דיוני הקבינט במלחמת יום כיפור: "זה מתחיל, הסורים פתחו באש"

פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 הפתיע את ישראל והקריס למעשה את הקונספציה של אמ"ן לפיה הסורים והמצרים לא יתקפו. למרות שלילה לפני התקבל מידע מפורט על הכוונה לפתוח במלחמה מסוכן המוסד אשרף מרואן, ההערכה הייתה כי המלחמה תפרוץ רק עם רדת החשכה או מעט לפני, מה שהתברר אחר כך כטעות גורלית. ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חושף היום (ראשון) את הפרוטוקולים הסודיים של ישיבות הקבינט מהמלחמה ובהם – הרגע שבו נפתחה האש ב-14:00 בצהריים והפתיעה את חברי הקבינט.

חצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים התקבלה התרעה על כוונת האויב לצאת למלחמה בחודש מאי, שלא מומשה, והייתה אחד הגורמים לשאננות אחר כך. בישיבת ועדת השרים לביטחון מ-24 באפריל העריך ראש אמ"ן אלי זעירא כי הסבירות שמצרים תפתח באש נמוכה, דיין גיבה אותו וראש הממשלה גולדה מאיר אמרה: "היות וראש אמ"ן אמר שזוהי סבירות נמוכה, הרי גמרנו את העניין". בכל זאת ביקשה: "מוכרחים להיות מוכנים לדברים לא הגיוניים".

הפרוטוקולים חושפים כיצד הכשל נמשך ממש עד הרגע האחרון. בשעה 12:00 בערב יום הכיפורים התכנסה ישיבת קבינט גורלית. "ההנחה היא שהיום לפנות ערב, עם החשיכה, או קצת לפני החשיכה תתחיל התקפה מלאה בשתי החזיתות", אמר שר הביטחון דיין בישיבה. במטה הצבא ביקשו לצאת למתקפת מנע, הממשלה לא אישרה.

"תנו לנו חצי שעה לפעולה יזומה", תיארה ראש הממשלה מאיר את תחינת ראשי הצבא באותו בוקר, "ואז נגמור את שדות התעופה שלהם ואת הטילים שלהם וגמרנו את העניין. אני מודה ומתוודה שלבי נמשך לזה מאוד, אבל אני יודעת באיזה עולם אנחנו חיים… וכולנו אמרנו חבל מאוד אבל זה לא הולך..".

"ספיר", פנתה ראש הממשלה לשר פנחס ספיר במהלך ישיבת הקבינט. "אין איש מאיתנו יודע אם יפתחו באש ומתי.. אינני יודעת מתי הם יתחילו.. ואם אנחנו לא נעשה שום דבר בסוריה – גמרנו את העסק עם סוריה מבחינה זו. אבל אינני יודעת. לי לא אכפת וממילא אני לא אלך מכאן. אם החברים רוצים לשבת – אדרבא. אבל אני יכולה לומר לכם, שניפגש כאן בשעה 16:30- אם אז זה יקרה".

באותו רגע שמאיר למעשה מפזרת את הקבינט, בחדר הדיונים נשמעת אזעקה עולה ויורדת. לישיבה נכנס המזכיר הצבאי, תא"ל ישראל ליאור. "זה מתחיל", אמר, "כבר יש הזנקות בסוריה, הסורים פתחו באש". מאיר כמובן חזרה בה והורתה לשרים: "אנו נשארים כאן". ליאור המשיך ותיאר את היערכות התותחים המצרים והמטוסים הסורים.

בשישה באוקטובר ב-22:00 הקבינט מתכנס לישיבה נוספת, המידע שמגיע מהחזית שגוי. "לפי ידיעה אחרונה", אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר על מוצב החרמון, "מוצב זה לא נפל ואני מקווה שבמשך הלילה נחבר אותו". בהמשך אלעזר הודה: "בסופו של דבר אני די בערפל. יש לנו עוד 24-36 שעות די קשות בתעלה ואני מקווה שנעבור אותן בשלום".

"זה אינו מוצב קריטי מבחינת קו ההגנה", אמר שר הביטחון דיין, "אני מניח שניקח אותו חזרה". על המצב בדרום סיני אמר: "כאשר יסתובבו שם ארבעים טנקים שלנו – נרגיש שם יותר טוב. היום היו לנו שם שני טנקים לבד. הם (המצרים) לוחמים הפעם עם הסכין בין השיניים".

