על פי דיווח של Khaaasteh, ארה״ב אישרה לעירק לשלם לאיראן מכספים מוקפאים בבנקים במדינה.
״עירק קיבלה ויתורים (מממשל ארה"ב) לשחרור הנכסים הקפואים של איראן ולתשלום חובותיה. על פי בנק הסחר בעירק, אנשי עסקים איראניים יכולים כעת להשתמש בכספים החסומים של איראן לביצוע עסקיהם, אומר חמיד חוסייני, מזכיר לשכת המסחר איראן-עירק״, על פי הפרסום.
על פי מקורות איראנים, החוב של עירק לאיראן בשל צריכת חשמל מגיע לכ-5-6 מיליארדי דולרים. איראן רוצה את תשלום החוב במטבע זר, דולר או אירו.
רק לפני שבוע כתבו בעיתון ישראל היום יעקב נגל ומארק דובוביץ' כי לא משנה מה הפורמט, לא ניתן לברוח מהתוצאה הסופית המובילה לעסקה רעה מאוד. הקריסה הדיפלומטית מתקרבת שוב והיא מתבססת על גישת המשא ומתן המוכרת, אך המוטעית מאוד, של הדיפלומטים האמריקנים.
לא קשה להבין את ההתמוטטות המתקרבת. ממשל ביידן מפציר באיראנים לחזור לשולחן המו"מ כדי שבמהלכו יסכימו לציית להסכם הגרעין, ואילו צוות המו"מ של האיראנים משחק אותה קשה להשגה. האבסורד הוא שהשיחות עוסקות בעיקר סביב מה המערב צריך לשלם למדינה המובילה בעולם בתמיכה בטרור, על הסכמתה להיכנס מחדש להסכם גרעין לקוי, שהעניק לאיראן ב־2015 כל מה שרצתה, כולל דרך סלולה ובטוחה לנשק אטומי, במקביל להקלה כלכלית מאסיבית שהתבטאה בהסרת סנקציות, כמעט ללא תמורה.
העיסוק בדיפלומטיה גרעינית הוא בסדר, אבל הוא חייב להיות מעוצב על ידי מינוף אמריקני. לארה"ב יש מנופי לחץ חזקים והיא "מתעקשת" לוותר על כולם. בפן הכלכלי, יתרות המזומנים של איראן ירדו מיותר מ־120 מיליארד דולר ב־2018 ל־4 מיליארד דולר. כדי להחמיר את המצב, דווח כי מתקן העשרת האורניום בנתנז איבד את יכולת ההפעלה שלו לכתשעה חודשים בעקבות פיצוץ מסתורי. שאיפותיו של המשטר להגיע לנשק גרעיני קיבלו מכה לאור ההתנקשות בחיי ראש תוכנית הגרעין הצבאית, מוחסן פחריזאדה. לבסוף, המשטר מתקשה לחזור לעצמו מבחינה אזורית, כולל בתוכנית הטילים, לאחר שממשל טראמפ פגע בקאסם סולימאני. כל הגורמים הללו מאפשרים מינוף מצוין לוושינגטון, והוא יכול להיות אף משופר יותר על ידי שיקום ההרתעה ובניית איום צבאי אמין.
הצוות של ביידן טוען שמטרתו היא להגיע לעסקה "ארוכה יותר, חזקה יותר, רחבה יותר". מטרה זו אינה אפשרית, אלא אם הבית הלבן יקבע מדיניות איראנית חדשה שאינה מוחזקת כבת ערובה על ידי הסכם הגרעין. חזרה מהירה להסכם הישן, או אף גרוע מכך, זחילה הדרגתית אליו, תביא לוויתור על המינוף הקיים ותעביר את יכולת המינוף לטהרן. גישה כזו תוביל לאפס מוטיבציה של האיראנים לנהל משא ומתן על עסקה נוספת, ובטח לא כזו שהמערב קורא לה טובה יותר. חזרה להסכם הישן תהיה סוף פסוק ביכולת להגיע להסכם אחר, עד פקיעתו.
