ג'ורג' הוא אזרח אנגלי טיפוסי. יש לו אשה טובה, בת למשפחת מהגרים, ושלושה ילדים מתוקים ומנומסים. המשפחה היתה שלווה ומאושרת. הבן לומד בקולג' יוקרתי, הבת לומדת רפואה והילד הקטן נהנה מלימודים בבית ספר מקומי וטוב של המעמד הבינוני ומעלה. ג'ורג' מרוויח משכורת יפה בעבודתו, משכורת סבירה של השכר הממוצע במשק הבריטי, ומצליח "לגמור את החודש", פחות או יותר. למשפחתו של ג'ורג' יש רכב טוב ונחמד, שלא מופיע בקביעות במוסך, וגם יש לו די כסף לבזבוזים והנאות רגילות של בריטים רגילים וממוצעים. באוגוסט נוסעים בני המשפחה לנוח בחווילת נופש בצפון בריטניה והילדים משתעשעים בלונה פארק, בפארקי מים ובעוד אטרקציות חביבות, ככל חבריהם.
מידי פעם בפעם, בלי סיבה הנראית לעין, היו מביטים בני המשפחה באביהם, ג'ורג', ורואים כיצד הוא מתכנס לתוך עצמו ומתעצב אל ליבו. ג'ורג' נהיה מדוכא ורגזן, וילדיו לא הבינו מדוע. מה קורה לו לאבא שלהם, שהוא בדרך כלל שמח וטוב לב, שלפתע הוא עצוב, מתכנס בתוך עצמו ומרגיש לא טוב מבחינה נפשית. באחד הפעמים שג'ורג' התנהג כך, בעצבות ועצבנות, דחק אותו בנו הגדול לקיר וביקש תשובות ברורות להתנהגות הזאת.
"מה קורה, אבא? חסר לך משהו בחיים? יש לך ילדים טובים, משכורת סבירה, מכונית מודל 2022 ועוד חודש אנחנו נוסעים לחופשה השנתית שלנו. אז מה רע לך?"
ג'ורג' חייך בעגמומיות, הישיר מבטו למול עיני בנו ושאל: "אתה יודע איך חיה המלכה אליזבט? יש לה גם רכב טוב מודל 2022 ומשכורת סבירה, או שהיא טובעת בים של כסף וכבוד? אתה יודע שהמלכה שלנו רשומה כאחת מעשרת העשירים בתבל ויש לה את כל הזמן שבעולם לעשות מה שהיא רוצה?"
הבן צחק. "נו, אז מה?! מה אתה קשור להוד מלכותה?".
ג'ורג' השפיל את עיניו וענה: "לא תאמין, אבל אני הבן שלה. רבתי עם אמא, הוד מלכותה, לפני 38 שנה, והיא זרקה אותי מהארמון המלכותי. שמי הוא ג'ורג'. אני קרוי על שם המלך ג'ורג' החמישי והמלך ג'ורג' השישי, מלכי הממלכה המאוחדת.
כעת לבני משפחתי יש מיליארדי דולרים בבנק והם חיים בדיוק כמו שבני מלכים צריכים לחיות, ואילו אני נמצא כאן, עם משכורת "סבירה"… נכון, המלכה שולחת לי מידי חודש סכום כסף ומידי פעם היא מצרפת גם מכתבי ברכה קצרים ונחמדים, עם איחולים לבביים. אבל חוץ מקשר המכתבים הדו- שנתי הזה, אין לי בעצם שום קשר איתה. היא דואגת לי מרחוק, אני יודע. אבל אני לא הבן החביב שלה"….
☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆
כל מי שמסתכל על עם ישראל במשך כל שנות הגלות, רואה כיצד אנו חיים בניסי ניסים. כבשה אחת בן שבעים זאבים. כולם מנסים, במשך דורות, להכחיד אותנו, לטבוח בנו ללא רחם, להעלותינו על המוקד, לשרוף את גופינו ונשמתינו, להצית את ספרי הקודש שלנו, לגרש אותנו ולהשליך אותנו לים. מליוני יהודים נטבחו, נשרפו, עונו באכזריות והושמדו- אך האומה היהודית ממשיכה לחיות ולא לחדול, לשוב לארץ קדשנו ותפארתנו ולהקים דורות ישרים מבורכים.
כל יהודי יכול לכתוב ספרים של סיפורי השגחה פרטית מופלאים. הקב"ה שומר עלינו ורוצה בטובתנו, כרחם אב על בנים.
