מעשה שהיה כך היה, והדברים סופרו למגיד המישרים הגר"ש לוונשטיין ממש ממקור ראשון. בני משפחה פלונית שעקרת – הבית היתה מאושפזת ב'מעיני הישועה', הגיעו לבקרה. המשפחה כללה את אבי המשפחה, בנו ובתו. בשלב מסוים ראתה הבת שמצב האמא תקין, והחליטה לחזור לביתה לשעה קלה.
האב והבן נשארו. לפתע, נכנסים אנשי צוות לחדר, ומבקשים להגיע ל'יציאת נשמה' אצל אחד החולים המאושפזים. הם מיהרו למיטת החולה ההוא , שאכן היה ברגעיו האחרונים, רח"ל, והשלימו מנין ביציאת הנשמה, ואף קרעו קריעה כפי ההלכה המחייבת כל אדם מישראל לקרוע את בגדיו במעמד שכזה.
לאחר מכן פנה בנה של האם המאושפזת לחזור לביתו, והנה הוא הולך ברחוב כשהקריעה עדיין ניכרת בבגדיו. ואת מי הוא פוגש ? – את אחותו שעזבה את מיטת – האם לפניו. האשה רואה עתה את אחיה עם הקריעה בבגדיו … ומתחילה לצעוק ולזעוק : 'אוי , אוי , אמא נפטרה … כמה חבל שהלכתי ולא הייתי לצידה בזמן יציאת נשמתה'…
הבן שלקח לו כמה שניות לקלוט שהקריעה בבגד אמרה את הכל, ניסה להרגיע את אחותו ואמר לה ש'אמא שלנו חיה וקיימת ברוך השם והקריעה נעשתה על יהודי אחר שנפטר! אבל האחות, כמובן, אינה מאמינה וצועקת באוזניו, "אתה סתם רוצה להרגיעני, כדי שאקבל את ההודעה בשלבים, ולא אכנס להיסטריה. אני לא מאמינה לך!" לא משתכנעת… נו, לֵך תשכנע אותה שהאח דובר אמת – – –
היא נכנסת אל שערי בית החולים , ואת מי היא פוגשת שם? – את אביה. וגם הוא, כמובן, עם הקריעה בבגדיו … גם אם היתה מנסה להאמין קצת לאחיה , הרי שעכשיו היה נראה לה ברור כשמש שאימה שבקה חיים. גם האב חוזר ואומר לה מה אירע באמת אבל היא כבר בכלל לא מאמינה, ורצה למיטת האם , ו … מוצאת אותה בחיים. עד מאה ועשרים..
שתאריך ימים בבריאות איתנה אמן