מנגד, האסטרטגיה האיראנית ברורה: להפעיל את האיום בהסלמה גרעינית כדי לצבור קלפי משחק ולסחוט ויתורים בדמות הקלה בסנקציות וחזרה להסכם. הדבר יאפשר למשטר להתקדם במו"מ הגרעיני. חזרה להסכם תאפשר למשטר יכולת להתקין באופן חוקי צנטריפוגות מתקדמות שבנה וניסה, לבנות ולשפר את יכולות ההעשרה ולחכות לשקיעת ההגבלות, עד סוף העשור. אחרי 2030, לא יהיה שום איסור על יכולתה של איראן להעשיר אורניום ברמה תעשייתית ולהגיע לסף שיאפשר לה במהירות, ללא יכולת עצירה של המעצמות, להעשיר ברמה ובכמות הנדרשות לבניית נשק גרעיני.האיראנים יכולים כעת לייצר צנטריפוגות מתקדמות במספרים גדולים, והמדענים שלהם למדו להפעיל אותן בתצורות טוריות (קסקדות).
בקיצור, המשטר יכול להעשיר אורניום פי שלושה עד עשרה מהר יותר. המשחק אבוד, אלא אם ממשל ביידן יתעשת וידחף להסכם חדש. על טהרן לתת דין וחשבון על פעילות העבר, הידועה בזכות ארכיון הגרעין שהמוסד הבריח מטהרן ב־2018. ההפרות האיראניות חמורות עוד יותר לנוכח הממצאים האחרונים של סבא"א.
היום ברור שהחלטת סבא"א מ־2015, בדחיפת מזכיר המדינה דאז ג'ון קרי, לסגור את חקירת הממדים הצבאיים האפשריים של תוכנית הגרעין, היתה טעות חמורה. ממצאי הארכיון ותגליות סבא"א הוכיחו כי איראן קרובה לנשק יותר משסברנו. כישלון סבא"א בפרסום הדו"חות המתארים ממצאים אלה מדגים את אחד הפגמים הגדולים ביותר של הסכם הגרעין.
תיקון העסקה הישנה על ידי טיפול בבעיות העבר אינו עוסק בבעיות האמיתיות כיום: בניית מערכת הנשק; מיפוי והבנת פעילויות העבר של טהרן וההפרות הנוכחיות; המשך העשרה במתקנים תת־קרקעיים; וכן, המשך מו"פ צנטריפוגות מתקדם. למרות העצירות האחרונות, איראן ממשיכה במאמציה לקידום מערכת הנשק, היא מפתחת צנטריפוגות מתקדמות שמאפשרות אסטרטגיה של "התגנבות" במקום "פריצה". עם הצנטריפוגות המתקדמות, יידרשו פחות מכונות להגעה לכמות הנדרשת לפצצה, ויהיה קל יותר להסתיר וקשה יותר לזהות פעילויות אלו.חלפו הימים שבהם המטרה היתה להרחיק את איראן לשנה מייצור כמות מספקת של אורניום בדרגה הנדרשת לנשק. החזרה להסכם תאפשר לאיראן להמשיך בהתקנת תשתיות העשרה במתקנים חשאיים ולצבור באופן חשאי את האורניום המועשר שהיא זקוקה לו לפצצה.
יש גם חששות חדשים. המשטר מתקדם בפעילויות קריטיות לבניית מערכת הנשק, כגון עיבוד אורניום מתכתי, עיסוק בתאים חמים והקרנה של לוחיות עם חומר מ־10% ל־20%. כל זה יכול לעזור לבנות נשק גרעיני.
עסקה "ארוכה וחזקה יותר" חייבת גם למנוע מאיראן להיות "מדינת סף גרעינית". המשטר לא יכול להמשיך ולטעון שיש לו "תוכנית גרעין אזרחית" ולהחזיקה בתת־הקרקע. כל עסקה חדשה חייבת להתייחס לשלושת מרכיבי התוכנית: חומרים בקיעים, מערכת הנשק ואמצעי הנשיאה. ייתכן שיגיע הזמן להסכמות רחבות, כולל תמיכת המשטר בטרור ותוכנית הטילים, אבל הבעיה הגרעינית חייבת להיפתר קודם.
ארה"ב יכולה לנתק לצמיתות את כל הנתיבים של איראן לנשק גרעיני או להתמוטט שוב בשולחן המו"מ. הגיע הזמן שהממשל יבחר בגישת מו"מ קשוחה.
יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנת הדמוקרטיות ופרופ' אורח בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון. שימש כראש המטה לביטחון לאומי בפועל וכיועץ לביטחון לאומי לראש הממשלה. מארק דובוביץ' הוא מנהל ה־FDD. מומחה לתוכנית הגרעין ולסנקציות האיראניות
