שלום וברכה מורי ורבותי!
יום חמישי, היום של שלום הבית שלנו!
והנה שאלה שלכם!
הרי למדנו שיש חבר, ידיד ורע.
"ידיד" זו הרמה הנמוכה ביותר, והיא מלשון "יד – יד", נפגשים בחדר המדרגות, לוחצים ידיים, ותו לא.
"חבר" זו רמה גבוה עוד יותר, והיא מלשון "חיבור", אני שמח בשמחתך ועצב בעצב שלך.
ורע זוהי הרמה גבוה ביותר, רע מלשון "רעוע", אני רעוע בלעדיך.
מבני הזוג אנו דורשים להיות רעים, "שמח תשמח רעים אהובים", אהבה ואחווה שלום ורעות. מבקשים מהם, תחושו האחד רעוע ללא השני.
והנה שאלה שלכם!
האם זה בריא שאחד מרגיש רעוע בלעדי חברו? האם באמת זה טוב שאשה לא יכולה בלעדי בעלה או שבעל לא יכול בלעדי אשתו?
אולי זה מוגזם מדאי, אולי זו דרישה שמעוררת בעיות?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
מי ששואל את השאלה הזו, כנראה באמת טרם חווה את החוויה המדהימה והמתישה הזו, ואני רוצה להסביר מדוע היא גם מתישה וגם מדהימה.
זה נכון שכדי להגיע למצב שבו אתה חש בלי חברך כאין וכאפס, אתה בעצם מוביל את עצמך לסוג של סיכון. כי אתה אומר לעצמך: "מה יקרה ביום בו אשתי תחטוף עלי איזו שהיא 'כריזה', ותאמר לי 'מי אתה ומה אתה', ובאותו רגע ארגיש מבודד וארצה לסיים את חיי בידיי חלילה?".
כך גם תחשוב האשה: "מי אמר שבעלי יאהב אותי לעד? ואולי יום אחד לבבו ישבה בדברים אחרים ובתחומי התעניינות שונים, והוא יסתכל עלי כעל סוג ב' כזו, ומאותו רגע חיי לא יהיו חיים?"
אבל למה זו חוויה מדהימה? כי כאשר אתה עושה את זה נכון, לעולם לא יקרה שאתה תהיה תלוי במישהו שלא יהיה תלוי בך.
כאשר בעל מעניק לאשתו מלא חפניים, הוא באותו רגע הופך גם את חייה וגם את חייו לתלויים זה בזו וזו בזה.
בדיוק באותה מידה, כאשר האשה מכינה לבעלה את הקרקע הנבונה והנכונה כדי לחיות את חיי השיתוף המדהימים והמושלמים הללו, לעולם הבעל לא יוכל למאוס בחיים האמיתיים.
בחיים של אינטרסים, או בלשוננו, בחיים של תאווה, כאשר כל אחד דואג לעצמו, תמיד ניתן לומר "אולי בן הזוג ידאג לעצמו עם משהו או מישהו אחר". לעומת זאת כאשר החיים המשותפים שלנו הם חיים של אהבה, חיים של נתינה, חיים שבהם כל אחד מאיתנו מעניק מטובו לשני ורוצה שיהיה לו טוב, לעולם אין דרך חזרה מחיים נפלאים ומדהימים שכאלו.
ועל כך תפילתנו ותקוותנו, אהבה ואחווה, שלום ורעות, לא פחות.
הוא חש רעוע בלעדיה היא חשה רעועה בלעדיו, ויחד הם זוכים לבית שלם ומלא ברכת ה'.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
