ממתק לשבת – הרה"ג יוסף זאב

הרב אברהם בהרן הקים את האולפנה ב"כפר אליהו". הוא היה איש חינוך מובהק, וחיבר את הספר "החברה והשפעותיה". בגיל שבעים עשו לו יום הולדת, ובמסיבה הוא חשף מה הביא אותו לעסוק בחינוך. "מדוע קיבלתי על עצמי בנדר לעסוק בחינוך"
אמר, וכך סיפר:
התייתמתי בגיל צעיר. למדתי בחיידר "עץ חיים" בירושלים והמשגיח היה רבי אריה לוין זצ"ל. באותה תקופה העניות הייתה נוראה, וכמעט לא היה מה לאכול. שנות צנע קשות עברו על תושבי ירושלים. בבית שלנו, כמו ביתר הבתים, אכלו רק לחם עם קצת שמן, פרוסת בצל ועגבנייה. בכל ראש חודש היו מחלקים בחיידר מעט קומפוט "לכבוד ראש חודש", וחודש אחד, לא יאומן כי יסופר: חילקו פודינג שוקולד. מאד אהבתי את זה… מאיפה היה לילד מצרך כזה… כל הילדים עמדו בתור, בשורה ארוכה, והטבחית נתנה לכל אחד כוס קטנה עם פודינג. ואני, את חטאי אני מזכיר, לא יכולתי להתאפק. לאחר שקיבלתי את המנה שלי, נעמדתי עוד פעם בתור כדי לקבל עוד מנה… הטבחית קלטה שבאתי פעם שנייה, וצעקה בקול רם: "גנב! גנב! קיבלת כבר פעם אחת"! והיא לא הסתפקה בזה, אלא תפסה אותי בצווארון ולעיני כל ילדי החיידר גררה אותי לחדרו של רבי אריה לוין תוך שהיא ממשיכה בצעקותיה על הגנב שנתפס בקלקלתו. איזה בושות היו לי… חשבתי לעצמי: 'הלוואי שהקב"ה ייקח אותי מהעולם… גם אם ישאיר אותי אני עוזב את הכול. לא מעניין אותי כל ה'עץ חיים' הזה אם ככה שופכים דם של ילד על פודינג'… היא פתחה בסערה את הדלת של המשגיח וצעקה: "כבוד הרב! תפסתי גנב. תחנך אותו. מה שווה כל התורה שלו אם הוא גונב"… "תודה לך", השיב רבי אריה. "בבקשה סגרי את הדלת ואני אטפל בו". הטבחית יצאה וסגרה את הדלת אחריה. ואז, רבי אריה קם מהכיסא, חיבק אותי, נישק אותי ואמר: "כנראה אתה מאד אוהב פודינג שוקולד. הנה אתה רואה כאן על השולחן עומד פודינג כזה שהביאו גם לי. אני בכלל לא מתלהב ממנו כי יש לי סכרת. קח אותו, שיהיה לך עוד אחד… ובפעם הבאה, בראש חודש שיחלקו פודינג, אל תעמוד פעם שנייה בתור, אלא לכתחילה תבוא אלי לחדר, ואני אתן לך את פודינג השוקולד שלי"… באותו רגע חשבתי, וקיבלתי את זה על עצמי כמו נדר: כשאהיה גדול – אעסוק בע"ה בחינוך ! אני אקים מוסד ברוח החינוך של רבי אריה לוין, להכיר את הרגשות של השני, ולהבין את נפשו. כל ילד – עולם בפני עצמו
שמות פרק כא
כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם .
כבוד או השפלה?  
בפרשת עבד עברי אנחנו נחשפים לדבר נשגב ומרתק. כשמתבוננים בפרשה אנחנו מוצאים, לכאורה, סתירה עצומה, בלתי נתפסת.
