הביזינות שספג, והמסר של החפץ חיים ליהודי שזלזל בו, ואיך כל זה קשור אלינו?
כשסובב מרנא ה'חפץ חיים' זצוק"ל ממקום למקום למכור את ספריו, חישב על אם אחת הדרכים לנסוע אף לעיר קובנה. אומר ועושה. אך מחמת יראתו המופלגת, התנה ה'חפץ חיים' תנאי עם פייבקע העגלון, שלא תעלה על עגלתו אשה בשופו"א. פייבקע הסכים בהינף יד ובזילזול גמור לבקשתו 'התמוהה' ואישר.
אך, לא איש כפייבקע יפסיד נוסע, אמנם הבטיח, אך לא הבטיח לקיים… עוד באותה תחנה העלה אשה על עגלתו. נחרד ה'חפץ חיים' ופנה לרדת, כפי שנדרש. אך משהתחיל לרדת התפרץ עליו פייבקע בחמת זעם, חירפו וגידפו כדבעי בכל מיני תארים שאין להעלותם על בדל שפתינו, עד שהבטיח פייבקע לעצמו, כי אכן שילם לאיש כמעשהו על עזותו ב'מנהג שטות זה', עפ"ל
ה'חפץ חיים' לא נע ולא זע, בחרש השיבו כי אל לו להתרעם כי אם על עצמו בלבד, הן סוכמו הדברים מראש, ומשלא עמד בהם – אין מקום לתרעומת. העגלון המשיך במסע גידופיו ודברי הגנאי החמורים, עד שנבלע הח"ח באופק, בדרכו להשגת עגלה חילופית שהשיג בסוף והגיע עמה לקובנה. משנכנס פייבקע לביהמ"ד בקובנה ביום השבת, השתומם לראות את הקהל כולו יושב ברתת, ומאזין בשקיקה לנועם צוף אמרותיו של אותו הלך משונה וקבצן מוזר, שירד מעגלתו עבור חומרות שווא… פייבקע שפשף עיניו בתימהון גובר ולא הבין את המתחולל: מה יש לו לקבצן זה 'למכור', ומאי טעמא שותים כל הקהל הקדוש בצמא את דבריו?…
פייבקע פנה לחבריו העגלונים לדעת מי זה ועל מה זה, והללו תקעו בו עיני שור תם, תמהים על כי אין הוא יודע שזהו ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו, שזכתה קובנה שבא להאציל מהודו עליה… פייבקע צנח מתעלף… האומנם את ה'חפץ חיים' בעצמו ביזיתי והשפלתי עד עפר ?! אויה לי, אוי לי ואבוי על סוסי, עגלתי ופרנסתי…
ללא אומר ובלא דברים נוספים, אץ פייבקע בברכיים כושלות אל קדמת ביהמ"ד, ניגש למעלות הארון קודש והשתטח אפיים ארצה לפני ה'חפץ חיים', בבקשת מחילה על שככה עולל לו. "הן לא ידעתי כי כבודו הוא רבינו ה'חפץ חיים'"…כאן הגיע תורו של ה'חפץ חיים' להתחלחל: "וכי יהודי אחר שאינו 'חפץ חיים' מותר לבזות ולהשפיל? וכי יהודי פשוט, כביכול, אין חובה לנהוג בו כבוד?! "משכך, אמנם על כבודי שהושפל – מחול-לך מחול-לך מחול-לך, הן לא ידעת, אך על כבודו של 'יהודי פשוט' שביזית ללא היתר וללא צדק – מי ימחל לך? הדבר אינו בידי ובינתיים אינו מחול!".
ומה אעשה ? האם אבדה תקוותי ?" – ביכה פייבקע. "אם תבטיח, כי מהיום והלאה תיזהר בכבודו של כל יהודי באשר הוא, ולא תפגע בכבוד זולתו, תהיה זו תשובת המשקל הנכונה ובכך תהא מחילתך!".