אך כל מי שלמד וקרא על קרבת האלוקים העצומה שהיתה בזמן בית המקדש, מבין אל נכון שהקירבה בינינו לבין בוראנו ית"ש באותם ימים, הקשר העצום, החיבה היתירה והאהבה האין סופית, שונה לחלוטין.
אנו בני המלך, ואנו מתנחמים מהצלחות פעוטות, מנצחונות קטנים, מהארת פנים, בעוד שלאמיתו של דבר, המקום הטבעי שלנו הוא בשיא השיאים, בארמון המלך, בין נסיכים ורוזנים, בכל נושא וענין.
"טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה" (איכה ב, ט).
בתי המדרשות מלאים וגדושים בתופסי ישיבה ותלמידי חכמים, אך יחסית למה שצריך היה להיות, הרי "אֵין תּוֹרָה".
כאשר ממשלת הרוע הנוכחית כעשן תכלה, הרי נשמח מביטול הגזירות. אם כל מיסי הממשלה יופסקו והיוקר יפסיק להאמיר, יחוקק 'חוק דיחוי' טוב ויישמרו ערכי היהדות בפרהסיא הציבורית, הרי נעלוז ונשמח.
אך האמת היא שכל זה הוא כאין וכאפס למה שבאמת אמור להגיע אלינו בבוא משיח צדקנו. לא נתעסק בכלל בזוטות כגון דא, בהצלחות מקומיות ובביטול גזירות של פקידים קטנים ושרי ממשלה מרושעים, אלא "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". (רמב"ם הלכות מלכים יב, ה).
אנחנו כל כך שפלים ונמוכים, עד שכל הצלחה רוחנית, ולהבדיל: מדינית, ציבורית וכלכלית, משמחת אותנו. אבל לאמיתו של דבר מגיע לנו, כבניו אהוביו של מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, נציגיו עלי אדמות ונושאי דגל תורתו הקדושה- פי אלף אלפי אלפים.
שום שיעבוד מלכויות. לא יהיה 'נוגש ומבטל'. נינשא על כל העמים, נוכל לאכול ולשתות ולשמוח. ללא שום דאגות בטחוניות ומדיניות, צבאיות וכלכליות. שום טירדה או עגמת נפש. עולם מופלא מאין כמותו, והעיקר: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא", (רמב"ם שם).
רבינו המהר"י חאגיז זיע"א מסביר בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן קלט) את סדרי הקינות לתשעה באב ומשמעותן. והוא כותב: "ולדעתי שאם אדם ישים עצמו לקרוא 'שיר השירים', אם יקראהו בכוונת הלב- יצטער ויבכה יותר משעה שהוא קורא ספר קינות. כי בלומדו המעלה והרוממות והדבקות והחשק שהיה להשי"ת עם ישראל, ועתה בעוונותינו שרבו צווחינן. צווחינן ולית דמשגח בן, יגדל הבכי והמספד ביותר. ולכן גם בהשגחתינו מלחמות ישראל וגבורתם במלחמת מדין וכיוצא שי"ב אלף מישראל נצחו לכמה רבבות ואלפים ממדין יהיה ג"כ סיבה להזכיר צערינו ושפלותינו ודלותינו, כי קול עלה נידף רודף אותנו עד חרמה עד ישקיף ה' משמים וישיב את שבותינו כבראשונה".
רבנו מהר"י חאגיז ז"ל, שכל הפוסקים מזכירים את דבריו בסילודין ובכבוד מלכים, מלמד אותנו להתרומם, לא להביט על הצלחות קטנות, כאשר לפי טבע אומתנו- מגיע לנו את הכל, בכל מכל כל. אם נרצה באמת להבין מה חסרנו, כותב בשו"ת הלק"ט, נקרא את 'שיר השירים' ונראה מהי האהבה והתשוקה הגדולה, החיבה העצומה והקירבה האין סופית של מלך מלכי המלכים אלינו.
בספר הקינות, הוא מסביר שם, נלמד את ה"הטובות והנחמות שהיה לו ועי"ז יצטער ביותר"…וכן הקינות "המזכירים מעלת הבנים על שולחן אביהם ואח"כ הגלותם מעליו דהצרה היא בכפלים". אך אם נרצה באמת לדעת מה חסר לנו ומה הפסדנו, נקרא את ספר 'שיר השירים'. אז נבין כמה פעם היינו גדולים וקרובים וכמה כעת אנחנו קטנים ורחוקים.
הבה נתאבל בגדלות. לא נסתפק בחיים פשוטים. נבקש, נבכה ונתחנן לקבל את הכל, ובס"ד, 'במוצאי שביעית- בן דוד בא'.
עוד היום.
(יתד נאמן, תשעת הימים התשפ"ב)
