הרב אבא טורצקי חזר עם רשמים אלוליים מהיכל ישיבת 'תפארת ישראל'

דמות נאצלת ומרשימה מלאת הערכה הייתה דמותו של הרב אברהם רביץ זצ"ל, תמיד הסתכלתי עליו כמודל לחיקוי חיובי, לרוח הבן תורה אשר פעימה בקרבו.

אחד מהדברים שהרשימו אותי במיוחד היה מנהגו הקבוע בימי חודש אלול להעתיק את חייו לישיבת מיר המעטירה, שם שכח מכל עיסוקיו וטרדותיו כאיש ציבור, שם בישיבה הוא חזר אל מהותו האמיתית לשם הוא הרגיש את רגשותיו האמיתיים, ואולי בשל כך אישיותו הייתה אישיות של בן תורה,

במשך שנים התקנאתי במנהגו זה, אבל שטף החיים היומיומיים לא נתנו מקום לסיפור מיוחד זה לחדור מבעד חומותיה של אותם טרדות ועיכובים הפוקדים אותנו בחיי החומר.

יום שני ר"ח אלול בעומדי במרפסת ביתי ברחוב גבעת שאול בירושלים צדה עיניי אחר שירה של בחורי חמד על מטלטליהם צועדים לישיבתם, מחזה זה ריגש אותי עד למאד, חזרתי באבחת רגע לאותם שנים נפלאות בה גם אני צעדתי לישבתי הקדושה.

החלטתי בנפשי שהגיע העת לחזור לאותם ימים נפלאים, לחוות ולו לרגע את אותה התנתקות מתוקה משיגרת החיים החומריים ולחסות בצל אותם רגשות עזים של התחדשות לקראת השנה הבעל"ט.

ידעתי גם ידעתי שכוח החומר העכור אשר מטבע הדברים שולט באופן מלא על חיי יעבוד שעות נוספות למנוע את אותו רגע מתוק להתחבר אל שורשיי החיים באור החיים האמיתיים חיי הרוח,

גמלתי בליבי שלא עוד, לא אחכה בזרועות פתוחות לרעינותיו של החומר.

הבטחתי לעצמי שאריח את ריחו הענוג של בית היין, עולמה של ישיבה.

יום שלישי ב' באלול פסעתי מעדנות אחר הצהריים לתור ולחפש בשכונתי מקום של תורה מקום של ישיבה, בעצם מקום של חיים.

התקרבתי בפסיעות מהוססות אל היכל הישיבה "תפארת ישראל" בגבעת שאול, בפתיחת הדלת חשתי ברוח קלילה נעימה וביד שמימית המושטת אליי לשלום, זאת לא הייתה יד אמיתית של בשר ודם, זאת הייתה הרגשה של זרועות פתוחות לרווחה, המקדמות את פניי לחזות בנועם ה'.

הרגעים הללו הסעירו את נפשי יותר מאשר תכננתי וחשבתי, שקט רוחני קידמני ובחסותו התקרבתי להיכל הישיבה, בפותחי חרש את דלת בית המדרש ראיתי את המחזה המיוחד, מאות בחורים מכופפים על סטנדרים מטים אוזנם לשיעורו של ראש הישיבה הגאון הרב ישראל מאיר דרוק שליט"א.

אפה יש בעולם מחזה מרגש כזה, לאחר משפטים קצרים של ראש הישיבה יושבים בחורים צעירים שזהו יומם השני בישיבה ומתווכחים ביניהם זה בכה וזה בכה.

הגעתי למסקנה המתבקשת: הם חיים חיים אחרים.

פעור פה ומרוגש כולי מכונס בתוך עצמי הצטנפתי בפינה, אני מודה שקנאתי, זו הייתה רגש קנאה מתוקה מאין כמוה.

חברים יקרים.

אין אחד מאתנו אלו שעוסקים במהווי החיים הטורדניים, שלא מחפש את הריגושים הרוחניים בימי אלול, רגש זה הוא מתנת חלקו ונחלת חייו לכל אחד שזכה להיות באותם ימים נפלאים ימי ה"אלול",  אז, אנו היינו היושבים הטבעיים על אותם ספסלי בית המדרש.

טעות היא בידינו לחשוב שאין לנו אפשרות לחזור ולהרגיש את אותם ריגושים עילאיים, אני מציע לכל אחד שרוצה לחוות את אותם רגשות, לקבוע בנפשו, להכנס בימים אלו להיכלי הישיבות הקדושות בכדי לחוש את טעמה המשכר של תורתנו, ובעיקר להפנים כמה היא יכולה לצקת תוכן אמיתי ורוחני בחיינו.

האמינו לי לא צריך הרבה, הקושי הוא אולי בפסיעה המפרידה בין עולם החומר לעולם הרוח, לאחר אותה פסיעה אתם תרגישו בבית תרגישו את היד השמימית מושטת ומחבקת, עשו זאת לעצמכם.

אני אישית מרגיש שעשיתי את החלק הקט של ה"אני לדודי",

תודה לבורא עולם שמידת הטבתו כפולה ומכופלת, הרגשתי עמוק בנפשי באור זרקורים את "הדודי לי"