ר' מוישה התעורר משנת ה'שינה בשבת תענוג' שלו וחשב לעצמו: "ראש השנה בפתח. השנה אנו מאד רוצים שרבקהל'ה תתחתן השנה עם בחור מיוחד. אנחנו רוצים לעבור השנה דירה ואני מחכה לתשובת על ההצעה הגשתי ל… אני חייב ראש השנה טוב, עם הרבה זכויות. ואני שוכב כאן במיטה בשלש בצהרים ולא קופץ מיד בזריזות ללמוד תורה?!".
מיד הוא הבין את טעותו. "יש לי הרגשה מוטעית שמה שהיה הוא שיהיה. הכל יש לנו, חוץ משידוך לרבקהל'ה, דירה אחרת ותשובה חיובית להצעה שהגשתי. אך זה לא נכון. בראש השנה פותחים הכל מחדש. הקב"ה בורא את העולם בבריאה חדשה, כפי שאמרו חז"ל והסבירו הקדמונים. הכל בא במשפט, מההתחלה. כל מה שיש לנו, מגיע מחדש, במשפט מדוקדק".
אבל, וכאן מגיע ה'אבל הגדול'. שונה הוא משפט רגיל ממשפט של בנים.
כשם שלא שייך שאדם יעניש את עצמו על מעשיו הרעים ויתגמל את עצמו על מעשיו הטובים, כדי להוציא בו עצמו את הצדק לאור, כך אין לבן דין ומשפט עם אביו, ובפרט בבניו הקטנים. שום אדם נורמלי לא יכרות לעצמו יד רק בגלל שידו הזיקה למישהו אחר, כדי להוציא את הצדק לאור. כך האדם לא שופט את בניו, שהם עצמו ובשרו, חלק ממנו, וגם לא את עבדיו, שהם מקנת כספו וכבעלי החיים שברשותו.
ה'עקידה' מבהיר שברור שאבא עושה צדק עם בניו או אם עבדיו. אך מסלול עשיית הצדק של אב עם בניו והאדון עם עבדיו, הוא מסלול שונה לחלוטין. מסלול של עשיית צדק שיש בו רחמים מרובים.
ה'מאור ושמש' כותב בפרשתנו: "שמעתי מאדמו"ר הרה"ק הרב יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל שפירש שרומז על ישראל שעוברין לפניו יתברך כבני אדונים, אחרי שהם בניו יתברך, ו'מרון' לשון מרות ואדנות".
נכון, בראש השנה השי"ת דן אותנו על כל מעשינו, אבל זה לא מתוך עונש או חובת משפט, התרעה או נקמה, אלא כ'בני אדונים'. הרי בן של מלך שנפל וחטא נגד אביו, אביו יעשה הכל שבעולם כדי להחזירו אליו, אם זה בדרך הנוחה והטובה, או בדרך ההפוכה והכואבת, אך שתי הדרכים נובעות משורש אחד – מהבנה ש"יהודי הוא בן של מלך", ומציאותו היא גילוי כבודו יתברך. כאשר הוא עשה מעשים שלא מתאימים לבן של מלך ואינם מגלים כראוי את כבוד המלוכה, צריך לעזור לו ולהחזירו למוטב.
לפעמים צריך להוסיף לבן המלך כוחות מתוקים ושפע של בריאות, רוחב לב ונחת, ריבוי פרנסה וחיים שקטים, כדי שימליך טוב יותר את בוראו, ולפעמים צריך לזעזע אותו או להעבירו במסלול כואב ולא נעים. אך המטרה היא אחת, שנתקרב יותר, שנמליך טוב יותר את אבינו מלכנו עלינו.
על המילים המרטיטות שב'ונתנה תוקף' "כבקרת רועה עדרו", מסביר מרן רשכבה"ג שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א כך: " פשוט שאין זה סתם משל גרידא, אלא שזהו מטכסיסי המלכות להיות 'רועה' לעדתו, עי' רמב"ם (סופ"ב מהל' מלכים) שכתב 'ויסבול טרחם ומשאם וכו', רועה קראו הכתוב – 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה, כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים".
גם בתוככי הפיוט המתאר באופן ברור ומוחשי יותר מכל את דין ראש השנה, אנו למדים על הרועה האוהב, הדואג והמתמסר, לכל אחד מהטלאים שלו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו.
וכך אנו אומרים בתפילות ראש השנה: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם"- יום המחייב משפט, "הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים". אך אנו מבקשים מסלול אחר של משפט וצדק, מסלול של "אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים, אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ", אדוני העבדים חוננים את עבדיהם כיון שעבדיו הם שלו עצמו, מקנת כספו, ולכן רוצה הוא שיחיו. ובפרט כאשר מדובר בבנים קטנים, הכרוכים אחר אביהם, שנחשבים הם כחלק בלתי נפרד מאביהם, ועם ישראל נחשב כבנו הקטן והחביב של הקב"ה, כפי הנאמר בפסוקים "כי נער ישראל ואוהבהו" ו"מי יקום יעקב כי קטון הוא".
