ר' ישראל משה מנדל מנתניה הוא הילד שהמלאך שכח לסטור לו והוא מספר על כך לראשונה

בעלון הפופולארי 'לקראת שבת מלכתא' מסופר הסיפור המקורי על הילד שהמלאך שכח לסטרו על פיו ולא שכח מהומה מכל התורה.

וכך סיפר בעלון גאב"ד חרדים הרה"צ אשר אנשיל כ"ץ בעדות מפעימה על מעשה אמיתי שהיה.

חורף שנת תשי"ד, והעולם היהודי כולו רועש וגועש כמרקחה. ילד פלא מעיר הקודש ירושלים הפך לשיחת היום בכל שיח יהודי. הכל שחו אודות אותו 'יניק שהמלאך שכח לסטרו על פיו וכתוצאה מכך לא שכח מאומה מכל התורה כולה' 'ילד התורה'.

התרחשות הסיפור הוא בן זמנינו, אך עדיין רבו בו הגירסאות. אי לכך אביא את הגירסא ששמעתי מבעל העובדה בכבודו ובעצמו, האי ניהו ידידי וידיד בית אבא הרה"ח ר' ישראל משה מאנדל שליט"א מנתניה. וכך מגולל הוא בעצמו את פרטי המעשה המבהיל:

היה זה כשנכנסתי ללמוד בתלמוד תורה אצל המלמד ר' ישראל פולאטשעק ז"ל בכיתה א', ישבתי ככל חברי בכתת הלימוד, ואני כבן ארבע שנים. באחד מן הימים לימד המלמד כדרכו את פסוקי הפרשה פסוק ועוד פסוק, והנה הוא מבחין בהתפלאות כי שפתי נעות ואני ממשיך בעל פה את הפסוק הבא, הוא אומר פסוק א' ואני ב' הוא ממשיך ללמד את פסוק ב' ואני קורא את פסוק ג', זאת בעוד שאפילו עדיין איני יודע קרא וכתוב. הדבר הפליאו, אך הוא נטה להסיק מכך שאבי משקיע בי זמן רב ומשנן עמי את חומר הלימוד לפני כן, וכך בא אני לתלמוד-תורה 'ותלמודי בידי'.

אך משהמשיכה התופעה גם בפסוק של נ"ך שציטט אותו מלמד בהקשר לפרשה, נעצר המלמד בתדהמה. הוא עצר לרגע וניסה להעמידני בכור המבחן, הוא מזכיר פסוק בדניאל, ואני בתומי ממשיך את הפסוק שלאחריו… המלמד ממשיך ומביא מקורות מדברי חז"ל, הוא מקריא רישא של משנה, ואני ממשיך ואומר את הסיפא, הוא מצטט מדרש ואני מסיים אותו, הוא מזכיר גמרא ואני קורא, כביכול, את השורה הבאה… ככה המשיך לבחון אותי גם במשניות כלים, וראה זה פלא, גם את זו ידעתי בע"פ.

בשרו נעשה חידודין חידודין…

המלמד שנבהל כהוגן מה'גילוי' הלך להזעיק את המנהל לבחון אותי מקרוב, וגם אותו "לא אכזבתי", הוא אמר תוספתא, ואני המשכתי, הוא מקריא מבבלי ומירושלמי מהוריות ומעוקצין, ואני, ועודני רק ילד בן ארבע, ממשיך כזקן וכרגיל ודיבורי קולח מזן אל זן, כך גם בסוגיות הקשות שבמסכת חולין, ברש"י ובתוספות. ממש התגשמות מופלאה של דברי חז"ל 'אם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד'…

הפלא התעצם כאשר המנהל שאל אותי ועבר לדבר עמי בענייני חול, דוגמת חישוב בחשבון, או בעניינא דעלמא הייתי כאִלֵּם ממש, לא ידעתי ולא הבנתי מימיני לשמאלי לא מיניה ולא מקצתה ממה שהוא אמר. רק כששב המנהל והזכיר קטע זוהר, כבר הייתי שוב "בבית", הקטע הובא בלשון הארמי ונקרא על ידי כתיקונו, בלא לחסר אות אחת.

