מעורר השראה: פעיל השמאל אלדד יניב מספר על מה שהוא עובר

בליל הבחירות העזתי לומר באולפן הבחירות של אודי סגל בערוץ 13 שהניצחון של נתניהו ברור. שהטעות הגדולה של ממשלת השינוי ואוהדיה הייתה שבמקום לחבק את מצביעי נתניהו מהיום הראשון ליום אסונם – תקפנו אותם ואת נתניהו וקראנו להם מכונת רעל.

במקום לרפא. כמו שהגדירה את עצמה ממשלת הריפוי. במקום לחבק כמו אנשים הומנים, נכנסנו בהם בכל הכח. ביביסטים, ועוד שלל מילים. וזה גרם לתנועת מטוטלת חזקה. שנה וחצי שבה אנחנו היינו אנשי האור והם אנשי החושך, גידלה עלבון צורב וצורך אנושי בנקמה.

זה מה שהוציא את הליכודניקים לקלפיות בכל הכח. באותו שידור בליל הבחירות אמרתי לסגל שזו הייתה טעות גדולה של הממשלה ושל המחנה שלי. סגל ענה לי: אתה המצאת את הרק לא ביבי ואת החרם. עניתי לו שהכל נכון. ושזו הייתה טעות. ושצריך לתקן.

צריך לתקן את הטעות שלנו שעולה לנו ביוקר ולבנות מחנה מחדש עם סיפור אופטימי שהוא לא – רק לא ביבי. ושצריך למצוא מקום בלב לחצי השני והגדול בעם. ושמהרגע אראה דוגמא אישית ואתקן את זה ואני מקווה שיבואו אחריי רבים. מאותו ערב שהשמעתי את הקול הזה – התברר לי במשך הזמן שאני בערך לבדי.

לפיד ראש הממשלה (עדיין) מיהר לחדש את ההפגנות בגשרים בקמפיין ״חדש״: לך. ועלה בעצמו כראש ממשלה על הגשר עם המוחים. זה תפס תאוצה – והמחנה שלי כמו חזר במכונת הזמן על אותה הטעות בתקווה להשיג תוצאה שונה וחידש את ההפגנות עם אותם שלטים. לך. שוחד מרמה והפרת אמונים. צרה נתניהו. ועוד.

המשא ומתן הקואליציוני היה בעיצומו. אז עוד לא הייתה במודעות הציבורית הרפורמה המשפטית. ולוין נטה לא להתמנות לשר משפטים. אבל המחאה הלכה וגדלה. אני המשכתי להשמיע את קולי שצריך לכבד את התוצאות. שזו ממשלה לגיטימית. שהחוק מאפשר לנתניהו להבחר ולכהן על מלא.שלא חוקקנו חוק שמונע זאת ממנו שנה וחצי כשהיינו בשלטון. ובג"צ אישר פה אחד את החוק הקיים. לאט לאט החלו חבריי להעלם. מאחורי גבי עשו תנועה עם האצבע על הרקה. יעני ירדתי מהפסים. במשך הזמן זה הפך ל-קנו אותו. איימו עליו. ושאר שקרים.

מי יכול לקנות אותי. עזבתי את מסלול חיי שהבטיח לי עושר גדול לטובת פעילות ציבורית בהתנדבות בשנת 2010. מי יכול לאיים עליי. סיפרתי בכנות נדירה את קורות חיי בסרטוני השיטה. בספר האינטרנטי פניית פרסה שפרסמתי בוואלה. אחרי ארבעה חודשים+ אפשר להתחיל לסכם.

אני עובר נידוי חברתי קיצוני. איבדתי חברים של עשרים שלושים ואפילו ארבעים שנה שניתקו איתי קשר בהודעות הסמס. היה שלום. חבל שהכרנו אותך. הצעתי: בואו נדבר. בואו צ׳ייסר. בואו קפה. לך לעזאזל.

נחי אלון הפסיכולוג שלי שהפך גם חבר הסביר לי: זה החל בקורונה. אנשים הסתגרו בבית. העולם התהפך. אנשים מאז בפוסט טראומה. הם חווים את התקופה הזו כקץ העולם. ומחלקים את העולם למי איתנו ומי אוייב. אין גוונים. אין ניואנסים. אין מורכבות. אין רצון בדמוקרטיה. יש רצון להישרד. ולהישרד זה אומר לטרוף מי שלא איתנו במאה אחוז. או מי שמעז לאתגר את המחשבה: מה נכון לעשות. אלה זמנים קשים. המשפחה שלי משלמת מחיר כבד. אבא שלכם ירד מהפסים, זה מה שהילדים שלי שומעים הרבה. מה שאומרים לבת זוגי זה כבר לא ראוי לדפוס גם לא בסטנדרט של צינור הביוב הקרוי הטוויטר.

בתל אביב אני כבר לא יכול להסתובב בלי לשמוע קללות. זה מחיר שאני משלם בכאב גדול אבל זה לא ימנע ממני לומר את האמת. מי שחושב שרק ביבי מחריב את המדינה שיקח קודם מראה ויביט בעצמו. מי שחושב שיאללה כאוס שיביט באמריקה.

לא-לא-לא זו לא מדיניות. זו יהירות. זו ילדותיות. זו ועידת חרטום. ביבי לא ישאר פה לנצח. אבל אם לא נגיע להסכמות איתו, יקח שנים להפוך את הקערה. אני אומר למחנה שלי: עוז לתמורה בטרם פורענות. ועוד דבר – אותי לא תשתיקו. יש לי ילדים בארץ הזו. אני רוצה שהם יקימו כאן משפחה. אני רוצה שנכדיי יגדלו פה. אני מדמיין את עצמי כסבא הכי טוב בתל אביב. ואני אשמיע את קולי. גם אם אהיה הילד היחיד שאומר המלך עירום. בכוחי הדל אנסה להפר את אחידות הדיבור וההיגררות אחרי הנחשול.

למרות הלחץ החברתי הכל כך קשה שמופעל נגדי (לא אגיד עליכם מכונת הרעל, כי אתם עדיין חבריי), אמשיך לומר אמת למול ההונאה העצמית. לא אשתוק כי המחנה שלי שינה פניו ולא אשתוק כי אפשר להציל את ארצי בטרם תשנה פניה. אין לי ולא תהיה לי מדינה ספייר.