מצד אחד, כפי שכתב רש"י, מדובר כאן על אדם שפל שגנב, ובית דין מכרו אותו משום שלא היה לו לשלם את מה שגנב. למרות זאת, התורה מחייבת להתנהג עם האדם השפל הזהְ" בצורה מאד מכובדת: " כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ"  [דברים טו, טז],
דרשו חז"ל [קידושין כ ע"א]: "עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו". והתוספות הביאו את דברי הירושלמי, שאם לאדון יש רק כר אחד, מה יעשה ? אם הוא בעצמו ישכב עליו – אינו מקיים 'כי טוב לו עמך'. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו – זו מדת סדום. נמצא שעל כורחו צריך למסור את הכר לעבדו, והוא, האדון, ישכב בלי כר. והיינו "כקונה אדון לעצמו"
. המהרש"א באמת שואל: הרי בכל התורה מצינו ש"חייך קודמים", ומה קרה כאן שצריכים לתת לעבד את הכר היחיד, את הלחם והיין הטובים, ולא זו בלבד אלא שביציאתו יש לפנקו בהענקה מכובדת? התורה הושיבה אותו, את הגנב הזה שנמכר בגנבתו, בכותל המזרח. מצד שני רואים שהתורה מתייחסת אליו בדיוק הפוך: יחס של השפלה!
דבר ראשון: עצם המכירה לעבד היא השפלה מאין כדוגמתה. להיות עבד הוא הדבר המושפל ביותר בעולם. היום כבר אין דבר כזה, אולי רק באפריקה… אתה לוקח אדם שבסך הכל יש לו רגשות, אלא שהייתה לו מעידה והוא בחר לגנוב, ומשפיל אותו ומוכר אותו לעבד. השפלה מספר אחת.
השפלה מספר שתיים: אומרים לו, לעבד הזה, תתחתן עם שפחה כנענית, חצי גויה, הילדים שלך יהיו גויים כי הולכים אחרי האימא…
השפלה נוספת: אחרי שבע שנים, ביציאתו לחרות, הוא לא לוקח את ילדיו עמו. הוא שב לביתו והילדים נשארים בבית האדון. זה בכלל לא דבר פשוט להגיד לאדם להתנתק מילדיו. גם אם הם גויים, סוף סוף הם הילדים שלו, הוא נקשר אליהם רגשית, ְ הביתה ֵ ופתאום אומרים לו: תתנתק מאשתך, תתנתק מילדיך, לך והם נשארים כאן. ואם בכל אופן קשה לו להתנתק, הוא לא יכול לבחור סתם כך להישאר. רוצעים לו את האוזן. זה בהחלט לא דבר נעים… בקיצור, נראה ש"גמרו אותו"…
מה הולך כאן?
 מצד אחד מושיבים אותו בכותל המזרח, ומצד שני משפילים אותו עד עפר. הגנב עובר סדנה דו כיוונית, היום כשתופסים גנב שמים אותו בכלא לכמה שנים. איך הוא יוצא משם ? גנב עוד יותר גדול !  נפתחים לפניו עולמות חדשים לא רק בתחום הגניבות אלא גם בתחומי פשע נוספים. הוא יושב יומם ולילה בחברת פושעים מדופלמים, שמעבירים לו קורסים בתחומי הפשע השונים. לא פלא שרבים מאלו שהשתחררו מהכלא, עם תום מאסרם שבים אליו במוקדם או במאוחר. עכשיו נבדוק כיצד התורה מתייחסת לגנב הזה, שנכנס לבית וגנב את כל התכשיטים וכלי הכסף. ללא ספק הוא טיפוס שפל. הוא לא שם לבו כמה הוא פוגע רגשית בבעלי הבית שאיבדו דברים שמאד יקרים להם. לא איכפת לו מהפחד הנורא שיתקוף את הילדים שבבית. אין לו טיפת רגישות לזולת. אגואיסט מושלם שחי בתוך בועה, בדרך אל הבנק, ולא מעניין אותו כלום חוץ מעצמו. הגנב הזה צריך לעבור סדנת חינוך דו כיוונית:
מצד אחד התורה מעוניינת שהוא ילמד איך מתייחסים לאחר. הוא – שלא ידע איך מתייחסים רגשות של אחרים – ילמד איך אחרים מתייחסים לרגשות שלו. הוא ישהה בבית אולפנה שבה מציבים אותו בכותל המזרח. כשיתבונן כיצד האדון מתייחס אליו, נותן לו את הכר היחיד שיש לו בבית, הוא ילמד איך צריך להתייחס לאחרים ולהתחשב ברגשותיהם. מצד שני יש לתת לו גם "צביטה בלב", כדי שיחוש על בשרו מהי פגיעה ברגשות הזולת. לא די בכך שֶׁ ּיֵ ַדע מהי פגיעה אלא גם שיחוש אותה בפועל. רק כשירגיש על בשרו כמה כואב כשפוגעים ָּ ברגשות שלו – יבין כמה כַאב לאותם אחרים שהוא פגע בהם. .
