שלום וברכה מורי ורבותי!
אנחנו נכנסים לעומק ימי ספירת העומר.
ובימים הללו כולנו נוהגים מנהגי אבלות: לא שומעים שירים, לא מסתפרים ולא עורכים חתונות ושמחות.
מה קרה?
על מה האבל האיום והנורא הזה?
על עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא, כמו שהגמרא מספרת (יבמות ס"ב ע"ב): "שנים עשר זוגות של תלמידים היו לו" –
שנים עשר חברותות, שישבו יחד ולמדו תורה, וכולם נפטרו בימים הללו ממש, במגפה.
ומדוע?
הגמרא שם אומרת דבר אחד בלבד: "בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה".
הם לא ביזו, הם לא קיללו, הם לא גנבו ולא רצחו.
בסך הכל לא נהגו כבוד אחד בשני.
והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (ב"ק נ' ע"א).
ובימים הללו הם הלכו לבית עולמם.
עשרים וארבעה אלף טרגדיות!
האפשרות שלנו להיות שותפים בדבר העצוב והאיום והנורא הזה, הוא לקחת מעט ממנהגי האבלות ולזכור שאין חשוב בפני הקדוש ברוך הוא יותר מאשר בין אדם לחברו.
אומר לך הקדוש ברוך הוא: "אני רוצה שתהיה נוח כלפי, אבל אני רוצה גם לא פחות שתהיה נוח כלפי הסובבים אותך".
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).
תתחזק בכך בימים הללו, ובזה תהיה גם שותף לאותו אבל איום ונורא של עם ישראל, שעד היום כולנו אוכלים את הפירות הבאושים שלו.
כי אילו היו חכמי ישראל שבאותו הדור נשארים בחיים, היינו היום עם הרבה יותר חכמה, הרבה יותר תורה, והרבה יותר תלמידי חכמים.
כולנו מנצלים את הימים הללו להתחזק בבין אדם לחברו, למצוא את אותו אחד שאנחנו לא מסתדרים איתו, ודווקא לו להאיר פנים, להשלים על כל הבעייתיים, לאהוב אותם, להתפלל עליהם.
ולזכות יחד לאהבה ואחווה שלום ורעות.
ברוכים תהיו!
