העיר בני ברק: מביטול הבחירות ועד הזינוק הכלכלי

ח"כ יעקב אשר, ששימש במשך חמש שנים כראש העיר בני ברק התראיין למגזין החג של ynet וסיפר על שיטת הבחירות שנהגה בעיר שנים רבות.

"הרב שטיינמן אמר שאין טעם לקיים בחירות אם התוצאות ידועות מראש, כי זה סתם גורם למחלוקת ולשון הרע", סיפר יעקב אשר על הוראתו של המנהיג החרדי הבכיר, לקראת הבחירות המקומיות 2008. "לשמחתי, זכיתי לאמון מצד כל הסיעות במועצת העיר, בגלל ההיכרות והעבודה המשותפת איתם בתפקידיי הקודמים כמנכ"ל העירייה בפועל וכראש מחלקת החינוך, וכך יכולתי להציע להם לרוץ כולם ברשימה אחת, ולקבוע בינינו הכול מראש".

אשר וסיעתו, "הרשימה התורתית המרכזית", הצליחו ללכד את דגל התורה הליטאית, אגודת ישראל החסידית, ש"ס הספרדית והמפד"ל הציונית-דתית, כשהאחרונה מקבלת בהכנעה את ההצעה לנציג אחד במועצה מתוך 25 מושבים – ובכך התייתרו הבחירות. ב-2013 התפצל הפלג הירושלמי מהמפלגות החרדיות והתמודד עצמאית מולן, מה שלא אפשר את ביטול הבחירות. התוצאה: לראשונה מאז הקמת העיר נבחרו רק מועמדים חרדים – והמפד"ל נמחקה.

אשר מזכיר כי "ב-1993 עוד היו שני מנדטים לליכוד ושניים למערך, וגם ב-1998 העבודה זכתה במושב אחד". מאז ועד 2018, אליה נגיע בהמשך, לא הצליחה מפלגה חילונית להיבחר למועצת העיר, ומ-2013, כאמור, גם לא דתית-לאומית. לדבריו, הוא לא יודע להצביע על "קו פרשת מים" של הידלדלות האוכלוסייה הלא-חרדית. "לא היה כאן איזה בסטיליה או ליל בדולח", אמר. "כשסגרנו עוד ועוד כבישים לתנועה בשבת זה היה על פי חוק, רק אחרי ש-95% מהתושבים שם היו שומרי שבת".

ראש העיר לשעבר מאשר כי הקמת שיכון ויז'ניץ היוותה זרז לתהליך ההתחרדות, אך בדומה לנחשוני הוא מייחס השפעה גדולה יותר לתהליכים בציונות הדתית דווקא. "אצל החילונים היציאה מהעיר לא הייתה בגלים, אלא כתנועה של בודדים שגרו בקריית בעלי מלאכה או בפרדס כץ והבינו שזה לא המקום שלהם", הסביר. "לעומת זאת, אצל הדתיים התחילו לצוץ הרבה אפשרויות בחוץ שממש קרצו להם, כמו היישובים הגדולים שקמו ביהודה ושומרון".

"קח את אלקנה, למשל. הרבה אנשים שגדלו בבני ברק ושהוריהם בבני ברק, זוגות צעירים, בוגרי ישיבות ההסדר, קמו ועברו לשם", הוסיף אשר. "הייתה גם תנועה גדולה לפתח תקווה, שכונת כפר גנים, ושלב נוסף היה לגבעת שמואל.
הקרבה לאוניברסיטת בר אילן והבתים המודרניים, מגדלים עם מעליות שבת, מה שלא קיים בבני ברק – כל זה קרץ להם.

"פתאום הציעו להם איכות חיים בסביבה שרובה כמותם – אוכלוסייה דתית-לאומית – והם הלכו. זה הפך לטרנד בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, ומדובר במסות של אלפי יחידות דיור שמשנות את כללי המשחק. בתחילה, הרבה מבוגרים עדיין נאחזו בבני ברק, אבל לאט-לאט, עם השנים, גם הם הלכו לגור ליד הילדים שלהם בערים הסמוכות".

ח"כ אשר מעיד על עצמו כי כראש עיר הוא נזהר מאוד שלא להצר את צעדי החילונים והדתיים-הלאומיים המעטים, עד שבמקרים רבים הקצה מבני ציבור עבור מוסדות החינוך שלהם גם כשלא הייתה לכך הצדקה. "לא הייתה כאן דורסנות", אמר. "כשבית ספר של 800 ילדים הצטמצם ל-150 לא סגרנו אותו, רק חילקנו את המבנה עם מוסד אחר. נציגי המפד"ל נאבקו נגד זה, אבל בסוף הבינו שזה הדבר הנכון שצריך לעשות.

"בתלמודי התורה החרדיים יש צפיפות נוראית, ולעומתם בחלק מבתי הספר הדתיים הכיתות קטנות מאוד והרבה תלמידים הם בכלל תושבי הערים הסמוכות – ובכל זאת התעקשתי שלא לסגור אותם. גם על תיכון רמז, המוסד החילוני האחרון בבני ברק, נלחמתי. ראיתי חובה להשאיר אותו, כדי שיהיה להם איפה ללמוד – גם אם אין לזה הצדקה מבחינת התקינה".

השינויים הדמוגרפיים השפיעו, כאמור, גם על צביון בתי הכנסת – מבני ציבור שבעיר צפופה כמו בני ברק הופכים למשאב מוגבל ומבוקש ביותר. "הציבור החרדי גדל, אז הגיוני ומתבקש שמתפללים ישתמשו במקומות דתיים-לאומיים שהתרוקנו. אבל כששאלו אותי מה לעשות, עניתי: כנסו – וכבדו את המסורת שלהם. כל עוד יש מתפללים שרוצים את הנוסח שלהם והיו רגילים – צריך לשמור עליו. זה גם מה שרבני העיר פסקו". כך, למשל, ישנם בתי כנסת שהחרדים מקפידים לעזוב ביום העצמאות, כדי לאפשר לקהל הציוני לחגוג בו בתפילות ובטקסים מיוחדים, כמנהגם.

ועם זאת, מודה ראש העיר לשעבר: "אני יכול להבין שלמשפחה דתית-לאומית אין כל כך מה לחפש היום בבני ברק". לדבריו, "אנשים אוהבים היום לגור ליד אנשים שדומים להם, ואני אתפלא מאוד לשמוע על זוג צעיר שבמקום ללכת לכפר גנים או לגבעת שמואל או למודיעין או ללוד או ליהודה ושומרון, שזה המקום הנוח והטבעי לו, יחליט לבוא דווקא לבני ברק".