וצוות הגברים מאשים אותנו בכך שאנו תמיד עומדים לצדה של האשה, ותמיד ומסבירים עד כמה היא צודקת, ועד כמה אין בה שום אשמה, וכל האשמה תלויה אך ורק בבעל ובהתנהגותו.

אז קודם כל מורי ורבותי, בואו ונגדיר את זה נכון.

ביהדות אין שוויון זכויות, תמיד האשה מספר אחת, והבעל מספר שלוש, כי אין שני לה…

זה אומר שאתה בתור בעל, אחראי על שלום הבית, אף אחד אחר לא. כל ההמצאות, וכל ההגדרות עד כמה האשה היא זו שמעורבת בשלום הבית, נועדו אך רק לרכך ולעזור לבעל לנהל את חייו.

את החיים האמיתיים ואת השלום הבית האמיתי, מנהל אך ורק הבעל.

אבל היום, לשם איזון, אני רוצה לומר לכם משהו נוסף.

ישנם מקרים בהם הבעל עושה ככל יכולתו, ועושה ממש מעל ומעבר, עד כדי שלא ניתן לצפות ולדרוש ממנו יותר. ועם כל זאת, מדי פעם הוא מגיע לבית ורואה את אשתו מאוכזבת. הוא מסתכל, מנסה להבין, מחטט פה ושם ורואה שלא ביצע שום פשע.

יותר מזה, אין לה גם מה להגדיר על מה הוא היה צריך לעשות, או במה עליו להשתפר. אולם למרות זאת אותה תחושה קיימת, ישנם ימי אהבה וימי שנאה, עליהם כותב רבנו תם בספר הישר (שער שישי), מסביר איך לכל אדם, בין גבר ובין אשה, ישנם ימים שמחים יותר וימים עצובים יותר, לא צריך להיות לכך הסבר.

טבעה של האשה תמיד לדרוש מאה ועשרים אחוזים מעבר למאת האחוזים שמגיעים לה. מאז שברא הקדוש ברוך הוא את האשה בהפתעה, האשה אוהבת הפתעות ומספיק שהיא לא קבלה הפתעה, וכבר היא תהיה מאוכזבת.

זה אומר שני דברים. זה אומר קודם כל לך בתור בעל, אל תשבור את הכלים, אל תאבד את השפיות. זה נורמלי, זה הגיוני, וזה הולך בעזרת ה' להסתיים.

ולך, כאשה, גם אם הגעת למצבים כאלה, בעלך לא באמת אדם בעייתי. אם אין לך באמת משהו מהותי להתבסס עליו, ועליו להגיע ו"להלשין" במרכאות, בפני מורו ורבו. הרי שככל הנראה את עוברת תקופה שבדרך הטבע נותנת לך תחושה של לא רצויה מספיק, אהובה פחות, או מישהי שהיה מגיע לה יותר.

זאת תקופה, והיא תעבור, ובדרך כלל מספיקים אפילו כמה שעות כדי להתחיל תקופה חדשה, ומכאן ואילך פותחים שוב במעגל חיים מסחרר של אהבה ואחווה, שלום ורעות.

בהצלחה רבה לשני הצדדים,

וברוכים תהיו!