רבי משה איסרליש נולד בשנת ה'ר"פ בעיר קראקא לאביו רבי ישראל איסר'ל, שהיה עשיר גדול ומראשי הקהילה, ואחד משני סוחרים יהודים, שהמלך הפולני, זיגמונד, העניק להם רישיון לפתוח חנויות מסחריות ללא כל הגבלה.
רבי ישראל החזיק עסק גדול של אריגים, ומפני כבוד השבת היה נוהג לסגור את החנויות בערב שבת כבר בשעה 12 בצהרים. זאת ידעו כל לקוחותיו; אפילו שהחנות תהיה מליאה בקונים, יכריז רבי ישראל – בדיוק בשעה 12 – על נעילת החנות, ולא יעזרו אז תחנוניו של אף אחד.
פעם, ביום שישי, נכנס לחנות סוחר גדול וביקש לרכוש כמות נכבדה מאוד של סחורה. רבי ישראל איסר'ל מדד לו בדיוק את כמות הסחורה שביקש, והגיש לו את החשבון. הסוחר אמר לבעל החנות שהוא זקוק לכמות יותר גדולה של סחורה, אבל השעון הראה כבר על השעה 5 דקות לפני 12, וכיון שההכנה והמדידה של כמות כזו, תארך זמן רב, הציע אפוא ר' ישראל לסוחר לדחות את סיום העסקה ליום ראשון. אולם, הסוחר דחה את ההצעה באומרו שיש עוד זמן רב עד לכניסת השבת, ואם לא יגמרו ביניהם עכשיו, יבטל את כל העיסקה.
ר' ישראל הסביר לו שכך הוא נוהג תמיד, שבשעה 12 של יום ששי, הוא סוגר את החנות, וגם עכשיו לא ישנה את מנהגו, גם אם מדובר בעיסקה גדולה שיש בה חשש הפסד מרובה. הסוחר לא האמין למשמע אוזניו, והיה בטוח שהמוכר היהודי מהתל בו. וכי מי יהיה מוכן לתת לרווח שכזה לחמוק מבין אצבעותיו?! אבל כאשר השעון הצביע על השעה 12 ,ביקש ר' ישראל סליחה מהסוחר, ביקש ממנו לעזוב את המקום, וסגר את החנות על מנעול ובריח. בליל שבת גילו לר' ישראל מן השמים שהיה זה עבורו נסיון מן השמים, לבודקו האם יתפתה לרווח הגדול, וישאר בחנות, או שמא כבודה של השבת יעמוד גם הפעם מול עיניו, והוא לא יוותר על מנהגו הקבוע. מאחר שעמדת בנסיון, תזכה להוליד בן שיאיר את עיני העולם כולו, הבטיחו לו מן שמיא.
להכיר בנסיונות החיים ננסה לבחון את הסיפור מנקודת המבט שבה פתחנו. אנחנו מסתכלים על אביו של הרמ"א כאישיות מאוד-מאוד דגולה, ובעלת חוסן נפשי עצום, ולכן אולי נראה לנו שהניסיון שעמד בו – אינו מתאים לדרגתנו. ולא היא. מעלתו של ר' ישראל איסר'ל היתה בכך שידע לאבחן מראש שהסוחר ההוא נשלח אליו מן השמים כדי לנסותו האם יכשל הפעם במבחן הפיתוי של רווח כספי ענק, או שמא יתגבר ויעמוד בעוז נגדו, ויוותר על מנעמי העולם, מול שמירה על ערך כה נכבד של שמירת השבת. וברגע שידע אביו של הרמ"א שמנסים אותו, הוא עמד בכך. ומַדְרגה זו שייכת לכל יהודי ויהודי, שיכיר בניסיונות החיים, ויידע שניסיונות הם, ואז יוכל לעמוד בהם, ושכרו ישולם בזה ובבא.
"והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים"
ברש"י "ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם"
בחורי החמד בישיבה שואלים שאלה עצומה:
כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' אז למה לעבוד כל כך קשה? הלא ככל שאנחנו עובדים ומתעלים יותר אנו מכניסים את עצמינו לסיכון גדול יותר של היתקלות חזיתית עם יצר הרע חזק ומסוכן יותר!?
כאמור שאלה זו לא באה לנגח. היא באמת מגיעה ממקום טהור ומפחד ה' וגאונו וחוסר ההבנה במהותם של הדברים.
כתשובה לשאלה הזו אני נוהג לומר להם הבנה נפלאה מפרשת השבוע.
בחז"ל מובא שהנשיאים נתבעו על 'עצלותם'. הם חיכו עם תרומת המשכן וציפו להיות אלו שמשלימים את תרומת המשכן במה שיחסר מתרומות בני ישראל. למעשה לא נותר להם מה להשלים כי אם את אבני השוהם והמילואים בלבד .
אותם הם תרמו כמובן, אמנם בחנוכת המזבח היו הנשיאים הראשונים שבאו להקריב את קורבנותיהם והזדרזו כהשלמה למידת העצלות שהייתה בתרומת המשכן.