מובן שלשמועה כזו נולדה באחת כנפיים, ועד מהרה נעשה ארץ ישראל והגולה כמרקחה, ומקצה הארץ והעולם נהרו לחזות בפלא הגדול הזה. לא אחד ולא שניים נראו כשבאמתחתם ספרים מספרים שונים עומדים בחצר הת"ת אורבים וממתינים לי, ל'ילד הפלא'. משרק פגשו בי הרעיפו עלי חזלי"ם מכל מקום ופינה, ואני בלא להתבלבל ובלא מחשבה המשכתי את מאמרם ז"ל בבקיאות מופלאה כבקי מופלג בכל מכמני התורה. לא השמיטו ממני דבר, בחנו אותי בהכל, תרגום יונתן, טור שו"ע ונושאי כליהם, ועוד ועוד, חלקם דברי חז"ל נדירים ולא ידועים, ואת הכל המשכתי להקריא כאילו והספר פתוח לפני, וכאילו ואני יודע לקרוא בו…

כמובן, שאת הדברים שהרציתי בשטף ובשצף, רובם ככולם כלל לא הבנתי, הייתי ילד צעיר עם רמת הבנה ככל ילדי גילי. אך לצטט יכולתי גם יכולתי.

בין ה'בוחנים' היו גם גדולי ישראל. דוגמת הגאון הגדול ר' פנחס אפשטיין ראב"ד 'העדה החרדית' בירושלים, שאתא ובא לחקור מקרוב אחר הדבר ולתהות על קנקני. וכן בעל 'להורות נתן' רבי נתן גשטטנער זצ"ל ועוד רבים. גם גאוני ארה"ב ששהו באותה תקופה בארץ הקודש באו מקרוב לחזות במראה הגדול הזה, וביניהם: הגאון רבי אהרן קוטלר ר"י לעקווד והגאון רבי דוד שפרבר אב"ד בראשוב. הגאון רבי אלימלך אשכנזי אב"ד מלבורן בחן אותי משניות מסכת מנחות והתפעל עד מאוד. וכאן היה תורי להפתיע את בעל העובדא דבר שהוא בעצמו לא ידע, מה ששמעתי מאבי זצ"ל שגם אביו הגאון מסאמבאטעלי זצ"ל היה אז בארץ וגם הוא היה בין הרבנים שבחנו אותו – והוא בחן אותו בספר 'אור החיים הקדוש' וידע הכל אות באות, לפום ריהטא.

ממשיך הרב מאנדל שליט"א לתאר באוזני את סדר ההשתלשלות: אבי ז"ל היה חסיד בעלזא, ודבר הפרסום אודותיי היו לצנינים בעיניו בחששו מאוד לשלומי מחמת עינא בישא וכדומה. משכך, נכנס אל הקודש פנימה אל כ"ק אדמו"ר ציס"ע מהר"א מבעלזא זיעוכי"א, ושפך את לבו. הרבי הרגיעו והורה להביא את הילד לפניו לביתו בתל אביב ביום כ"ב אדר בשעה מסוימת שאין בה אנשים, ואכן ביום ובשעה המיועדת באנו אל הקודש אבי ואני, הרבי הורה להעמידני צמוד אליו ממש והורה להביא גמרא מסכת ברכות, הרבי פתח את המסכת במשנה השנייה דף ט: 'מאימתי קורין את שמע בשחרית' והורה לי להתחיל לומר, תיכף התחלתי לרוץ ולומר בע"פ את המשנה ככתבו וכלשונו, הרבי היה אחוז בשערפי קדשו מהורהר עד מאוד, עד שפתאום ננער ואמר לי  'שוין שוין, געניג געניג' [די די, מספיק] וברך אותי. אח"כ הורה לאבי להשגיח עלי שלא לתת לאיש לבחון אותי כלל ולא לדבר על עניין זה יותר. ואכן, תוך תקופה קצרה שכחתי את התורה הישנה וחזרתי להיות ככל הילדים, (וראה עוד בספ' בקודש פנימה ח"ב עמ' שפ"ח עדות מפעימה מאת המשב"ק רבי יצחק לאנדו על כך, והוסיף שם שיום קודם שלח הרבי שיריים לילד עם המשב"ק ר' אברהם חיים גרינפלד ז"ל, ולמחרת אחרי שבחן אותו במסכת ברכות ואמר לו 'שוין שוין, געניג' הוסיף ונתן לו מטבע לשמירה. ע"כ. אנוכי לא שמעתי מפיו הוספות אלו, אך ראה הערה להלן שייתכן שמשום הוראת הרבי החסיר את הפרטים הללו).