המצב בשדה הקרב וגם ממדי הכשל התבררו בישיבה בבוקר שלמחרת פרוץ המלחמה. "המצב עכשיו ברמת הגולן גרוע יותר", אמר הרמטכ"ל, "חרמון נפלה ולא החזרנו אותה. חלק הרוגים, חלק פצועים וחלק נפלו ודאי בשבי. אנחנו מנהלים כרגע את המלחמה הקשה ביותר בתנאים קשים ביותר. נערכנו מצידנו עם הצבא הסדיר ולא עם צבא מילואים וזה בלי פעולה מונעת. אנחנו נכנסנו למלחמה באופן חפוז למדי".

ב-7 באוקטובר בישיבת הקבינט בלילה הממשלה הטילה את יהבה על מתקפת הנגד בחזית המצרית שתוכננה לצאת למחרת בידי אוגדה 162 ואוגדה 143 עליה פיקד אריק שרון. "אלוהים ואריק", אמרה גולדה מאיר ודיין הוסיף: "יהיו בעזרנו, יכול להיות – אני מוכן להתפלל לכך כל הלילה – שמחר נעמוד בפני התחלת השינוי". מתקפת הנגד של ה-8 באוקטובר נכשלה. דיין עדכן כי תגובת האמריקאים לבקשה לסיוע במטוסים וטנקים לא רעה. מאיר הגיבה ביידיש: "מיר איז גוט, איך בין א יתום" (אשרי וטוב לי, הנני יתום).

זהו יומה השני של המלחמה בערב וכבר מתחיל הדיון באשמה בכישלון. "הייתה בעיה של מלחמה מונעת", אמר השר נתן פלד, "של מכת מנע שכולנו היינו מאוחדים בכך שאין להנחית אותה.. ולכן אין אנחנו יכולים להתעלם מן העובדה שלמעשה התחלנו בגיוס הכוחות שלנו באיחור". דיין מטיל את האחריות על אמ"ן: "אילו הייתה הערכת אמ"ן יומיים לפני זה, היינו מגייסים אז".

"אמ"ן זה גם אנחנו", אמר פלד שלא השתכנע שהקבינט לא אחראי למחדל. ראש הממשלה התעצבנה על העיסוק באחראים למחדל: "יש גם גבול לעצבים. אנחנו יושבים משבע בבוקר. כל שעה וכל חצי שעה יש משהו ופה אולי כבר לא אסון. האם עכשיו נתחיל לחקור איזו חקירה?".

"אי אפשר להגיד את המקור שממנו קיבלנו את הידיעה", התייחסה גולדה להתרעה האחרונה שהתקבלה, "במקרה נס הגיעה אלינו הידיעה. כעבור מאה שנה אפשר יהיה לספר שבכל זאת ידענו וכמה זה פנטסטי שבכל זאת קיבלנו את ההתראה הזאת". אך המורל עדיין ירוד: "אם אנחנו נצטרך להיכנע כך, אראה בזה דבר חמור, נבהלתי כאשר אמרתי זאת כי המלחמה תהיה אז על הקמת מדינת ישראל".

בשעה 10 בבוקר ביום השלישי כבר יש התאוששות מסוימת. דיין חושב על היום שאחרי ואומר: "בלי סיפוחיזם". למחרת בבוקר ה-9 באוקטובר שוב שורר דכדוך בקבינט. הרמטכ"ל אמר: "אני בהחלט מסכים ומזדהה עם ההערכה של שר הביטחון, שצריכים להיות מוכנים לאלטרנטיבה די קשה". שמעון פרס, שר בממשלה דאז, מוחה על הדכדוך: "המצב רציני אך רחוק מלהיות פטאלי או אבוד. צריך להתכונן באופן פסימי ולפעול באופן אופטימי".

ב-10 באוקטובר בבוקר, סוקרת ראש הממשלה את המאמץ להביא נשק לישראל ועוקצת את הבריטים: "הבריטים הנחמדים הטילו אמברגו על דברים שכבר שילמנו בהם והיו בדרך ארצה". השרים מדברים על כך שיש מפנה והמצב טוב יותר. ב-11 באוקטובר בלילה דנים בכניסה לדמשק. "אם לא נעמוד בפני אסון ואינני יודעת איזה, וזה יהיה עניין של הצלה – אין לנו עניין להיכנס לדמשק", בולמת ראש הממשלה את ההחלטה.

באותה ישיבה מחיר המלחמה כבר כבד וברור. "שואלים אותי אנשים מדוע הייתי כה עצובה בטלוויזיה, כאשר אלי ניסן שאל אותי מה המחיר של המלחמה", אמרה גולדה, "אפשר להיות לא עצובה? עוד לא יצאתי מהסיוטים". ביום ה-14 באוקטובר כבר דנים בצליחת תעלת סואץ ודיין מאושש מהדכדוך אמר: "זו אינה מצדה שאנחנו צריכים לומר תמות נפשי. זוהי דרך טובה, אופטימית, לגמור את הקרב הזה".