"כל יום ראשון היינו הולכים לכנסייה, אך בבית דלק נר באופן קבוע לאורך כל השבוע. זה היה נר לכבוד שבת קודש": פנחס ממשפחת פיניה הוא צאצא למשפחה יהודית מפלמה דה מיורקה, שנאלצה להתנצר בתקופת האינקוויזיציה, לפני כמעט 600 שנה. עיתונאית 'ווינט' – טלי פרקש, עם הנתונים המדהימים.
כשנשאל כיצד גילה את יהדותו, הוא ענה לחוקרת הקהילות, אילת מאמו-שי, בביטחון מלא ובגאווה, שתמיד ידע שהוא יהודי – משום שסבתו הייתה צועקת עליהם בבית שלא לערבב בשר וחלב, ואף השתמשה בסכין מיוחדת כדי לשחוט את העופות בצורה ייחודית. פיניה עצמו סיפר כי גם הוא שוחט את העופות לביתו באותה "סכין ייחודית".
כ-50 זוגות ומשפחות נותרו היום בקהילה היהודית בפלמה דה מיורקה, ובתוך הקהילה הקטנטנה הזו נוצרו מאבקים פנימיים בין מי שאבות אבותיהם לא התנצרו, למרות הכול – לצאצאי האנוסים שבחרו לשוב לחיק היהדות.
אחרי תופעות שפגעו בה לאורך השנים וצמצמו אותה דרמטית, כמו המרת דת בכפייה והתבוללות, זו הסכנה הבאה המאיימת על המשך קיומה של הקהילה.
לפלמה דה מיורקה – בירת האיים הבלאריים, חלק מספרד – יש היסטוריה יהודית עשירה ומרובת תהפוכות. ישנן טענות כי יהודים הגיעו לשם כבר עם חורבן בית שני.
בין המפורסמים שבהם נמנה שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ (1444-1361) – רב, פילוסוף ופייטן שנולד באי, והפך לאחד מגדולי רבני אלג'יר. אך הסיפור המעניין (ויש שיגידו אפל) של הקהילה היהודית במקום, החל עם גירוש ספרד ורדיפות האינקוויזיציה.
גירוש ספרד יצא לפועל בתשעה באב ה'רנ"ב, על ידי מלך ספרד פרדיננד ואשתו איזבלה ימ"ש, אחרי ששוכנעו על ידי בישוף אכזרי בשם טורקוומדה – לימים האינקוויזיטור הראשי של ספרד.
יהודי מיורקה הוכרחו להתנצר כ 60 שנה לפני גירוש ספרד, בשנת 1435. (הגירוש היה בשנת 1,492). מעל 4,000 איש מנתה אז הקהילה היהודית במיורקה, אך מאז והלאה, במשך תקופה ארוכה של מאות שנים, לא היו עוד יהודים גלויים באי.
בתי הכנסת הומרו לכנסיות, צלבים עיטרו את פתחי הבתים ברובע היהודי לשעבר, וכל "קונברסוס" (המומרים) שנתפסו מקיימים את מצוות הדת היהודית, הוצאו להורג.
מאמו-שי – סופרת, אשת עסקים ועוסקת במחקר אקדמי של קהילות יהודיות קטנות – חקרה את תולדות הקהילה וביקרה במקום מספר פעמים.
היא מציינת כי באי סומנו 15 משפחות "שואטס" (לרוב נהוג לבטא זאת "צ'ואטוס", Chuetas) – כינוי גנאי למשפחות של מומרים ויהודים לשעבר, שעל אף שלכאורה התנצרו, נודו הלכה למעשה מהקהילה הנוצרית המקומית.
לדברי מאמו-שי, "כל מי שנשא את השמות אגילו, בונינו, קורטז, פוסטר, פורטזה, מרטי, מירו, פיקו, פומר, פיניה, סגורה, וולס, ולנטה, טרונגה וולריולה, נידון לחיי סבל, מצוקה ונידוי חברתי וכלכלי.
מצד אחד, הם לא היו יכולים לחיות כיהודים – אך מצד שני הם נודו. כך למשל, הם הוכרחו להתחתן רק בינם ובין עצמם. עד עצם היום הזה, אותם צאצאי המשפחות הנ"ל ממשיכים להתחתן רק האחד עם השני".
החיים היהודיים המשיכו לפעום כל העת בסתר. אדריכלות האי מעידה על מעברים סודיים שנבנו בין בתי המשפחות ובין כנסיות שהיו במקורן בתי כנסת; מבנים בעלי סממנים "מסגירים" שונים; מנהגים מוזרים של הדלקת נרות, צומות במועדים שאינם תואמים את לוח השנה הקתולי וכן טקסים ומנהגים הקשורים לאכילת מזון ולדרכי הכנתו.
מאמו-שי, ראש לשכת המסחר ישראל-גיברלטר, התוודעה לזיכרונות אלה על ידי צאצאים של המשפחות ההן, שאותם ראיינה במסגרת מחקרה.
"השבים", מכנים אותם היום – ומאמו-שי מספרת כי "הם תופעה יחסית ידועה בקהילות הסביבה. אכלנו למשל ארוחה מדהימה שעליה ניצח השף לשעבר של מלך ספרד, והוא ממשפחה של יהודים אנוסים.
הוא סיפר לי שההחלטה לעזוב את התפקיד היוקרתי כל כך, קשורה לרצון שלו לשוב לשורשיו היהודיים. הוא אמר לי: 'עושה לי רע שאני מבשל דבר – אחר'. גם הוא ידע לספר על המנהגים הסודיים שעברו במשפחה, כמו טבילה, שחיטה והפרדה בין בשר וחלב".
במאות השנים האחרונות חזרו יהודים להתגורר במיורקה. בפועל התקיימו במשך תקופה ממושכת חיים נפרדים בינם ובין השואטס, שכיום רואים בכינוי זה מקור לגאווה.
עד לפני שבע שנים מנתה הקהילה היהודית במיורקה כ-100 יהודים ולצידם כ-30 "שבים" – הכינוי לצאצאי הנוסים ששבו לחיק היהדות.
חלקם עשו זאת תוך שהם מחזיקים במגילות יוחסין בנות מאות שנים, המתחקות אחר רישומי הלידות, הנישואים והפטירות – כפי שאלה תועדו בספרי הקהילה של הכנסיות המקומיות. רישומים אלה מהווים כיום הוכחה לשורשיהם היהודים.
מי שהנחה אותם בחזרתם לחיק היהדות הוא הרב ניסן בן אברהם, מצאצאי האנוסים, יליד מיורקה ממשפחת אגילו ש"שב" בעצמו. הוא לימד את השבים, שעברו גיור לחומרה כמקובל, הלכות ודינים. הרב בן אברהם, המכהן כיום כרבה של הקהילה היהודית במיורקה, מציין אף הוא כי תמיד ידע על יהדותו.
"זה היה נוכח בעיקר במכות שקיבלתי בבית הספר, כבר בשנות ה-70", הוא מספר. "זאת הייתה ספרד של פרנקו, (מלך ספרד בשנות ה70. דיקטטור. א.כ.) המשכן של 500 שנה של גירוש והמרת דת בכפייה. באופן רשמי, דתות אחרות שאינן נצרות קתולית, היו אסורות בספרד. התחילו להרשות דתות אחרות רק בתחילת שנות ה-70, וגם זה לא באופן רשמי.
ב-1977, כשהיה בן 19, עלה בן אברהם לישראל. מאחר שהשתייכותו ל'שואטס' הייתה מצד אביו בלבד, הוא עבר תהליך גיור מלא – ומי שגייר אותו היה הרב הראשי דאז, שלמה גורן.
"באותה תקופה תהליך הגיור בארץ היה הרבה יותר פשוט מאשר בימינו", הוא קובע. "בימינו זה כמעט בלתי אפשרי. הייתי צריך להיפגש עם הרב הראשי, והוא שאל אותי כמה שאלות.