גם הגנב הזה פגע בצורה גסה ברגשות האנשים שאת ביתם רוקן, ובכדי שירגיש את ההשפלה שהם חשו – משפילים גם אותו.
שופט בית המשפט העליון, דב לוין, היה משפטן מוערך. בביקורו במוסדות 'מגדל אור' , של הגאון רבי יצחק גרוסמן שליט"א לפני למעלה מעשור, ביקש להחכים בכל הקשור לניכור ולמרחק שבין הציבור החרדי לבית המשפט. "למה נמנע הציבור התורני, מלהביא את סכסוכיו בפני בית המשפט במדינה היהודית, ששופטיו יהודים ?", שאל אותי אז. השיבותיו בעדינות כי אנו, בני ישראל, זכינו שבנו בחר ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו. התורה שקיבלנו במעמד הר סיני נצחית היא, ונותנת חיים לעושיה, ואינה דומה תורת חיים לכל חוקי המדינה ואורחותיה. "בכל זאת", התריס בפני השופט, "את חוקי התורה אני לא תמיד מצליח להבין. איך זה שאדם שגנב מרעהו, נמכר ונעשה לעבד למשך שש שנים ? בעיניי", כך השופט, "זו דוגמא לעונש מוגזם שמטילים על אדם". עניתי לו: "
שופט נכבד !
נגעת בנקודה רגישה, ואשיב לך עליה מניסיוני. עשרות בשנים אני עוסק בשיקום אסירים בבתי הסוהר בישראל. זכורני: לפני ארבעים שנה, כשהתחלתי את הפעילות שלי בכלא שאטה, ראיתי את האווירה הקשה שבין הסוהרים לאסירים. "ראיתי את היחס המנוכר שקיבל האסיר, והבנתי את חוקי התורה. חז"ל מלמדים אותנו [קידושין כ, א] 'כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו'. לומדים זאת מהכתוב: 'כי טוב לו עמך – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר'. תוספות שם מביאים מהירושלמי, שאם אין לו אלא כרית אחת, ייתן אותה לעבד. הלוא מדובר בגנב שנמכר בגניבתו, כי אין לו מה לשלם. ומדוע זה חלה חובה לתת לו את הכרית ? הוא ישן על המיטה – ובעל הבית על הרצפה?! " התורה מלמדת אותנו את העומק שבדבר: איך נולד גנב ? אין זאת אלא מפני שהגיע מבית של עניות ודוחק, שפלות ודלות. כתוצאה מכך לא קיבל חינוך ראוי, והתנהגותו בהתאם. אומרת התורה: מכור אותו לעבד שש שנים, כבד אותו, תן לו את הכרית שלך ומיטב המאכלים, או אז הוא יראה לנגד עיניו התנהגות ראויה, יחקה אותה ויאמץ אותה אל לבו. "לא זו אף זו. גם לאחר שהוא עוזב את בית אדוניו – חלה עליך מצות הענקה, 'הענק תעניק לו' [דברים טו, יד] , על מנת לבסס לו את החיים ולאפשר לו לפתוח דף חדש. "לעומת זאת, בית המשפט הישראלי אכן שופט אותו לתקופת מעצר בת פחות משש שנים, אבל הדבר משפיע עליו בצורה שלילית. הוא נפגש שם עם אנשים מפוקפקים, ולומד מהם שיטות מתוחכמות. הוא יוצא בלי פרנסה, ולרוב גם חוזר לסורו. המציאות הנהירה לי היטב מוכיחה היום, כי יותר מ-80% מהאסירים חוזרים לבית הסוהר…"
הוא הנהן בראשו כשומע לדברי, הגם שלא בהכרח הסכים עמם.
בכל אופן השופט הנכבד קיבל שיעור ברפורמה חדשה של פסיקה ואייך זה נראה כשהתורה נותנת לנו את הכללים לפסיקה ….  !
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון