שלום וברכה מורי ורבותי!
אנו מתחילים את ימי "ספירת העומר".
מה היה בימים הללו?
עם ישראל יצא ממצרים וקיבל מהקדוש ברוך הוא חמישים ימים של הכנה ליום קבלת התורה.
שבעה שבועות, שבעה ימים בכל שבוע, ארבעים ותשעה יום, שבהם עם ישראל סופרים, מצפים ומייחלים ליום הגדול "יום החמישים", היום בו הם יקבלו את התורה.
מדוע אנו נוהגים בימים הללו, מהיום ועד ל"ג בעומר, במנהגים של אבל? לא מתחתנים, לא מסתפרים ואפילו לא שומעים שירים?
מה קרה? מדוע הימים הללו כל כך עצובים?
מספרת לנו הגמרא הקדושה (יבמות ס"ב ע"ב), שלאחר שרבי עקיבא שחזר בתשובה, וזכה ונהיה לרב גדול בישראל, היו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים, עשרים וארבעה אלף גדולי ישראל, שהיו יושבים ועמלים בתורה. וכולם, בתקופה הזו נהרגו, נפטרו מן העולם. לא על ידי אויב, לא על ידי בני עם אחר, לא על ידי החברים שלהם, אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, במיתה קשה מאד. מאות הלוויות מידי יום.
כל זה מדוע?
הגמרא הקדושה אומרת (שם), שכל זה קרה בגלל סיבה אחת בלבד: שלא נהגו כבוד זה בזה.
הם לא רבו, הם לא השמיצו, הם אפילו לא דיברו לשון הרע ככל הנראה, הם "בסך הכל" לא נהגו מספיק כבוד אחד בשני.
אבל הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (שקלים י"ד ע"א).
ואנו בימים הללו מנסים להיכנס ל"נעליים הגדולות" הללו ולהבין. וכל אחד לפי הרמה שלו אמור להתחזק במידות טובות, להתחזק באהבת ישראל, לזכור שלא מספיק לא לפגוע בחבר, אלא צריכים גם ללמוד לשבח ולפאר אותו. לספר לו עד כמה הוא טוב, ועד כמה לא ניתן לחיות בלי החיוך המדהים שלו, לספר לו עד כמה הוא משמעותי בחיים שלנו.
להתחיל עם בני המשפחה הקרובה, אבל להמשיך הלאה, להיות אלו שמאירים את חייהם של האחרים.
בימים הללו כולנו מתחזקים במידות טובות, כולנו לומדים את הנושא הזה, וגם כולנו יחד נעשה זאת בעזרת ה'.
ויחד נזכה לכפר על מה שקרה אז, ולקרב את ביאת משיח צדקנו ובנין בית קדשנו ותפארתנו.
ברוכים תהיו!