הוא שאל 'מאיפה אתה בא?' ועניתי שמספרד. הוא שאל 'מאיפה בספרד?' ועניתי שממיורקה. ואז הוא ישר אמר: 'אה, אתה שואטס!' זה היה הרב גורן. הוא היה מעודכן וידע היטב את ההיסטוריה של עם ישראל. לפני כמה ימים היה לי 'יום הולדת' של הגיור, י' בניסן".
תהליך ארוך עבר הרב בן אברהם עד שהתמנה לרב במיורקה. "לפני 19 שנה פנו אליי מארגון בשם 'עמישב' של הרב אליהו אביחיל, שחיפש 'נדחי ישראל' מכל העולם.
הם אמרו לי שיש אנוסים בספרד שרוצים לחזור. אמרתי: 'מה פתאום? גדלתי שם, אין שם אף אחד'. אמרו לי שאני טועה, ויש עוד יהודים ששמרו מסורות יהודיות בסתר", הוא מספר.
"נסענו לספרד, וגיליתי עוד אנשים במיורקה, ובמקומות נוספים כמו גרנדה, קורדובה וברצלונה, שמעוניינים לחזור לשורשים. יצרנו קשר ראשוני עם קבוצה של אנשים ממיורקה שמעוניינים לחזור ליהדות, וכמה שנים אחר כך התחלתי בנסיעות קשות מאוד, לביקורים בכמה קהילות", משחזר הרב.
"ארגון עמישב התפצל ונוצר ארגון אחר, מקביל, בשם 'שבי ישראל' שניהל את העניינים. הרב אביחיל נפטר לפני מספר שנים, והארגון שלו חדל להתקיים. הייתי בקשר קרוב מאוד איתו כל השנים, גם את ליל הסדר הייתי עושה אצלו. הפיצול לא היה פשוט או נעים".
עד 2017 היה הרב בן אברהם "איש סבב" של שבי ישראל, החי על קו ספרד-ישראל: "הייתי מגיע למקומות – גרנדה, סביליה או מיורקה – בכל פעם למשך שבועיים עם מזוודה".
לפני קצת יותר משנה יצרו איתו קשר מהקהילה במיורקה, וביקשו ממנו להיות רב במקום. "עכשיו אני שבועיים בישראל ושבועיים במיורקה", הוא אומר. "אני נשוי. יש ילדים ונכדים, ברוך ה', וכולם בארץ. אמא שלי ואחים שלי, שהם באופן רשמי לא יהודים, חיים במיורקה".
הוא מספר כי בחלק מהמקרים מדובר בניתוק בן 600 שנה מהיהדות: "היו פרעות בספרד בשנת קנ"א (1391) כ – 100 שנים לפני גירוש ספרד, ובעקבותיהן נעלמו קהילות, בסביליה, בגרנדה וגם במיורקה – שם 300 נהרגו ועוד 700 הומרו לנצרות".
אלא שתהליך ההתבוללות והעלמת הסממנים היהודיים לא הושלם. "זה לא החזיק מעמד יותר מדי. במיורקה יש יתרון שזה אי, מקום סגור ומסוגר, ולא נתנו לאנשים לעבור ממקום למקום בחופשיות – אז הקהילה שמרה על עצמה מבחינת יוחסין. הם התחתנו בינם ובין עצמם, והמשיכו לגור בתוך השכונה היהודית".
לדברי הרב, לא פשוט להוכיח את יהדותם של צאצאי האנשים הללו, שכן "עד שנת 1550 לא היו רישומים. מי שנולד ומי שנפטר לא נרשם. רק מ-1550 התחילו לרשום בכנסיות לידות ופטירות, לכן מ-1490 ועד 1550 יש פער, וקשה מאוד לבדוק מה קרה באותם זמנים".
מה שכן, "אפשר להוכיח אם אחרי כמה שנים תפסו מישהו עם שם המשפחה שלך באינקוויזיציה, והוא הוצא להורג בגלל יהדותו. אם מצליחים להוכיח את הקשר – זה בסדר".
