ממתק לשבת • הגאון יוסף זאב

15 באוקטובר בברוקלין  2014  אחד מידידי נהג ברכבו הביתה, והיה שקוע כל כולו במחשבתו אודות הבשורה שקיבל, שצריך לעזוב את דירתו. במהלך הנסיעה הסתכלו עיניו על כל בית שעבר דרכו, אולי ימצא על בית אחד שלט המכריז שיש כאן דירה להשכרה. מתוך היותו עסוק בחיפוש אחר דירה להשכרה, לא היה מרוכז כל כך בנהיגתו, ולמרות היותו תמיד נהג זהיר ביותר – פתאום אירעה התאונה… הוא הרגיש כי הוא מאבד שליטה על הגלגל, והגלגל מסתובב מעצמו במהירות. הוא ניסה לעצור את הרכב מלנסוע הלאה, אך נגד רצונו המשיך הרכב לנסוע עוד ועוד, עד… שהתקרב במהירות אל עבר זוג נוכרים מבוגרים שצעדו בטיול שקט בדרכם הביתה מבית התפלה הנוצרית… הוא עוד הספיק להבחין בפחד הנסוך על פניהם בראותם את הרכב מתקרב לעומתם, וכבר נפלו בני הזוג הנכרים על הארץ ללא רוח-חיים. כאשר עבר חודש ימים, הוזמן הוא לבית המשפט לדין על מעשיו. המשפט החל, והוא שמע איך שהשופט מכריז: "משפט מספר 147,5 , פלוני נשפט על אשר המית שני בני-אדם ע"י שפגע בהם ברכבו ב-15 באוקטובר בברוקלין". הוא ניסה להצדיק את עצמו בכך שרכבו מרד בו בלי מתכוון, ולמרות ניסיונותיו להטות את רכבו לדרך הישר – הסתובב הוא לצד השני ולא היה ביכולתו לנווטו, וכך יצא אסון זה – אך נראה היה כי הצטדקויות אלו לא מסייעות בידו, וכי השופט יוציא פסק-דין לעונש חמור ללא כל רחמנות. אך כשקם על רגליו עו"ד מומחה באומנותו, מסר בפני בעלי- הדין את הסיבה האמתית לתאונה המחרידה הזאת: "על הרחוב נשפך לפני כן הרבה שמן, ומסיבה זו לא היה באפשרות הנהג לנהוג ברכב כראוי, ורכבו החליק בשמן הנשפך על הכביש". השופט, שהכיר באמיתות הדברים, החליט שאין עליו אשמה והוציא לצדק דינו: "פלוני נקי מכל תביעה נגדו!". השופט אכן פסק את דינו לטובה, וכל הסובבים ידעו שהוא נקי וחף מכל חטא, אך הוא לכשעצמו לא יכול היה לתת מרגוע לנפשו. הוא לא יכול היה להשיב נפשו ביודעו שהרג שני בני אדם, והוא איבד כל טעם באכילתו וקץ בחייו לגמרי. כמעט שלא אכל כדי להחיות נפשו, וכמעט שלא יצא מפתח ביתו. לראשונה מזה שנים רבות, הבחינו שכניו בביהמ"ד שהוא אינו משתתף עוד במניין הוותיקין הקבוע שלו, ומקומו הקבוע זה שנים רבות התרוקן והתייתם מבעליו הראשונים. אחד מידידיו, בראותו את מצבו הקשה, שנופל יותר ויותר למרה-שחורה, התחיל לפייסו ולהשתדל עמו שיאכל כראוי, אך הוא לא רצה לשמוע, באמרו: "איך אני יכול לאכול כשהרגתי שני אנשים!…".
החלטנו לעשות מעשה  ולהריץ כאבו לגדולי הדור, ולשאול מה עליו לעשות. ההצעה היתה טובה בעיניו, ישב וכתב איגרת לרבי חיים קנייבסקי שליט"א, בה האריכו לספר כל המעשה מתחילתו ועד סופו. לאחר שבועיים השיגו מענה מר' חיים במכתב, ובו נכתבה מילה אחת: "עמלק"!…
הוא לא מבין מה נתכוון ר' חיים להשיבם במילה זו, אך העובדה שר' חיים לא התייחס למאורע כ"כ ברצינות, הרגיעה במעט את היהודי הרצוץ.
