וכתב על כך הגאון רבי עקיבא איגר זיע"א, משה רבינו אמנם היה עניו מכל אדם, אך הרי, היה גם מלכם ומנהיגם של ישראל, ומלך הרי חייב לנהוג בנימוסים מסוימים, לשמור על כבודו ולגלות פנים של חומרה, וע"כ היה אנוס להסוות את עצמו ולהסתיר את עניותו תחת מסכה של ממשלה וכבוד ומלכות. זה היה המסווה, אך בבואו לפני ה' לדבר איתו, היה מסיר מעליו את המסווה, ועומד לפניו עניו ושפל רוח כפי שהיה באמת. פעמים רבות זוכים אנו לראות את הנהגתם של גדולי וזקני הדור, גם אם פעמים נראה אולי כלפי חוץ גינונים של כבוד ומלכות, אל מול עבודת ה' לא יחשיבו עצמם, אלא כעבד לפני קונו ממש.
"ההמתנה לגדול הדור בקור הירושלמי"
היה זה בשעות הערב המאוחרות, בקור הירושלמי החודר לעצמות, הוא המתין ברחוב השקט בשכונת רמות, מניח ידו על המעקה שבצידו, לא הקור ולא השעה הפריעו את שלוותו, בראשו חלפו מחשבות של תורה, כשמידי פעם נעצר ע"י עוברי אורח המבקשים את ברכתו של זקן רבני אפגניסטן.
מקרוביו ניסו להניעו, 'אולי הרב יבוא פעם אחרת', אבל הרב סירב, במשך דקות ארוכות המתין בצפייה לבואו של גדול הדור מרן רשכבה"ג רבינו שלום כהן שליט"א אשר היה בדרכו חזרה מכנס חיזוק, "אני כאן, איך אוותר על הזכות הזאת להתברך מזקן החכמים".
אך זה לא הסתיים כאן, אז היה מרן שליטא בבית חתנו, בניין ירושלמי עתיק, ארבע קומות ללא מעלית, והזקן הישיש המתין שמרן יעלה לביתו על מנת שלא להפריעו בדרכו, ורק אז, עלה ארבע קומות, צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה במסירות רבה, על מנת להתברך ולהידבק בצדיק.
כזה הוא היה הגאון הצדיק הרב צבי סימן טוב זצ"ל, ממרום גילו, ש"ס ופוסקים מילאו את ראשו, אך למרות הכל, סמל ענווה לכל רואיו בהתבטלות מוחלטת לגדול ישראל.
פעמים רבות זכינו לשהות במחיצתו של הגאון זצ"ל, שריד לדור דעה, הנהגת צאן מרעיתו במסירות, אולם לצד זה פשטות, והתבטלות לכל אחד, בענווה יתירה. חבל על דאבדין.
דרך ההלכה
השבוע זכו רבבות בית ישראל לחגוג במעמדי הענק את סיום דף היומי בהלכה ע"י דרשו. במרכזו של הכינוס הענק כובד הגאון הרב יעקב כהן ר"י נזר התלמוד להביא את דבר אביו מרן רבינו רשכבה"ג שליט"א ללומדי ההלכה.
במילים קצרות מתווה לנו מרן רבינו את דרך ההלכה, וכפי שנוהג הוא עצמו זה עשרות בשנים, בשיעור מעמיק ועיוני מידי שבוע בשבוע בלימוד המשנה ברורה.
"ומילתי תמיד על שפתי כי לימוד שולחן ערוך, אורח חיים עם משנה ברורה הוא עיקר, אשר העמל בו מבין ההלכה על בוריה"
ועל כך אספר אפיזודה מעניינת שאירעה במהלך שיעורו הקבוע של מרן, במשנה ברורה. אל השיעור נכנס יהודי אשר לא זכה לשבת באוהלה של תורה, ובעיצומו של אש להבות בתוך פלפול מעמיק בדבריו של החפץ חיים זיע"א בגדר הלכות שבת. הרים את קולו היהודי ובפיו שאלה לגאון הדור.
השאלה לא עסקה כלל בנושא עליו היה השיעור. אך מרן הטה את אוזנו ופניו אל כיוון השואל ובמשך מספר דקות הקשיב לשאלתו והעניק לו תשומת לב, עד שראה כי אותו היהודי קיבל את התשובה שסיפקה את ליבו כיצד לנהוג.
התלמידים שהשתתפו בשיעור התפלאו והעזו פניהם בתום השיעור לגשת למרן ראש הישיבה ולשאול "ילמדנו רבינו. אם אנחנו שואלים בשיעור, שאלה שלכאורה מיותרת, אנחנו זוכים לאיזה רמז מהרב, או שהרב ממשיך בשיעור בלי להתייחס לשאלה, בכדי שנדע איך ללמוד ונבין לבד שהשאלה לא במקומה .. וכאן היהודי הזה ששאלתו הייתה בגדר מה עניין שמיטה אצל הר סיני זכה לתשובה ארוכה?!".
השיב רבינו שליט"א "אתם תלמידי חכמים, יש עליכם תביעה בכל מעשה שתעשו. אתם צריכים לחשוב טוב לפני כל מעשה ושאלה. אבל הוא יהודי שלא זכה לשבת וללמוד תורה כל היום. אם אני יעיר לו, או ירמוז לו.. מחר לא יבוא לשיעור. לכן נהגתי בו במתינות רבה עד כדי שהדברים יספקו אותו ויעודדו אותו להמשיך ללכת לשיעורי תורה"