים כבר מאות שנים.

לפני כמה שנים היו מומחים שגיבשו תוכנית שיקום כדי להציל את העיירה בחפירת שוחות בעומק של ארבעים מטרים ויותר לאורך עשרות קילומטרים בעלות של כחצי מיליארד דולר, הרבה יותר משוויה של העיירה הקטנה.

בסופו של יום לא נמצאה היוזמה להציל את העיירה, האדמה נותרה חרוכה, הכבישים מתפוררים, העצים יבשים. באוויר יש ריח חזק של גופרית. גיהנום של עיירה.