אורח חשוב הגיע לבקר את החולה אברהם אבינו ע"ה, הקב"ה בכבודו ובעצמו. הגמרא במסכת שבת אומרת ש"לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה, אומרים לו: "הבא זכות והיפטר".
הגמרא מסבירה שעל האדם לחשוש מאד כאשר הוא חולה. מסיבה זו כתב הערוך השולחן ש"לָכֵן יִתֵּן כָּל אָדָם אֶל לִבּוֹ, וּבִפְרָט בְּעֵת חָלְיוֹ, וְלֹא יִסְמֹךְ עַל הָרוֹפְאִים בִּלְבַד… וִיקַבֵּל עָלָיו לְהֵיטִיב דְּרָכָיו וִיחַלֵּק צְדָקָה לְפִי עֶרְכּוֹ, כַּכָּתוּב "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", וְיִבְטַח בַּה' שֶׁיְּקִימֶנּוּ מֵחָלְיוֹ, וְרֹב חוֹלִים לְחַיִּים. וַאֲפִלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, נִצּוֹל".
חז"ל מלמדים אותנו שרוב החולים אמורים להתרפאות, רק שעלינו להרבות בתפילה, בצדקה ובעוד קבלות טובות לרפואת החולים. כל מלאך מליץ יושר יכול להטות את כף החולה לכף זכות ולגרום שיתרפא ברפואה שלמה.
חז"ל אמרו שכל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם שבעיר [ועדיף חכם שמחזיק ישיבה ומלמד תורה לרבים], שיבקש עליו רחמים ויברכהו. ונאמר בזוהר הקדוש, שנהגו לעשות "מי שבירך" לחולים בבית הכנסת, בשעת הוצאת ספר תורה, שאז מתעוררים הרחמים. פוסקי זמנינו כתבו שלמרות שעושים "מי שברך" לחולים בבית הכנסת, אך פשוט שאין לעשות "מי שבירך" אלא למי שהוא חולה ונפל למשכב, אבל לא לכל מי שחש בראשו, או שנחלה מחמת הקור וכדומה.
מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל הסביר שאמירת תהילים מסוגלת באופן מיוחד לרפואת חולים ולכן נהגו בעם ישראל לומר דווקא תהילים למען רפואת חולים. לכתחילה אין לקרוא תהלים לרפואת חולה לפני חצות הלילה, וכן לצורך אשה המקשה לילד. אלא נלמד פרקי משנה וכדו'. או תנ"ך עם פירוש רש"י. אולם אם אינו יכול ללמוד פרקי משנה ורוצה לקרוא תהלים עבור אשה המקשה לילד, וכל כיוצא בזה, יש לו על מה לסמוך. ושלא לצורך חולה מותר לקרוא תהלים אחר חצות. ובליל שבת ויום טוב יש להתיר לקרוא תהלים כל הלילה.
אם אנו רואים פתק ובו בקשה להתפלל על חולה מסוים, ישנם פוסקים שאומרים שצריך להתפלל עליו בברכת רפאינו, או בשומע תפלה. אולם אין זה חיוב מן הדין, אלא מצד חסד עם הבריות. ואכן, מורי ורבי הגרש"מ דיסקין זצ"ל נהג לומר פרק תהילים בכל פעם ששמע סירנה של אמבולנס.
מספר פעמים הזכרתי שמות של חולים לפני מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, והגר"ח זכר היטב ששמות אלו כבר הגיעו אליו, באומרו: "כבר היו אצלי עליו… רפואה שלמה"…
ת"ח אחד סיפר לי לאחרונה שמסר שם של חולה למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א באמצע קבלת הקהל העמוסה בליל רביעי, וביום שישי הגיע אדם אחר עם אותו השם.
השיב לו מרן שליט"א: "קיבלתי כבר את השם הזה ביום רביעי. התפללתי עליו"…
בשנים האחרונות העברתי למרן הגר"ח שליט"א מאות שמות של חולים לבקשת ברכה וישועה. ברוב המקרים אומר מרן שליט"א: "שיתפללו". במקרים אחרים ממליץ על לימוד מסכתות או פרקים הקשורות למחלה, כמסכת בכורות, שיש בה הרבה נושאים של מומים וחלאים. כשנדברתי איתו בעבר, באחד מימי חודש אדר על סגולת לימוד מסכת קינים עם הפירוש הנודע "קן מפורשת", של בנו של רבי אליהו גוטמכר זי"ע, הגיב מרן שליט"א: "זאת סגולה שהרבנית נותנת. אני אומר ללמוד כעת מסכת מגילה… זאת מסכת של ניסים"…
&&&&&
האם כדאי לפרסם ברבים על חולה פלוני, כדי שיתפללו עליו, או שדווקא עדיף להימנע מפרסום המחלה, כדי שכמה שפחות אנשים ידברו עליו וכך ירעו את מזלו, כאשר הם יאמרו "אוי, נעבך, ממש מסכן"… וכך יגבירו על ידי הדיבור את המחלה?
