אין עוד מצווה בתורה שמצווה להתרחק ממשהו שאסור, עד כדי בדיקה, ועד כדי שריפה. ויותר מזה, "חמץ בפסח במשהו" (פסחים כ"ט ע"ב), בניגוד לשאר האיסורים שיכולים להיות בטלים באלף, או בששים, או "חד בתרי" – דהיינו – אחד בשניים, בטל ברוב.

כאן יש לנו איסור חמור, שאפילו באלף לא בטל.

מה קרה? להיכן הגענו? למה החמץ "ארור" כל כך, עד כדי שאנו נזהרים כל כך "בכבודו"?

שימו לב טוב מורי ורבותי!

למדו אותנו רבותינו הקדושים (פסחים י"א ע"א), שבעוד שכל שאר האיסורים, כמו בשר שאינו כשר, או כל דבר האסור באכילה, במהלך כל השנה כולה הוא אסור. בפסח יש לנו איסור "מוזר", איסור "חד פעמי" – החמץ שכל השנה מותר באכילה, ואפילו מצווה לסעוד אותו בשבתות וימים טובים, לפתע פתאום הופך להיות "אסור".

בגלל שאתה מתרגל להיתר שבו, קשה מאוד להרגיל אותך לאיסור שבו. ולכן צריכים לעשות "זבנג וגמרנו" – אחת וזהו!

אין משהו נוסף שיכול לקרב ולקשר בינך לבין החמץ, כי בקשר הקטן ביותר, אתה תאכל ממנו.

זה נכון גם לגבי חינוך הילדים.

אם יש משהו שהילדים שלנו "מכורים" אליו, אם יש משהו שהילדים שלנו ראו בו עד היום "היתר", ואנו מנסים לחנך אותם שהדבר הזה הוא איום, נורא ואסור, לעולם לא נעשה זאת בשלבים, אלא בצורה ברורה, חדה וחד פעמית.

בדיוק כמו שלא ניתן להפסיק לעשן סיגריות בשלבים, או כל מיני חומרים מסוכנים וממכרים אחרים, בין אם לוקחים אותם בצורה של שתיה בכוסות של יין וכדומה, ובין אם לוקחים אותם בצורה אסורה אחרת. אף אדם בעולם לא יוכל להתנזר מהם, אם יעשה זאת צעד אחר צעד, אלא כאן ועכשיו.

וכך גם בחינוך הילדים. אם ישנם דברים שאנו יודעים שהם אסון בשבילם, ברגע זה אנו מוציאים את אותם דברים מהבית!

לא בשלבים, לא לאט לאט, ואפילו מקפידים שזה לא יהיה בבתים של החברים שלהם, כי כל דבר שיכול להרוס את חייו של הילד, אסור שיהיה ב"רדיוס" שלו.

ובכל משפחה, בכל בית ובכל רמה יש את הדברים שמתאימים בדיוק למשפחה הזאת, שבשבילם הם האיסור המוחלט ביותר, גם אם אצל השני הם היתר גמור.

כל אחד בוחר לעצמו את הדוגמאות, כל אחד בוחר לעצמו את הפרשנויות, ויחד מגיעים למצב בו לא משאירים לפני בנינו, לא ניסיון, ולא זנב זנבו של משהו שניתן להיכשל בו.

בהצלחה רבה לכולנו,

וברוכים תהיו!

תורני, המחדש, הרב אליהו רבי, חדשות חרדים