הוא מעריך כי "יש מעל 1,000 אנשים שהם יהודים על פי הלכה, אבל בפועל יש מעט מאוד שבים. עכשיו אנחנו מארגנים קבוצה שתוכל לעבור בפני בית דין בלי כוונה לעלות לארץ, כדי שיתגיירו לפחות באופן רשמי.
במשפחות השואטס יש נישואים בינם ובין עצמם עד מלחמת העולם השנייה. במלחמת עולם השנייה התחיל תהליך של פתיחות, והתוצאה היא פחות אנטישמיות אבל גם יותר התבוללות – אז קשה יותר לעקוב אחרי המוצא".
אנשים מקרב השואטס שסבלו מרדיפות במיורקה, היגרו לא פעם למקומות אחרים. סביב השאלה איך להתייחס אליהם ואל שאלת יהדותם, היו לא מעט דיונים.
בארץ, הרב נסים קרליץ זצ"ל, התייחס לעניין בצורה רשמית. "הייתי נוכח בחדר כשזה קרה", אומר הרב בן אברהם.
"שאלו אותו אם השואטס יהודים, והוא ענה בחיוב. שאלו אם ניתן לצרף אותם למניין, והוא אמר 'כן. אמרתי, הם יהודים'. שאלו אם צריך גיור לחומרה, והוא אמר שלא חובה, אבל אולי לפני חתונה. הבעיה היא שבארץ הרבנות הראשית ומשרד הפנים מסרבים לקבל את העמדה הזאת".
לפני 11 שנים, בערב חג השבועות תשע"א, פרסם הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל, מכתב, בו הוא קורא לקרב את צאצאי האנוסים ממיורקה.
ארבעה בתי כנסת פעלו באי בתקופת הזוהר שלפני האינקוויזיציה, וכולם הומרו לכנסיות. היום פועל בית כנסת בשם "בנג'מין קליין" – על שמו של אחד ממתפלליו הבריטים. לדברי הרב בן אברהם, מדובר בניצול שואה שנישא לאישה ממוצא תימני, שנולדה בשכונת התקווה בתל אביב. נוסח התפילה בבית הכנסת הזה, ספרדי.
את הקהילה היהודית במיורקה מרכיבים כיום בעיקר יהודים שהיגרו אליה מצפון אפריקה ומדרום אמריקה. כבר ב-2015 מספרת מאמו-שי כי זיהתה שהקהילה היהודית בפלמה דה מיורקה עומדת על סף הכחדה:
"אני זוכרת שחגגתי איתם את ראש השנה. אז, לפני שבע שנים, היו הרבה יהודים – אך רובם מבוגרים מאוד. הייתה שם גם ארוחת ראש השנה קהילתית משותפת, עם כל הסימנים היהודיים, ונכחו בה 93 אנשים – 90 מבוגרים ושלושה ילדים, שלי. ברגע שראיתי שאין שם למעשה ילדים, הבנתי שהקהילה חיה על זמן שאול".
מאמו-שי מספרת כי צעירי האי היהודים עוזבים אותו לצורך לימודים והתקדמות מקצועית, ואינם חוזרים. אבל זו רק סיבה אחת להתפרקותה של הקהילה היהודית לאורך השנים.
"עניין האנוסים הוא לא סיפור פשוט, כי הם לא התקבלו בחזרה כמו שצריך", היא אומרת. "זה הוביל להרבה עימותים בין הצדדים, ומתח בהחלט היה. האנוסים סבלו כל חייהם. כשהם היו יהודים, הכריחו אותם להיות נוצרים והם נאלצו לחיות חיים כפולים – וכשרצו לחזור וציפו לקבלה בקהילה, לא קיבלו אותם".
המתח בן מאות השנים בין השבים ליהודים חלחל, אל תוך הקהילה גם היום, והוביל לעזיבה בפועל של חלקים ממנה. "כשדיברתי עם אברהם בר שילון, נשיא הקהילה היהודית לשעבר, הוא העביר לי את הפרטים של נשיא חדש – מישהו מהשבים", מספרת מאמו-שי.
"לדבריו, המתח בין היהודים לשבים הוביל לפיצוץ בלתי נמנע בין הצדדים, ומי שלקחו את השליטה הפורמלית בקהילה ובבית הכנסת שלה, הם השבים. בשלוש השנים האחרונות שורר בין הצדדים נתק מוחלט".
"זו תעלומה גם בעיניי. בתקופת הקורונה, הבנים והבנות של אנשי הקהילה חזרו בעל-כורחם. הייתה אכן תנודתיות והייתה חזרה הביתה. אבל ברגע שהעניינים נרגעו, פחות או יותר – כולם עזבו בחזרה".
"אין לצערי מנהיגים צעירים יהודים שיאפשרו את הקיום הלאה. הלכתי אתמול לישון בלב כבד מאוד. קשה לראות שקהילה לא שורדת ככה, כי תמיד יש את התקווה והניצוץ".
לדברי הרב בן אברהם, "הקהילה קטנה מאוד, ומתוך 50 משפחות יש פחות מ-10 שהם שבים – כלומר שהם כבר התגיירו. יש כמה שנמצאים בתהליך חזרה, עוד 10 שכבר מתכננים לעמוד בפני בית דין. אחת מהן לא צריכה גיור, רק הכרה ביהדותה, שזה באמת תהליך מסובך מאוד".
"אני מכיר משהו מקורדובה שעשה את התהליך הזה, אבל הוא חוקר. אם הוא היה צריך לעשות את העבודה שנדרשה במקרה שלו עבור מישהו אחר, הוא היה גובה ממנו עשרת-אלפים אירו. זה עד כדי כך קשה" הוסיף הרב בן אברהם.
הרב מחזק את דבריה של מאמו-שי: "יש דחייה שלהם על רקע היותם שבים, בהחלט כן. מה אני אגיד לך? הקהילה שינתה את הגודל וההרכב שלה בהתאם לזה. חלק מהמתנגדים לכניסה של השבים המקומיים, פשוט עזבו ולא רוצים לשתף פעולה".
"במיורקה יש תרבות מקומית עשירה מאוד. התחילו להגיע לאי צאצאי האנוסים דוברי מיורקית (עגה ספרדית אופיינית לאי), ואז התחילה מלחמת עולם שלישית. הם מרגישים מיורקאים, יש להם תרבות מובחנת. זה לא התקבל בקהילה, וחבל לי על כך".
מי שעשויים אולי להחיות את הקהילה המזדקנת, ולהיות תקווה להתחלה חדשה ומשותפת, הם הישראלים המתגוררים באי. לדברי בן אברהם, מדובר בכ-50 זוגות ומשפחות, שכרגע לא משתייכות באופן רשמי לקהילה, "וגם על זה אני מצר", אומר הרב.
"הם כן מקיימים פעילויות בבית הכנסת, מלמדים שם עברית, עושים פעילויות חגים לילדים בפורים, בט"ו בשבט ובחנוכה. את זה הם עושים גם אצלנו בבית הכנסת. אבל ברור שהייתי רוצה שהם יהיו מעורבים יותר. עכשיו כשארגנו חלוקת מצות, הגיעו אנשים נוספים שניתקו קשר עם הקהילה. נקווה שזה יתפתח ליותר מכך".
מאמו-שי מספרת כי חלק מיהודי מיורקה שבחרו להחרים את הקהילה, יחגגו השנה את חג הפסח במקומות אחרים. וכך, כמעט 600 שנה לאחר מסכת המרת הדת הכפויה בפלמה דה מיורקה, ממשיך התהליך לבעבע ולהוביל לחיכוכים מרים עד ימינו.
זהו סיפורה של קהילה יהודית, אחת מיני רבות, שכמעט הוכחדה על ידי הנוצרים, אך ההבטחה האלוקית "כי לא יידח ממנו יידח" רודפת אחר נדחי עמו ישראל בכל מקום שהם.
את הדברים הביאה העיתונאית טלי פרקש באתר ווינט.
