שלום וברכה מורי ורבותי!
כל כך הרבה פעמים דברנו בגנות הכעס, הסברנו שזה אפילו איסור חמור: "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו" (נדרים כ"א ע"ב), "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה" (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ז, ע"פ שבת ק"ה ע"ב, ובזוה"ק ח"א כ"ז ע"ב).
אבל רק רגע!
אם אני בוס בעבודה, או רב לתלמידים צעירים, או אפילו אבא לילדים, מידי פעם אני צריך להשתמש באיזושהי "פוזה" של כביכול כועס.
לא להגביה את הקול, לא להשתולל, אבל לעשות את הפרצוף הזה של הלא מרוצה כדי לחנך אותם, כדי להוביל מהלך.
האם גם אז אסור לי להשתמש בנשק הזה? הרי זה נשק שלפעמים, במינון הנכון, צריכים אותו, איך משתמשים בו בכאלה מצבים?
גדולי ישראל למדו אותנו על משהו חדש, משהו שלא הכרנו עד היום – מצד אחד לא לכעוס, אבל מצד שני "כאילו" כן לכעוס, משהו בסגנון של "סבון ללא סבון", "אקונומיקה ללא אקונומיקה", "סוכר ללא סוכר".
"כעס הפנים – לא כעס הלב" (מסילת ישרים פי"א).
אם אתה חושב שיש צורך למען חינוכו של בנך או למען המשא ומתן אותו אתה מנהל עם האנשים שמסביבך, לעשות את הפרצוף של ההוא שכועס, שלא ניתן לשקר עליו ולא משתלם לשקר עליו. תעשה את הפרצוף הזה, תתנהג בצורה הזו, אבל תזכור לכל אורך הדרך, "כעס הפנים ולא כעס הלב".
הלב שלך נשאר רגוע, "הטורים" לא עולים, אתה שקט ושליו. לצורך משא ומתן, לצורך חינוך, לצורך דברים חיוביים וחיוניים, אתה משתמש ב"פוזה" של ההוא שמתנהג בצורה לא חלקה, שעליו נאמר: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה" (שם), אבל אתה נשאר רגוע ושליו!
כעס הפנים ולא כעס הלב, לשימוש כנשק במקרה הצורך, מותר על פי ההלכה, במינון ובמקומות הנכונים ביותר.
בהצלחה רבה לכולנו באחד מאתגרי החיים "המעצבנים", אה, חס ושלום! "הכאילו מעצבנים", "הכאילו מכעיסים",
וברוכים תהיו!
