שלום וברכה מורי ורבותי!
ואנחנו ממשיכים בסדנת 'בין אדם לחבירו', שהועיד לנו הקדוש ברוך הוא לימים אלו של ספירת העומר.
והיום יום ההילולא של הצדיק הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל, בעל ה'דברי חיים'.
רבי חיים מצאנז מעולם לא השיב פניו של עני ריקם.
אם הוא היה רואה מישהו שחסר לו משהו, הוא היה מעניק לו את זה בטובו.
ומה היה קורה כאשר לכבוד הרב נגמר הכסף?
הוא היה לוקח הלוואות ומחפש ומעניק לאותו אחד את כל צרכיו.
היו תקופות שהנכדים שלו כבר היו בורחים כי היו חוששים שאולי הוא יבקש מהם את דמי הכיס בכדי להעניק לעני נוסף, והם לא היו מוכנים להיפרד מהסכומים הללו.
אבל הרב לא היה חוסך מכחו ומכבודו, והיה מחפש מישהו נוסף שיסכים להלוות לו, ואת הכסף הזה היה מעניק לאותו עני.
פעמים רבות הוא היה אפילו מתקשה להחזיר את אותן הלוואות.
אבל הוא ידע, כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אעניק לעני הזה משהו, העני הזה מבחינתי חשוב יותר ממני.
החיים שלי יהיו מספר שתיים, והחיים שלו יהיו מספר אחת.
אני לא חושב שיש אף אחד מאיתנו ברמה כזו ובדרגה כזו שיכול לדרוש מעצמו להתייחס לאחרים הרבה יותר מאשר לעצמו.
אבל לפחות להגיע לרמה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח),
או לפחות להתקרב לאותה רמה, זהו התפקיד והמחויבות של כל אחד ואחד מאיתנו.
להסתכל ימינה, להסתכל שמאלה, לראות למי חסר מה. ובדרך כלל לא חסר לאנשים כסף, מה שחסר להם יותר זה כבוד, זה יחס, זה חום ואהבה.
לאף אחד מאיתנו לא קשה להוציא את זה,
ולהיפך, ככל שאתה מעניק מטובך לאחרים אתה מקבל הרבה הרבה יותר כחות.
ביום הזה כולנו יחד מתייחדים עם זכרו של הרבי מצאנז.
מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, מחפשים את אותו יהודי שזקוק מאיתנו למשהו נוסף, מעניקים לו את זה באהבה,
וזוכים לכחות נפש וכחות גוף הרבה יותר מאשר לפני אותו מעשה נאצל.
ברוכים תהיו!