מה שקורה לאחרונה בתקשורת המסיתה נגד יהודי בני ברק הוא התפרצות של רוע האנטישמיות ודעות חשוכות מימי האפילה.
האסון החמור ביותר הוא השימוש בטרמינולוגיה מלחמתית ואלימה בחסות המגיפה. האם היה זה קריטי לכנות את מאמצי הסיוע לעיר בני ברק בשמות קוד של מישטר צבאי ומלחמה באויב נגוע שיש להדביר אותו?
מדוע היה נחוץ להשתמש במוטיבים קרביים של כיבוש, סגר, מצור, מבצע, חסימות, מחסומים, חמושים, ועוד ביטויים הלקוחים מזירת הקרב נגד נתינים בשטח כבוש?
אין זה דבר של מה בכך. מילים יכולות להרוג. הטרמינולוגיה יוצרת מחשבה, והמחשבה יוצרת מציאות. לא לחינם אנו עדים למחזות המבישים של גדודי צלמי התקשורת, הנשלחים בידי עורכים צמאי דם, עטים על אנשי העיר כעיט העט אל טרפו. וכשהטרף חומק מבין שיניהם, הם מתריסים בבוטות נגד תושבי העיר המבולבלים.
תושבי העיר רובם ככולם רוצים לחיות ומקבלים בהבנה ובתודה את מאמצי הגופים השונים שבאים לסייע לעיר מפני הנגיף. הקומץ המנסה להתגרות באומות, ולהפר הנחיות משרד הבריאות וגדולי התורה, מספק את התמונות שכל אויב ואורב מחפש בזירת המלחמה. הוא מוציא שם רע לרוב רובו של המגזר החרדי הנאמן למצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. לא תעמוד על דם רעיך.
אילו היו גופי השלטון משרי הממשלה עד אחרון הפקידים, נוקטים בשפה של אחוה וחמלה, על עיר הנתונה בצרה ומצוקה נגע ומחלה, שמא היתה מתקבלת תוצאה אחרת. במקום כיבוש והסגר – מאמצי סיוע. במקום חסימה וחנק – שמירה על בריאות הציבור ומניעת סבל מקשישים ומשפחות. במקום לבא ככובש אל נתינים, בואו כאחים לעזרה בעת צרה. זאת הטרמינולוגיה הנדרשת.
אני פונה לראש הממשלה ולשר לביטחון פנים ולכל מי שלב יהודי בקרבו, לשנות את כל המינוחים. להתעשת עוד בטרם תתפשט האיבה בכל הארץ, להורות על שינוי הגישה הכובשת והמתנשאת, עמה באו חלקים מהשוטרים והחיילים (לא כולם) ורבים מכלי התקשורת, ולהציל את הקוסטרופה האנטישמית המאיימת. לא רק על העיר אלא על המדינה כולה. זה מסוכן לא פחות מהנגיף.
