במערכת הביטחון מעריכים שחיסולו של קאסם סולימאני יגרום לשינוי לטובה – מנקודת ראות ישראלית – ביכולת של איראן להשפיע ולהפגין עוצמה במזרח התיכון. יותר מזה, אומר בכיר ישראלי, סילוקו של סולימאני והסיטואציה שנוצרה בעקבותיו פותחים בפני ישראל חלון הזדמנויות שאנו יכולים וחייבים לנצלו כדי לשים קץ למאמץ האיראני להקים ולבסס חזית נגד ישראל בסוריה ובעיראק, וגם כדי "להוציא לנסראללה את החשק" להתעסק איתנו.
התזה הזו מבוססת על הערכה שהמשטר האיראני נמצא כעת בנקודת שפל היסטורית. הסנקציות הכלכליות שהטילה ארה"ב "חתכו" יותר מתשעה אחוזים מהתוצר הלאומי של איראן בשנה שחלפה והמצב הכלכלי עוד מתדרדר; המהלכים עוקפי הסנקציות אינם מספיקים ובטהרן מתוסכלים מכך שהתקוות שתלו בזיכיונות הנפט, הגז, הפוספטים ושיקום הנמלים שיקבלו מסוריה ובהסכמי הסחר עם עיראק – אינן מתממשות.
העוני שמחריף משתקף במחאות הגוברות בעיקר בגלל המצב הכלכלי; ההמונים שיוצאים לרחוב מאיימים על שרידות משטר האייתוללות, מאלצים אותו לשלוח את הבסיג' והמשטרה לירות במפגינים ובכך מגבירים את הזעם שמפעפע מתחת לפני השטח והתפשט כבר גם לשכבות חברתיות בערים הגדולות שנחשבות תומכות המשטר.בנוסף לכל אלה ספגו חמינאי ומשטרו שלוש מכות תדמיתיות, מוראליות ותפקודיות קשות: חיסול סולימאני, ההפלה, בטעות, של מטוס הנוסעים האוקראיני והניסיון השקרי והמגושם להסתיר את הפאשלה. בפועל איראן לא איבדה את יכולתה להזיק, להתסיס ולערער את היציבות במזרח התיכון ולאיים על שוק האנרגיה העולמי, אבל המשטר נעשה הרבה פחות בטוח בעצמו, מפגין בלבול ובעיקר חושש מהלא נודע. טראמפ הלא צפוי הצליח להוציא את האייתוללות משיווי משקל.המכה האנושה ביותר הייתה, כמובן, חיסול מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, יחד מנהיג המיליציות העיראקיות השיעיות עבד אל-מהדי
אל-מוהנדיס, שהיה "אלוף פיקוד עיראק" במערך שהקים סולימאני ברחבי המזרח התיכון, מעזה ועד תימן. סילוקו מהזירה של גיבור לאומי, והאופן שבו חוסל, נחוו רגשית ומוראלית על ידי מיליונים כמכה לא צודקת וברוטאלית שהנחיתה "היוהרה האמריקנית" על העם האיראני.בקרב עמי המזרח התיכון נהוגה הפרדה מוזרה בין סיבה לתוצאה; בתקשורת באיראן, אפילו ברשתות החברתיות, לא הוזכרו מטעני הנפץ שסולימאני נתן ביד רחבה לקבוצות טרור וגרילה שיעיות ואשר הרגו כ-600 חיילים אמריקניים שפטרלו בדרכי עיראק אחרי הפלת סדאם חוסיין ב-2003; אותם חיילים אמריקניים שהפילו את סדאם הסוני והעניקו בשם הדמוקרטיה את השלטון בעיראק לממשלות השיעיות המושחתות, שמושלות בבגדד עד היום, ואשר טהרן מושכת בחוטיהן מאחורי הקלעים. אבל הציבור באיראן לא היה מוטרד מזוטות כאלה, ותוך כדי מפגני אבל לאומי אותנטיים, התאחד מאחורי המשטר בשאיפה לנקום את מותו של סולימאני.
