״כך עלתה במחשבה לפני״ | מנחם גשייד

קום הצדיק הקדוש אור החי, רבי שמעון בר יוחאי, דלא הוה גזרה דאתגזר על עלמא דלא בטלת לה, (שלא היתה גזירה בעולם שלא ביטלה), דאתיהיב לך רשו למימר מלין סתימין ולפרשא לון (שקיבל רשות לומר ולבאר עניינים סתומים ולפרשם), קום צדיק יסוד עולם, חסידא קדישא קדש הקדשים, מרן מלכא, בוצינא עלאה קדישא, קום התנא הקדוש מארי דאורייתא, מארי דחכמתא והאר ענינו, כבוש כאבנו, מחה דמעותינו, רפא שברינו כי גדול כים הוא.

רק התנא הקדוש שידע כל הנסתרות, שקולו זימר כל עריץ וכל מקטרג, שהאיר לכל וכל אחד מישראל בסוד התורה , הוא שהשיג אור מופלא ונמצא ברום מעלה, הוא שנעשה אדם נאמר בעבורו, הוא שהסתלקותו מהעולם היתה באומרו חיים (עד העולם), הוא ששעת הסתלקותו היתה שעת גילוי ואור עצום, יכול לאפשר לנו לזעוק בקול גדול ; אוי, אבוי, מה זה היה לנו.

הגמרא מספרת שכאשר הרומאים הוציאו להרוג את רבי חנינא בן תרדיון שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות והיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו סופגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה. שאלה אותו בתו לפשר הגזירה הכה אכזרית והשיב לה התנא הקדוש: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר התורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.

יהודים יראים ושלמים, נשמות קדושות וטהורות, מלאי כיסופין, ערגה, רצון ותשוקה אורזים את כל חבילי הזמורות שמעיקות עליהם ונוסעים לתנא האלוקי רבי שמעון כדי להצית אותם באור. להתחמם באור. להתעלות באור. באתרא קדישא וביום קדוש שבו מודגש בכל הספרים ענין ה׳פסקו למות׳ והשפעת הטו״ב – שכן מל״ג בעומר יש טוב ימים לחג השבועות, והנה הם פורקים את ליבם בתפילה והם עולים בסערה השמימה.

איה המילים שיש בכוחם לנסות להבין צל צילו של מהלך. כל יהודי קצובים לו שנות חיים. אין איתנו יודע מדוע זה בכה וזה בכה. אך אילמלי עלו בסערה לבדם היה קשה, אך כשהם עלו ונתעלו במות קדושים וספר התורה רבי שמעון בר יוחאי עמהם, מי שיפייס משמים את התנא הקדוש שיום שמחתו הושבתה הוא יפייס את האבלים הדואבים על השבר והאסון הנורא. הם הגיעו אל התנא הקדוש, הם נותרו אצל התנא הקדוש והם תחת כנפיו יחסו לעולמים. והסלתקותם בבחינת ״חיים״. כי זו המילה האחרונה שיצאה מפיו של התנא הקדוש.

אין לב יהודי בעולם כולו שלא בער לשמע הדברים. כל שישים ריבוא יהודים – כל היהודים שיחד הם ספר תורה נחרדים ומזועזעים. ושכשם שהקב״ה לכל אף רבי שמעון לכל ואף לפחותים. עד עדי כך שאפילו רחוקים התעורר בהם ניצוץ שהוביל להחלטה לקיים היום – יום שבו מציינים את הענין הנורא הלזה. אלא שבדרגתם הם מביעים זאת בצורה שונה. אך כלל ישראל כולו מתאחד בהבנה שעכשיו שהם עלו בסערה עם ספר התורה יש מי שיתבע פיוסם באופן פלאי בדיוק כהסתלקותם.

לעולם איננו מתיימרים להבין חשבונות שמים. ברם לפעמים שגם משמים מגלים לנו ומאירים לנו עד כמה לא ניתן להבין ואי אפשר להבין. כשהבורא יתברך בעל הרחמים נשאל על מיתת רבי עקיבא, זו תורה וזו שכרה, אנו מבחינים בשתי סוגי תשובות; למלאכי השרת השיב ; אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם. למשה רבינו השיב; שתוק. כך עלתה במחשבה לפני. ומבואר בספרים שהיות ומלאכים עושי דברו יש להם שייכות לעולמות של דיבורים, אזי כשאין אפשרות להסביר בדיבורים יש שתי חלופות ; או שהם אינם שואלים עוד, או שהופכים את העולם כדי שהם יבינו. ברם למשה רבינו יש השגה בעולמות מחשבה ולכן אפשר לענות לו שאין תשובה בדיבור שבכוחה להסביר. יש לכך קשר רק לעולמות נשגבים בהרבה. עולמות של מחשבה. גזירה היא לפני. כל ניסיון לצמצם את ההבנה במילים פוגם ביצאה נשמתם ב׳אחד׳. כל ניסיון להסביר את ה׳חיים עד העולם׳ ממעט מרום דרגתם.

רק גזרה מלפניו בסוד כך עלתה במחשבה היא המזמנת אותם לחיי עולם הבא. הם מוזמנים ל׳אחוז בכיסא כבודי׳. הגזירה מלפניו ולכן יש בכוחן של אותן נשמות טהורות וקדושות לאחוז בכסא הכבוד, ואין לירא מהבל פי של מלאך משחית כי בגזרת שתוק עלייתם והיא למעלה מהשגתם ויש בכוחם להרעיש עולמות שיהיו חיים טובים מלאים כל טוב כפשוטו לכל עם ישראל מהעולם ועד העולם.י