אם עברנו את כל התנאים הבסיסיים וההגיוניים שכולנו מאמינים בהם, נשארה כאן "רק" בעיה אחת – הוא לא מוכן לישון לבד, הוא לא מוכן ש"ישליכו" אותו במיטה, הוא מרגיש משהו כמו "נטישה".

האם באמת חובתך כאב להשאיר אותו כך ולהביא לו להתגבר לבד על הפחד?

או אולי ישנו פתרון אחר?

אנו הרי מאמינים שהילדים הקטנים הללו, גדלים עם חושי צדק טבעיים ופשוטים, ורואים את העולם לראשונה דרך ההורים שלהם.

האם באמת אנו אמורים להשאיר אותם כך, לבכות יום ולילה עד אשר יירדמו לאחר שתש כוחם?

או שאולי נדרש מאתנו כהורים לעשות משהו מעבר לזה?

האם זה נכון "להשליך" שם את הילד וללכת לעיסוקים האחרים?

האם לא מוטל עליך כאבא, או עלייך כאמא לשבת לידו, לשכב לידו, ולהביא לו להירדם תוך כדי התחושה אותה הוא מבקש כל כך?

זה נכון, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, המומחים הגדולים, כולם טוענים שישנם מקרים שבהם הילד מנצל את החולשה שלנו, ולכן הוא בוכה ללא הפסקה.

אבל האם אתה בטוח במאת האחוזים שכאן מדובר בילד כזה ובמקרה כזה?

הרי אתה מבין שאם מדובר בטעות, והוא לא באמת התכוון "לסחוט" אותך, פשוט הרסת לו את החיים.

ו"ההרסת לו את החיים" הזה, הוא לא משהו זמני, אלא הוא משהו שנותן לו מכאן ואילך להאמין שהעולם הזה, שהוא לא יודע אפילו איך קוראים לו, יש בו חוסר צדק משווע.

לענייננו, אין משהו בוער וחשוב יותר מהילדים שלנו!

ואם כך, גם אין משהו חשוב ובוער בשעה הזו יותר מאשר לתת לו את התחושה הטובה כדי לגרום לו להירדם.

ולכן, עוזבים את כל העיסוקים שלנו, נשכבים לידו, יושבים לידו, מנדנדים אותו, ועושים הכל כדי לבטח במאת האחוזים, שהוא נכנס עכשיו לגן עדן עלי אדמות. וזאת לאחר שהוא אכל טוב, התקלח, ועשה את כל מה שמוטל עלינו מבחינת אווירה וזמן, כדי לשכב ולהירדם.

ומכאן ואילך, רק לאחר שהוא נרדם, נתפנה לדברים הבוערים, והחשובים שלנו, מספר שתיים, שלוש ואילך בסדר העדיפויות שלנו בחיים.

בהצלחה רבה לכולנו,

וברוכים תהיו!

תורני, המחדש, הרב אליהו רבי, חדשות חרדים