חלפו ימים, והיהודי נאלץ לחפש דירה חילופית בטרם יפונה מדירתו הנוכחית. הוא פנה למתווך וביקש שיציע בפניו דירות העומדות להשכרה. המתווך הוביל אותו לבית שעמד ריק, והציע לו להסתכל האם מעוניין הוא לשוכרו. הם עברו בכל פינות הבית, והיהודי היה אכן חפץ לשוכרו. כשעבר ליד אחת מפינות הבית, החווירו פניו כסיד: על כלי נגינה שעמד שם, ניצבה תמונה של אותו איש מבוגר שהרג הוא ברכבו !! היהודי התחלחל, הוא חש כאילו ההרוגים רודפים אחריו גם כאן, בדירתו החדשה. הוא שאל את המתווך מי היו בעליה של הדירה. המתווך לא ידע בדיוק, אך שמע שבעלי הדירה נהרגו בתאונת-דרכים מחרידה, אבל תיכף ניסה המתווך להפנות מחשבותיו ממנו, ואמר לו: "למה לנו לדבר על כך, הבה נסתכל על רחבותה ויופייה של הדירה". אבל הוא לא היה יכול היה לשאת זאת, ושאל: "תחילה הרגתי אנשים, וכעת אני בא לרשת אותם ?!".
חסר אונים צנח על כיסא שעמד שם, כיסה פניו בשתי ידיו, ופתאום נזכר בתשובת הגר"ח קנייבסקי: "עמלק"!
הוא קם והתחיל להסתובב בדירה. לפתע הבחין במגירה פתוחה, וכשבא לסגרה, הבחין בתמונה גדולה שהיתה מונחת שם, ותחתיה כיתוב. הוא הוציא את התמונה וקרא את המכתב, ולא יכול היה להאמין למראה עיניו: "טרבלינקא 1942 "היתה זו תמונה של חייל אס. אס. במלחמת העולם השנייה, בעומדו בפתח שערגיא הצלמוות טרבלינקא, שם נהרגו אביו, אמו וכל משפחתו של היהודי, הי"ד. הוא הביט בעיון בתמונת החייל, ופתאום הכיר אותו, היה זה לא אחר מהאיש אשר המית ברכבו ע"י התאונה שגרם!
חיוך עלה על פניו, לבו נתמלא בשמחה וגיל, והאבן נגולה מעל לבו. הוא הבין שמשמים סובבו שדווקא הוא הבן יתבע את נקמת אביו, אמו, בני משפחתו ובני עמו, שנהרגו בטרבלינקא על ידי צורר-היהודים הזה. הוא זכה אפוא ל'מחיית-עמלק' פרטית משלו !
" וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי:" שמות פרק ו
אי אפשר לדעת מתי ואייך אבל בסוף יש לנו הבטחה " וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי:"!
במכת ברד מכניעה את פרעה, וגרמה לו לבקש ממשה שיתפללַ עליו.
וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְקֹוָק֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים:
(כח) הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד:
משה מקבל את בקשתו ותפילתו נענית,
ככתוב שמות פרק ט
" וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְקֹוָ֑ק וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה: ".
"וּמָטָ֖ר "
לֹא נַּתך אמרו חז"ל במדרש: "ומטר לא נתך ארצה – תלאן ברפיון. ואימתי ירדו ?
בימי יהושע, על האמוריים, שנאמר: 'ויהי בנוסם מפני בני ישראל, וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים', והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג".
רבנו בחיי מוסיף, שגם הקולות נותרו תלויים, כמו שנאמר: "וה' נתן קולות וברד". ואימתי ירדו ?
בימי אלישע, שנאמר: "וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול". ותמוה, האם אין לה' יתברך די אבנים בעולמו להשליך על אויבי עם ישראל, עד שהוא נזקק להותיר אבנים ממכת הברד ?
 תרץ הגר"י זילברשטיין שליט"א, שאבני הברד לא היו סתם אבנים. האבנים הללו נוצרו מדמעותיהם של ישראל, אנשים, נשים וטף ששועבדו במצרים בצורה אכזרית מאד. אנשים אלו הורידו הרבה דמעות, דמעות של צער, של אין אונים ושל כאב. דמעות על הילדים שמתו להם, ועל החיים הנוראים שהם חיים. דמעה של יהודי – אינה נעלמת ואינה נאבדת לעולם !
דמעה של יהודי עולה עד כסא הכבוד, ונשמרת בידי ריבונו של עולם. לקח הקדוש ברוך הוא את הדמעות הללו והפך אותן לאבני ברד, מלבד זאת לקח את אנחות בני ישראל מן העבודה, ויצר מהם את הקולות של הברד. וגם כאשר הופסקה המכה, והאבנים חדלו מלרדת על ראשי המצרים והקולות הפסיקו להישמע, עדין נותרו האבנים והקולות הללו בעולם, מוכנים ומזומנים להועיל לעם ישראל בפעם אחרת, במלחמה עם אויביהם, משום שאף דמעה ואף אנחה אינן הולכות ריקם מתי שהוא זה נפרע !!!   
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון