אז סיכמנו שעם ילדים מדברים יפה, משכנעים על ידי שיחה, ויושבים איתם יחד כגדולים וכמבוגרים, ויחד איתם מקבלים החלטות, ועל ידי זה גורמים להם להיות שותפים לכך ולקיים את החזון של "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב, ו).

אבל האם באמת ילדים לא צריכים מדי פעם נזיפה?

האם מדי פעם ילדים לא צריכים לפחות פרצוף כעוס מאבא? משהו בסגנון של "כעס הפנים ולא כעס הלב" (מסילת ישרים פי"א)?

אז שימו לב טוב מורי ורבותי!

רבותינו הקדושים מלמדים אותנו בגמרא הקדושה(סנהדרין ק"ז ע"ב): "יֵצֶר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

כלומר, יד ימין שגרתית של רוב בני האדם היא היד החזקה, בעוד שיד שמאל היא יד כהה, חלשה יותר.

כאשר אתה מחבק את הבן שלך, כאשר אתה מקרב אותו, תקרב ותחבק ביד ימין בכל הכח.

אבל כאשר צריך טיפ טיפה לדחות אותו, קצת להראות לו מורת רוח ממעשיו, קצת להזעיף פנים, תעשה את זה ביד שמאל, בצורה חלשה, בצורה עדינה, בצורה רכה.

אם אתה אבא שמצליח להגביה את קולך על בנך כאשר משהו לא מוצא חן בעיניך, זה אומר שאת אהבתך אתה אמור להביע בשאגות.

מן הסתם אתה לא כזה, זה אומר שאין לך היתר להגביה את הקול על הילד.

עושים את זה בצורה רכה ועדינה, בצורה החלשה ביותר שקיימת לנו בגוף, בעוד שאת הדברים הטובים והמדהימים עושים על ידי חיבוק.

ואמרו גדולי ישראל בדורות האחרונים שבדורות שלנו כבר אין מקום אפילו לא לשמאל דוחה: "לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל מקרבת".