אנו אומרים בסיום סדר הסליחות "בְּרָא כַּד חָטֵי אֲבוּהִי לַקְיֵהּ. אֲבוּהִי דְחָיֵס אַסֵי לִכְאֵבֵהּ. עַבְדָּא דְמָרִיד נָפִיק בְּקוֹלָר. מָרֵהּ תָּאִיב וְתָבַר קוֹלָרֵהּ". כי אבא המכה את בנו כדי לחנכו וליישר את דרכיו, מרפא בעצמו את מכת בנו מתוך רחמנותו ואהבתו הגדולה אליו, והאדון התולה קולר בצוואר עבדו הסורר, מתיר את הקולר מצד טובו אל עבדו, ולא מפני שהם, האב והאדון, מחויבים לעשות כך על פי הדין.
נכון, אנו נעמוד במשפט. אך השופט בעצמו מעדכן אותנו עוד לפני המשפט איך נצליח לעבור אותו בשלום, ועוד לקבל שפע של ברכה וסייעתא דשמיא, שפע של כוחות לעבודת ה', בבריאות, בנחת יהודית, בבני חיי ומזוני רויחא.
השופט בעצמו לא רק מציע לנו הצעה נחמדה וידידותית כיצד להינצל מהמשפט, אלא ממש מכריח אותנו בצו אלוקי, בחיוב גמור, לתקוע בשופר, כדי להינצל מהמשפט. שלוחי השופט עצמו, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו לנו סדר תפילות מיוחד של 'מלכויות זכרונות ושופרות', המצילים ממידת הדין.
לפני 28 שנה, כשהייתי נער צעיר, שאלתי במכתב את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מה הביאור בכך שאנו לא תוקעים בשופר בערב ראש השנה כדי לערבב את השטן שיחשוב שכבר עבר יום הדין (כמובא במנהגים ובמג"א תקפ"א). הרי השטן הוא מלאך. וכי אינו יודע את התאריך בלוח השנה?
השיב לי מרן שליט"א במכתב: "הלא הקב"ה קבע כן"!!!
השופט בעצמו, מלך העולם, מכניע את מלאכי מרום שהוא יצר בעצמו, מבלבל אותם על ידי התקיעות ומוציא אותנו לטובה, רק אם נעשה מה שצריך, אם נקבל את מלכותו באמת, אם נהיה כנים ואמיתיים ונשוב אליו יתברך.
וזה עדיין לא נגמר. אנו מקבלים מהשופט עצמו שפע של עצות מעולות להינצל ממשפט קשה ולזכות לשפע בל יתואר. לערוך 'סימנים' מיוחדים בראש השנה ולבקש באכילתם, כמובא בגמרא. לומר 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחנו וכוונתנו, להעביר על מידותינו וכך יעבירו את כל פשעינו, לשוב בתשובה ובעיקר לקבל עול מלכות שמים, שזאת היא עיקר עבודת היום.
ולהינצל!! ולזכות לשנה טובה ומתוקה!!!
■■■■■
יש לנו עוד כמה ימים לשפר עמדות ולהציג טיעונים. אם כל ברכה בכוונה, קטע מהתפילה בהשתוקקות, עמוד גמרא וחיוך מרנין ומחמאה לשני, היה שווה לאין ערוך בדורות הקדומים, הרי שבדור שלנו, בפרט בשנה שכל כולה מתח וחרדה מסביב, בידודים וחולים ו'נפש מבהלה', על אחת כמה וכמה.
אם בדורות הראשונים היו מחשיבים כל לומד תורה כנסיך הכתר, הרי שבדור השפל והרדוד הזה, כשהיצר הרע מפרסם את עצמו בלי בושה בכל ראש חוצות, כל מי שלומד תורה- נחשב בשמים פי אלף אלפי אלפים.
אז מה עוד נותר לנו? עוד קצת להתאמץ, עוד דף גמרא, עוד קצת מוסר, עוד קצת דקדוק הלכה, עוד קצת שמירת הדיבור וחיזוק המעשים. עוד שימת לב לסובבים ולמי שיכול להיעזר בנו.
— כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ!!!!
(המאמר פורסם בעיתון ‘יתד נאמן’)
(בחודש תשרי ייצא בס"ד לאור עולם ספרו של הגרש"ב גנוט, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף).
ליטאי שכותב באופטימיות זה מרענן