[ומדי דברי בו בסיפור זה, אפריך בתוקף את השמועות סביב סיפור זה המתארים כי הרבי זצוק"ל סטר לו ליניק כדרך המלאך וכך נשתכח לימודו, או עוד הוראות שונות ומשונות. לא היו דברים מעולם! באוזני שמעתי מבעל העובדא שלא היה ולא נברא לא מיניה ולא מקצתיה, הרבי רק אמר 'די, מספיק' והתופעה נגנזה (רבי'ס שלאגן נישט – צדיקים אינם סוטרים…). ואליבא דאמת, הן צדיק גדול ממלאך, ומה שהמלאך יכול לעשות רק ע"י סטירת לחי יכול הצדיק לפעול במאמר פיו דהרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים].

להלן שתי מקורות בכתובים אודות יחס גדולי ישראל בתקופה ההיא למקרה זה.

מרן הסטייפלער בעל 'קהלות יעקב' זצ"ל מציין בספרו ('חיי עולם' סוף פרק י"ב עמוד כ), וז"ל: 'ופה בארץ נתפרסם בשנת תשט"ו [כנראה טעות סופר וצ"ל תשי"ד] בילד פלא בן ד' שנים שהיה יודע על פה בש"ס וראשונים ז"ל ובכל מקום שנשאל אע"פ שלא למד עדיין מעולם, דברים שלא שמעתן אוזנו בגלגול זה כלל'. ע"כ.

ומקור נוסף: המשגיח מרן רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל כתב במכתב להרה"ג רבי לייב באקש זצ"ל (ראש ישיבה בדטרויט-ארה"ב. נדפס בספ' ודיברת בם תשס"ד) שרצה לאמת אם נכון הדבר אודות ילד זה, וממשיך לשאול ולהציע שאם אכן אמת ונכון הדבר בישראל, היה מן הצורך והנכון לשלוח ילד זה לרחבי העולם להודיע ולפרסם כי משה אמת ותורתו אמת, ובכך להשריש האמונה בפי כל, לידע ולהודיע 'שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום'.

וכך משיב לו ר' יחזקאל: 'העובדה – אמת היא, ובתי וחתני הרב ראובן גינזבורג גרים סמוך שתי דירות לאותה משפחה, ובתי ראתה את הדבר וסיפרה לי אודותיו, וכבר חשבתי בעצמי ללכת לראות זה הפלא, אמנם חזרתי בי, ואף שהילד גר לא הרחק ממני. כי הרי שמעתי אודות הדבר מבתי, ומאמין אני לה'.

[ואגב, מן הראוי להאריך ולציין המשך המכתב – גם זה תורה וללימוד הוא צריך, והא לך לשונו, דברים כדרבונות: 'ומה שעלתה על לבי לראות בעצמי, וודאי עצת היצר היא להרוס כל יסוד אמונתנו שנבנית על 'אבותינו ספרו לנו' אלא כל דבר הנשמע לנו מאדם נאמן בר סמכא – די לנו להאמין בו. ואם אעיז פני לומר שאני מסתפק בזה ששמעתי מבתי, ומבקש אני לבדוק ולראות בעצמי אם אמת הוא, הרי יווכח מזה שהאמונה עדיין אינה ברורה אצלי באופן מוחלט. וא"כ ההולכים לדרוש ראיות לאמת קבלתנו הרי הוא כהרמת ראש בעזות מצח נגד מסורת אבותינו, והרי הוא כאילו חושש על המשך הדורות מאבותינו שקבלו את התורה לומר שאולי טיפשים היו ורימו אותם לקבל דבר כזה ח"ו, ואנו נהיה חכמים ונבדוק ונראה אם יש בה ממש. ולכן עצם הרעיון לילך לראות במו עיני מוזר לי, ולפיכך מנעתי עצמי מללכת'].

עד כאן המעשה – הממחיש לנו באור הבהיר 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'. ומכאן להערה והארה: הרב מאנדל שליט"א לא רצה ונמנע מלכתחילה לאמת ולפרסם מעשה זו, וזאת לפי פקודת הרה"ק מבעלזא זצ"ל בזמנו שביקש מאביו שלא ידברו מזה כלל וכלל ולא לעשות שום פירסום, ולכן לאורך כל השנים הטיל איפוא מנעול ובריח על דבר הסיפור, והשתדלו להשכיח את מעשה הדברים, וכ"ש לא לספר או לאשר דברים כהוויתן (וזהו סיבת ריבוי הגירסאות של הסיפור, אף שמדובר בעובדא בן קיימא שהתרחש בימינו אלה). אך, לאחר שהפצרתי בו רבות ואמרתי לו שיש בסיפור הלז חיזוק לאנשים שפלי ערך כמוני, שבוודאי ימצאו בסיפור זה חיזוק גדול בדבר אמיתות התורה, הואיל בטובו והסכים לספר לי הדברים, חלק מהם מזכרונו מתקופה זו, והחלק החסר לו שמע מפי אביו. ואף הציג בפני והוציא לי מאמתחתו כתבים ומכתבים של גדולי ישראל שאישרו לנכון הסיפור ובחלקם אף מופיע בתוכם המסכת והספרים אשר בחנו אותו ויודעם בע"פ. שעה ארוכה ישבתי עמו ועברתי על כתבי היד של אותם מכתבים נדירים ביותר.

וכאן המקום לברכו בברכת כהן, בשם כל ישראל, שבשכר זיכוי הרבים, יזכה לאריכות ימים ושנים טובים בנעימים מתוך אנפא נהירין עילאין, אמן

ה'חכמה' היא העמל, לא הידיעה!

כשנעיין במקצת במעשה רב זה נוכל להעיר, לכאורה, מה טעם התאמץ הרה"ק מבעלזא זי"ע שישתכח ממנו תלמודו, והלא כל מגמתנו היא לדעת את התורה כולה ולא לשכוח ממנה מאומה, וכשיש לפנינו מי שהגיע לדרגה זו, יש לבטלו?! למה?

ובעצם, תמיהה זו אינה רק על מלאך ה' מבעלזא, אלא אותה קושיה יש לנו לשאול גם על אותו מלאך במעי אמו הסוטר על פי התינוק בכדי שישכח, מה ראה על ככה, אדרבה, יידעו כל עם ישראל משעת לידתם ועד שעת פטירתם את כל התורה כולה, והרי זהו, לכאורה, התכלית.

אך, התשובה לזה, היא האמורה לעיל גבי יעקב שביקש לצאת: 'יגיעה בתורה, אף במעט, שווה יותר מידיעת כל התורה כולה, כשהיא באה ללא יגיעה'.

וכך בזכות פעולת המלאכים להשכיח את תורתנו זוכים אנו ל'תורה שלמדתי באף' למעלות רמות בתורה, הבאים דייקא על ידי יגיעה, עמל, התעצמות והתחזקות, בעסק התורה הקדושה.

*מתוך העלון 'לקראת שבת מלכתא' לפרשת תולדות של ארגון דרשו