ידוע הסיפור המרטיט אודות ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שבנסיעתו לקבר רחל דיבר עם רחל אמנו וביקש ממנה: "הקב"ה מבקש ממך מנעי קולך מבכי, אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך אל תפסיקי לבכות".
ראש ישיבת מיר הגרנ"צ פינקל זצוק"ל היה מרבה בשיחותיו להביא סיפור זה, אולם תמיד היה אומר שצריך להתחיל את הסיפור מתחילתו. רבי חיים שהה באירוע מסוים, בא מישהו והציע לקחת אותו ברכבו לקבר רחל. הוא רצה מאד ללכת, אולם תגובתו הראשונה היתה שצריך בראש ובראשונה לשאול את הרבנית. צריך היה לחפש טלפון ציבורי וכן אסימון (מטבע מיוחד שאיתו השתמשו כדי להתקשר בטלפון ציבורי), כדי להתקשר אליה, לבקש את רשותה ולוודא שלא תדאג מכך שהוא מאחר.
היה הגרנ"צ אומר: "כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב, אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך, להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו… למה זה יותר גדול בעיני, כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות.
שימת לב בזהירות בכבוד הבריות, ואפילו בדברים דקים, היו עבורו יסוד היסודות. דוגמא לכך ניתן ללמוד מהסיפור הבא. מנהגו היה בשנים האחרונות בעת הבחינות לישיבת מיר בברכפלד, שאחד הר"מים היה בוחן את הבחור בנוכחותו, והוא בטביעת עינו המיוחדת, היה קובע מי מתאים ללמוד בישיבה. פעם נכנסה קבוצת בחורים להבחן, ובסופו של דבר הכריע מי מבין הנבחנים ילמד בישיבה. על אחד מהם אמר, שלמרות שעדיין אינו מתאים, שיודיעוהו שילך ללמוד בישיבה אחרת ובעוד שנה יבוא ללמוד בישיבה. והיה הדבר תמוה, כי מעולם לא נהג כך.
כשנשאל על כך, השיב שראה משהו מיוחד בבחור זה, שבעוד שכל הבחורים שבאים להבחן מבינים שהבחינה היא אצלי, ולכן לוחצים יד רק לי, ואילו לר"מ שבוחן אינם נותנים יד, אבל בחור זה נתן לי יד, וגם לר"מ הבוחן. אם כן אף שבלימוד עדיין אינו מספיק ראוי, כדי ללמוד בישיבה, נחכה שנה ונבחן אותו שוב ואם יהיה יותר ראוי נקבל אותו.
בשיחותיו בישיבה היה מרבה לעורר על החובה לנהוג במידות טובות ובכבוד הזולת והדגיש שרק כאשר קיימות מידות טובות, ניתן לצמוח לתלמיד חכם אמיתי. באחד הקמפים השתתף רבינו וכשהגיע עת ברכת המזון, כיבד בזימון את אחד מבני הישיבה. הוא הסביר, ששם לב שבזמן הסעודה, בכל פעם שהגישו אוכל לשולחן, חילק אותו בחור את המנות לשאר יושבי השולחן, ורק לאחר מכן לקח לעצמו, לכן הוא מכבד אותו בזימון.
שימת לב לדברים קטנים
נכנס אברך מבני הישיבה למעונו, וסיפר להגרנ"צ שכאשר הגיע לביתו עשה חשבון ושם לב שבדמי החלוקה החודשיים קיבל אלף שקל שלא הגיעו לו, לכן הוא בא להחזירם. הגרנ"צ אמר לו שישאיר את הכסף אצלו. וטען: "מן הסתם, כשבאת הביתה התברר שקיבלת אלף שקל מיותרים אשתך שמחה, אולי תוכל עכשיו לקנות דבר שרצתה ואין לה כסף ועכשיו תוכל לקנות אותו, עכשיו כשתגיע הביתה ותאמר שלקחתי את הכסף בחזרה היא תצטער, לכן השאר זאת לעצמך".
פעם השתתף בחתונה ולפתע קם ממקומו וניגש אל תוך הקהל, הוא ניגש לסבא של החתן וקרא לו הצידה. ואמר לו, דומני שבחופה ראיתי שקיבלת ברכה, אם כן, אתה מן הסתם הסבא, למה אינך יושב בשולחן הכבוד? התברר שהמזרח היה מלא ורבינו היה היחיד ששם לב, שלא נשאר לסבא מקום. הוא ביקש ממאן דהו שיביא כסא וסידר לסבא מקום בשולחן הכבוד.
בחתונה אחת שם לב שכאשר החתן פרס את החלה הגדולה שכח לשלוח לכלה. הוא העיר על כך בעדינות לחתן, וכשהחתן נתן לילד שיעביר לכלה, לחש לו רבינו, תאמר לכלה שהחתן שלח לה את זה.
תמיד שם לב לכבודם של ילדים קטנים, והיה דואג במיוחד שלא יצטערו, תלמידים שנכנסו למעונו עם ילדיהם הקטנים זכו למתת ידה של הרבנית שתחי', ממתק או סוכריה. מטבע הדברים תלמידים שיושבים בצל רבם הנערץ, הם נרגשים ולא תמיד זוכרים לפתוח לילד את הממתק. רבינו היה ממתין ולא ממשיך בדיבורו עם האבא, עד שהממתק יפתח ויהיה בהישג ידו של הילד, כדי שלא יצטרך לחכות. אחד התלמידים סיפר שכאשר בא עם בנו לתספורת החלאק'ה, היתה איתו בתו הקטנה והיא נשארה הרחק ליד דלת הכניסה. אחרי שהגרנ"צ גזר לו ובירכו, ביקש לקרוא לילדה הקטנה, שאל לשמה ובירכה. אותו אברך התפלא. החדר היה מלא אנשים, וא"כ איך שם לב שבקצה החדר השארתי את בתי.
