שלום וברכה מורי ורבותי!
והיום יום פטירתו של הגאון הגדול, הרב חיים פנחס שיינברג, זכר צדיק וקדוש לברכה.
ושימו לב טוב!
כל כך הרבה נאמר על גדלותו בתורה ועל מידותיו הנאצלות, אבל יש משהו אחד שיכול ללמד את כולנו.
כאשר היה רואה כבוד הרב בחור "חוצנ'יק", שגר באמריקה הרחוקה, והגיע לישיבה לתקופת מה, וכעת חוזר לימי החופש או לימי החגים לבית הוריו. היה עולה בליבו החשש שאולי התלמיד יחזור ויהנה ממנעמי אמריקה הרחוקה, יהנה מקרבתם של הוריו, ולא ישוב לאהלה של תורה, ומשם תקצר הדרך להידרדרותו חס וחלילה וחס ושלום…
הרב, בחכמתו, הבין שזה לא המקום לתת מוסר, זה לא המקום "לאיים", וזה לא המקום להסביר עד כמה "רעה" אמריקה מול הרוחניות העצומה של ארץ ישראל.
במקום זה היה ניגש כבוד הרב ואומר לבחור: "אני זקוק למשהו באמריקה הרחוקה, האם תואיל בטובך לרכוש לי?". לא משנה מה היה הדבר, הוא יכל לבקש אפילו עניבה, ובלבד שיהיה משהו שיקשר בזכרונו של הבחור את ארץ ישראל, את הישיבה הקדושה, ואת מרן ראש הישיבה, גם בעת שהותו בנכר…
הבחור יכל לצאת, לבלות, לטייל, לצאת עם בני משפחתו לכל מקום בעולם, ותמיד נזכר שיש מישהו שממתין לו בארץ ישראל לעניבה, או לכל פריט לבוש אחר. זה היה מלווה אותו, וזה גם מה שהיה מחזיר אותו בחזרה.
זה לקח עצום ונפלא לכל אחד מאתנו!
לפעמים הבן שלך, השכן שלך, החבר שלך, החברותא שלך, המישהו שאתה רוצה להעיר לו משהו, לא זקוק למשהו יותר מאשר לבקשת טובה אישית שלך. משהו שאתה מבקש ממנו, שזוהי לכאורה הפעולה ההפוכה. במקום להעניק לו, תבקש ממנו. זה מחבר יותר, זה מושך יותר, זה גורם לו להרגיש שאתה מרגיש כל כך קרוב אליו, עד כדי שלא תוכל להימחות מזכרונו במהרה.
מי שיזכה בצורה כזו לקרב אליו את ילדיו, לקרב את רעייתו, את הבעל, לעשות את המשהו הזה שמראה לצד השני "אני איתך, אני כל כך קשוב איתך, כל כך אוהב אותך, עד כדי כך שאני מבקש ממך משהו".
כאן תהיה הכותרת: "לקבל זה לפעמים בעצם להעניק".
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