הגמרא בברכות (נה, א) אומרת שמי שחלה, ביום הראשון לחוליו לא יגלה לאחרים שחלה, כדי שלא יורע מזלו. אך מכאן ואילך, אם חוליו ממשיך, יגלה לרבים שחלה, כפי שמצינו שכאשר רבא היה חולה, ביום הראשון לחוליו לא גילה שחלה, אך אם חוליו המשיך, היה אומר למשמשו "צא והכרז שרבא חלה" וכך יתפרסם שחליתי, ומי שאוהב אותי יתפלל ויבקש עלי רחמים, ומי ששונא אותי, ישמח על כך שחליתי ובכך יסור חרון האף מעלי, ודבר זה נלמד מהפסוק "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו חרון אפו". הרי שהשמחה בתקלת אויבו, גורמת להסרת חרון האף מאויבו.
דברי הגמרא מאירים לנו אור חדש במספר נושאים. א) פרסום דבר המחלה, עלול לגרום להרעת מזל החולה ולהרעה במצבו. אך כאשר המחלה כבר קיננה בגופו ומזלו הורע, אזי אדרבה, פרסום דבר המחלה יכול להביא להטבת המזל ולהטבה במצב בריאות החולה. ב) בשמים מתחשבים בדעת הבריות ובהסתכלותם על האדם, ולפי הסתכלותם- מטיבים או מרעים את מזלו ומצבו. ג) כאשר מזלו של האדם רע, ניתן בנקל להזיק לו, וכדלהלן:
מדברי השיטה מקובצת למדנו שכאשר האדם עושה מעשה, שמחשבתו אינה ניכרת מתוכו וניתן לפרשה לטובה או לרעה, קובעים בשמים את ההתייחסות למעשה זה על פי הסתכלות הבריות על מעשהו, האם הבריות מביטים בו בחיוב או בשלילה. משום כך חשש רבא שאם שונאיו יידעו שחולה הוא, יתלו את חוליו במעשים אלו, שניתן לדונם לכף חובה או לכף זכות, ויאמרו שבגלל שחטא בהם לכן נענש בחולי, ובגלל שיטו הם לכף חובה, אף בשמים ידונו לחובה ויינזק.
ואמנם כל זה הוא טרם הורע מזלו ביום הראשון למחלתו, אך אחר שחוליו המשיך וכבר הורע מזלו, זקוק הוא לתפילת אוהביו שיתפללו לרפואתו, או לכפרת עוונות, הבאה על ידי שמחת שונאיו במפלתו.
ה'פלא יועץ' כותב בספרו 'אורות אלים' שמדברי הגמרא בנדרים משמע, "שֶׁאֵין לָאָדָם לְהוֹדִיעַ אֶת צַעֲרוֹ לְלֹא תּוֹעֶלֶת וּלְאַשֵּׁר אֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן וּמָה גַּם לִבְנֵי בֵּיתוֹ, אִם לֹא לְמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל עָלָיו וּמְבַקֵּשׁ טוֹבָתוֹ וְתַקָּנָתוֹ", עכ"ל.
וכבר קדמו רבי יהודה החסיד ז"ל בספר חסידים, שכתב: "כְּתִיב "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ", פְּשִׁיטָא שֶׁהַלֵּב יוֹדֵעַ אֶלָּא מַגִּיד שֶׁפְּעָמִים שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לְהַגִּיד צַעֲרוֹ לַאֲחֵרִים אֶלָּא יִתְפֹּשׂ בְּלִבּוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאוֹתָם שֶׁבָּאִים אֶצְלוֹ אֵין חוֹשְׁשִׁים בְּצַעֲרוֹ, א"כ לָמָּה יַגִּיד לָהֶם?! אֲבָל יַגִּיד לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּצַעֲרוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר "דְּאָגָה בְּלֵב אִישׁ יְשִׂיחֶנָּה"- לַאֲחֵרִים, "וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר", שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, כְּלוֹמַר מִי שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב בְּשִׂמְחָתוֹ לֹא יְסַפֵּר לוֹ שִׂמְחָתוֹ", עכ"ל.
בספר פניני הגרי"ז מבריסק זי"ע מובא שכששואלים על מצב חולה ואומרים שמצבו הוטב, יש בכך מגדר רודף, כיון שהרי התפילות הם אלו שמחיות את החולה ומסייעות לרפואתו, ודרך העולם שכששומעים שמצב החולה הוטב, מפסיקים להתפלל, למרות שהחולה זקוק לרחמי שמים, ונמצא שע"י שאמר שמצב החולה הוטב, גרם שימעטו או שיפסיקו מלהתפלל עליו, והרי הוא כנוטל ממנו את הרפואה המועילה ביותר ונכנס ח"ו בגדר רודף, והנושא ארוך.
— ושכולנו נהיה בריאים!!
(מתוך ספרו החדש של רבי שמואל ברוך גנוט, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף. קישור לרכישת הספר במשלוח ישיר: https://bit.ly/3tgKinj).