כעונש על כך נחסרה אות משמם ובפסוק המתאר את תרומתם נכתבה המילה נשיאם – חסר י.'
השמטת האות היא ביטוי של חיסרון שמצאה התורה בהנהגתם. החיסרון הזה לא מובא בשמם אלא בשם התואר שלהם ובתפקידם. כלומר – שהתביעה עליהם לא הייתה אישית אלא כפועל יוצא מתפקידם וּמְִשְׂרָתָם. כנשיאי ישראל היה עליהם לצאת חלוצים לפני העם ולהתנדב לחנוכת המשכן ואע"פ שהחשבון שלהם היה לכאורה מוצדק כיון שהם רצו להשלים אם יהיה חסר מ"מ הייתה כאן תביעה דקה של עצלות.
ברור לכל שאין מדובר כאן על עצלות של אדם הרובץ על כורסתו בחוסר מעש… וודאי שנשיאי ישראל בדור דעה הבינו
אל נכון את תפקידם ואת דרגתם ובהבנתם העצומה הם עשו את המוטל עליהם בצורה הראויה ביותר אך בכל זאת מונח כאן תביעה שעניינה הוא שעצלות היא לא בהכרח חוסר מעש אלא חוסר ניצול של מקסימום היכולת. כלומר אם הייתה להם את היכולת ומתוקף תפקידם גם את הכח להיות החלוצים לפני המחנה שמהם יראו וכן יעשו ממילא אם הם לא עשו את זה אע"פ שהייתה להם סיבה לזה מ"מ התביעה עליהם קיימת.
אם מבינים ?
הם היו נשיאים, הם זכו למדרגות עצומות ולהיות חלק משושלת מסירת התורה. אין לנו השגה בקדושת ורוממות הדרגה הזו ובשכרה בזה ובבא. אבל הדרגה הזו מחייבת מקסימום של עבודה עצמית.
זה לא שווה את המאמץ…?
המשגיח ר' אליהו לופיאן היה מספר שבצעירותו הוא היה ילד מלא מרץ ככל הילדים, וכהרגלם של הילדים הוא שיחק בבית ומחוצה לו, וכמו שקורה לכל ילד לפעמים תוך כדי משחק גם לר' אל'ה יצא שבסערת המשחקים נשברו לא אחת כלים או חפצי נוי. אימו ששבה והזהירה אותו אף נקטה פעמים מספר בענישה בפועל על חוסר זהירותו במשחק כדי לחנכו להיות
אחרי למעשיו ..
ביום מן הימים נכנסה תרנגולת לביתם דרך החלון והידסה במהירות בין חפצי הבית תוך נפנוף כנפיים נמרץ… כמובן שהיו נזקים… ואליהו הקטן ציפה לראות את אימו מענישה את התרנגולת בחומרה על חוסר זהירותה והנזקים שהיא גרמה.
לאכזבתו אימו רק הוציאה בקריאות קולניות ובתנועות ידים נמרצות את התרנגולת אל החצר ונפנתה בהשלמה לתקן את הנזקים שנגרמו. אליהו הקטן ציפה לראות את אימו מענישה את התרנגולת בחומרה על חוסר זהירותה והנזקים שהיא גרמה.
אליהו הקטן ניסה להבין מדוע את התרנגולת אימו לא מענישה ולא מרימה עליה את הקול.
לימים היה נוהג ר' אל'ה לספר שהוא הבין את העניין כמה דקות לאחר מכן כשהוא יצא אל החצר וראה את התרנגולת מתפלשת בעפר ובאשפה. אז הוא הבין שאמנם על תרנגולת אין על מה לכעוס. זוהי דרגתה, לשחק באשפה ולנקר שאריות מצחינות של אוכל. לכן לא מצופה ממנה שום דבר, לכן אין צורך לצעוק עליה או להעניש אותה. בדרגה שלה הדבר היחיד שהיא יכולה להבין זה ניפנוף ידים שיבריח אותה אל החצר…
דרגה זה דבר מחייב. רוממות זה משהו שיש בו חלקים שקשים לביצוע. אבל מי מוכן להחליף את הדרגה שלו בדרגה של תרנגולת….?
אדם הנתקל בקושי מסוים, בכל תחום בחיים, ויודע שלפניו 'נסיון', שבאמצעותו רוצה הקב"ה לבדוק את מידת חוסנו ואמונתו, אדם כזה מסוגל לעמוד בגבורה מול כל הגלים והמשברים, המבקשים לנתקו מבוראו, ולצאת מהם בשלום. כי כל יהודי מבקש להוכיח את נאמנותו לבוראו, וכשהוא יודע בוודאות שהקושי שבפניו הוא ניצב, הוא הנסיון, ייקל עליו להתאזר בגבורה נגד כל המשטינים. וכשהאדם עומד בנסיון, משלמים לו מן השמים שכר כפול ומכופל, וכמו שהיה אצל אביו של הרמ"א .
שנדע שהניסינות והקשיים הם חלק מהרוממות שאנו עתידים לקבל .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
