שלום וברכה מורי ורבותי!
שעת חינוך ההורים שבינינו, שבזכותה נזכה, בעזרת ה', לילדים מחונכים ומדהימים שיעניקו לנו מלא חפניים עונג ונחת.
ושימו לב טוב!
ישנם אנשים המקשים על כל מה שאנו מאמינים בו. הם טוענים שילד לא מבין בלי צעקות, הם טוענים שבצורה כזאת לא משיגים "משמעת".
הם טוענים שכאשר נכנסים לכיתה ומראש מודיעים לילדים שכאן אין צעקות ואין עונשים, ואפילו לא משפילים את הילדים, הרי זוכים לכיתה גועשת ורועשת.
ואני שואל: האם באמת ניתן לומר שבשואה הייתה ליהודים משמעת כלפי הנאצים?
הלא היהודים ביצעו כל מה שביקשו מהם הנאצים.
האם לזה ניתן לקרוא משמעת?
אולי באמת רק החברים מגטו וורשה לא היו מספיק ממושמעים, לא היו מספיק מחונכים? ברור שלא!
לא קוראים לזה "משמעת", קוראים לזה "פחד מוות"!
ולילד, מול מורה קשוח, יש לא פחות מאשר "פחד מוות".
כל המקרים של ההתאבדות של הילדים הקטנים, היו אך ורק מהורים או ממורים קשוחים שסגרו עליהם את האוויר, את החמצן ואת הארץ.
מורי ורבותי!
אם הגמרא הקדושה (ב"ב כ"א ע"א) מלמדת אותנו, שגם אם מגיע לילד מכה, הוא אמור לקבל זאת בשרוך של נעל. כלומר, "מראש אני מסכם אתך שזה לא יהיה כואב, אלא משהו שמרמז לך עד כמה אני האדם הנכון, במקום הנכון, ורוצה ליישר אותך", זה אומר שאין משהו שאמור לגרום לילד פחד וחלחלה.
במלים אחרות זה אומר, שאתה, בתור מחנך, אמור להיות סמכות, אמור להיות המישהו המבוגר שגורם לסביבתו לשמוע בקולו, ולרצות לעשות את מה שהוא רוצה. הן מתוך אהבה, הן מתוך יראת כבוד, או מכל סיבה חיובית אחרת, אך בשום פנים ואופן, לא מתוך "נאציזם" ולא מתוך פחד וחלחלה.
האדם הנכון והמתאים ביותר לחינוך, הוא האדם שיכול בשקט הטבעי שלו לגרום לכל ילדי הכיתה לעשות את מבוקשו.
ההורה האמתי והנכון, הוא הורה שבמבט לא מפחיד ולא מצמית, יכול לגרום לכל הילדים לרצות במלא כחם ואונם לעשות את אשר הוא יחפוץ.
בצורה כזו מגדלים ילדים מחונכים לעד, אלו שעליהם ניתן לומר "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
