מה ההפסד הגדול של האדם המרצה את זולתו?
ההפסד הגדול ביותר שלו: הוא להפסיד את עצמו. כשאתה מרצה אחרים – אתה מפסיד את עצמך. כי זה בא על חשבונך.
אתה מפסיד את האדם שאתה יכול להיות – ואתה לא באמת אתה.
אחת השאלות שאני שואל אנשים בהדרכות שלי היא: מה אתה רוצה בביטחון העצמי שלך? הרבה עונים לי "להיות אני".
את ואתה מסתירים את האני הפנימי שלנו מאחרי מסיכה – וכאילו חיים בזהות שאולה.
המסיכה הזאת יוצרת אצלנו תחושות קשות עם עצמנו, כי בתוך תוכנו אנחנו מרגישים שזה לא אנחנו. בתוך תוכנו אנחנו מרגישים משהו מוזר אולי ריקנות או עצב פנימי.
אנחנו יודעים שאנחנו חיים בתוך מסיכה, המסיכה נראית יפה כלפי חוץ, אבל היא לא אנחנו.
המסכה הזאת מרגיעה אותנו לרגעים כי היא נותנת לנו את התחושה שהנה אנחנו יפים כלפי חוץ.
אבל בשקט פנימה אנחנו מרגישים שהמסכה חונקת אותנו.
אז יש קונפליקט. מצד אחד, המסיכה מרגיעה אותנו, מצד שני, אנחנו לא אנחנו. אז בטווח הקצר אנחנו מעדיפים את הרוגע והשקט הנפשי, לא להתמודד עם הפחד מהסרת המסיכה.
מצד שני, "האני" הפנימי שלנו נחנק. כואב לו, הוא סובל.
אז אנחנו מרגיעים אותו במתוקים, ובאוכל, ובסטטוסים, וברשתות חברתיות.
רק שירגע וייתן לנו שקט. וזה יכול להחזיק לתקופה – אבל החנק סוגר עלינו מבפנים ואנחנו רוצים לצאת.
זה יכול להתפרץ במשברים בזוגיות, משבר גיל ה40, או פתאום חלומות שבן אדם רוצה להגשים שמערערים את החיים שלו.
וזה בגלל שאדם הפנימי שנחנק יוצא בכוח, בשיא העוצמה, יותר מגדר הרגיל. קשה להכיל את זה, וזה יכול גם לגרום למשברים.
כי אם בגיל 45 אתה מחליט פתאום שאתה חייב להנות מהחיים ולטוס לחו"ל, ואין לך כסף מיותר בחשבון – אתה תהיה מוכן לקחת הלוואה בשביל זה, אבל בעיני אשתך זה יראה טפשי.
וזה נובע מהמחנק הפנימי שהנחתנו על עצמנו במשך חיים שלמים, המסיכה הזאת שנראית יפה, אבל חונקת אותנו בסוף נסלוד ממנה ולא נוכל לסבול אותה.
המסיכה הזאת תהיה השינאה שלנו.
נקום בבוקר נסתכל במראה ונשנא את האדם שאנחנו רואים מולנו כי הוא לא באמת אנחנו הוא המסיכה שעלינו.
ולכן המשאלה הפנימית של הרבה מאיתנו היא להיות אנחנו:
למה?
כי להיות אני זה אומר להיות נאמן לעצמי,
לקבל את היתרון והחסרון שבי בלי להסתיר אותם, ואם אני מסתיר אותם סימן שאני לא מקבל את עצמי.
להיות אני, זה הכיף הכי גדול, כי ככה תמיד יש לי את עצמי, יש לי לאן לחזור.
להיות אני זה לא להזדקק למסיכה יפה מבחוץ, זה להזדקק לעצמי. ללא תלות. ללא פחד ממה יגידו.
פשוט להיות אני.
אז תהיו אתם!!!
תעיפו את המסיכה המיותרת מעצמכם ותחיו את עצמכם.
תעשו תרגיל
תעשו פעולה אחת אפילו קטנה שעושה לכם טוב, לא כדי לצאת טוב בעיני אחרים, לא כדי לעלות לסטטוס ולסטורי, רק לכם, לאני הפנימי שבתוככם.
תעצמו עיניים לחצי דקה ותנסו לעשות משהו טוב לעצמכם, זה יכול להיות להביע את עצמכם מול בן או בת הזוג, לצאת עם עצמכם לכדור גלידה, לשמוע שיר, לנשום אויר, לכתוב, לעשות גבול לגיס שיורד עליכם.
תעשו כל דבר שיסיר במעט את המסיכה ויוציא טיפ טיפונת את האני החנוק שבפנים.
המון אושר, דוד ואזאנא
תודה
ומה בעניין להתגרש מהאישה שלקחת ולא באמת התלהבת ממנה כשעכשיו יש כבר ילדים ואתה מתחיל לסלוד ממנה
מי אומר שגרושין זה פיתרון .זה בריחה מהתמודדות.צריך לשחזר את מה שהלהיב בעבר.או למשל להסתכל לפנימיות או על המידות וכולי
ואם איני רוצה להיות חרדי ומפחד מהתגובה של השכנים והמשפחה
אז לא מתיחסים לאף אחד. רק שאצלך אתה צריך לדעת כמה שפחות לפגוע במשפחה שכנים זה לא מענין. זה נכון שלחרדים יש בעיה שהם לא יודעים לקבל את האחר
תמיד בסמינרים סגנון ערכים מעודדים אותך לא לעשות חשבון לסביבה והחברים.עכשיו אני בצד ההפוך חח.אבל לא שברצוני להיות חילוני,להמשיך לשמור שבת אבל סטייל כיפה סרוגה ובגדים קלילים….ועדיין זה קשה
אם הזכרת בגדים קלילים נראה שאתה מתייחס לחיצוניות אז לא החרדיות מפריע.
בקיצור אתה יודע מה זה כיפה סרוגה?
מה זה מבטא ?מה זה יתן לך?
ויותר חשוב מה החרדי נותן לך?
לא כל דבר שרוצים להיות ,נכון לעשות
אל תתנו לשטחיות ורדידות להשתלט עליכם
גם אדם הראשון לא התייחס לאף אחד והביא מיתה לעולם.
לא להתייחס לאף אחד זה כללי מדי .
תעודד אדם להתאבד כי לא מתייחסים לאף אחד?
מה השקפת אדם על תפקידו בעולם? ואיך יעשה זאת בצורה הכי טובה?
אם כבר לחרדים יש בעיה שכולם עולים על אותה רכבת מגיל קטן עד זקנה יושבים בכסא מחכים להגיע ליעד בלי להסתכל בנוף בלי להבין בשביל מה אני על הרכבת
וצוות הרכבת שהכל בסדר.
האם בגלל זה תמליץ לקפוץ מהרכבת?
באמת חבל שאתה חרדי בשביל המשפחה תברר מי אתה ומה אתה מה ההבדל בין המגזרים .
לרצות את החיים הקלים…גם ממצוות זה נחמד מאוד .אבל החכמה היא להתמודד עם האתגרים לא …
ישר כח מאוד מחזק