משהבטיח כן פייבקע נאמנה, הושיט לו ה'חפץ חיים' את ידיו בחמימות, ובפנים שוחקות הכריז: "מחול לך ! מחול לך!"
.ויקרא פרק ו פסוק ב" צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה "שואל האור החיים הקדושצריך לדעת למה הוצרך לומר ואתה אחר שעמו היה מדבר,? עוד למה אמר תצוה ולא צו, ? עוד למה אמר לשון ציווי.?מסביר ה'אור החיים' הקדוש שהקב"ה חשש שמשה רבינו לא ייפגע.
הוא היה זה שהוציא את ישראל ממצרים והוביל בראש, הוא היה השליח לתת את התורה, הדמות הדומיננטית ביותר ללא ספק עד הרגע הזה, ועכשיו הוא בונה משכן ומי מתמנה להיות הכהן הגדול? אחיו אהרן הכהן. מעכשיו מרכז הכובד עובר לאהרן הכהן, הוא יהיה זה שילבש את בגדי הכהונה, הוא ייכנס אל הקודש ואל קודש הקדשים, הוא ידליק את הנרות במנורת הזהב יום יום. ומשה רבינו ? ובכן, הוא יישאר באוהל ואף ייאסר עליו להיכנס למשכן כי הוא אינו כהן.
לכן אמר לו הקב"ה " צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ "" כי הגיע זמן תת הכהונה לאהרן ברר ה' למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אומרו תצוה את בני ישראל, "נכון שאהרן יעשה את העבודה, אבל מכח מה ? מכח הציווי שלך. אתה נשאר המלך של עם ישראל" כי הגיע זמן תת הכהונה לאהרן ברר ה' למשה המלכות והמליכו על ישראל " והשליחים שלך יעשו את הציווי שלך במשכן ובכל התחומים. והוא אומרו תצוה את בני
ישראל,רבותי, אנחנו צריכים להזדעזע כשקוראים כזה אור החיים הקדוש. משה רבינו ! העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. פה אל פה אדבר בו, עבד נאמן קראת לו… משה רבינו ייעלב ? צריכים לתת לו פיצוי, להסביר לו שלמרות שמרכז הכובד עובר למקום אחר, הוא עדיין זה שמצווה? כמובן שאין לנו השגה בכלל מה זה משה רבינו, ומה זה נקרא לפייס את משה רבינו. צריכים את הרוח הקודש של האור החיים הקדוש כדי להבין את הדקות של העניין שהוא רחוק מההשגה שלנו מרחק שנות אור.
אבל אנחנו כן צריכים ללמוד מזה איך להתנהג בבית פנימה. החינוך של הילדים צריך להיות. בהתאם לזמנים שלנו. צריכים להחמיא להם, לדבר אליהם בכבוד, לתת להם את ההרגשה שהם חשובים לנו.
יש הורים שמצפים מהבן שלהם שיהיה גדול ממשה רבינו, צועקים משפלים, מחמיאים לאחים שלו, ומשאירים אותו רעב וצמא למחמאות, שוכחים אותו בצד ופוצעים את הנשמה שלו בלי לשים לב, שולחים אותו במו ידיהם לחפש מחמאות במקומות אחרים, לא עלינו .הורים יקרים ! רוחות פרצים מאיימות עליהם מכל צד.
הטכנולוגיה הגיעה לשיאים, והפיתויים נוראיים היסוד הזה מונח וקובע במסמרות של ברזל בתוך דברי הפסוק: "והגדת לבנך… ביום ההוא!". ההגדה לבן צריכה להיות בהתאם ליום ההוא. לא הרי 'והגדת לבנך' של לפני 50 שנה, ל'והגדת לבנך' של היום. הדורות השתנו, הילדים השתנו, ההורים השתנו, צורת החינוך צריכה גם היא להשתנות. החינוך של הילדים צריך להיות 'ביום ההוא' הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל שבת שלום ומבורך.
הרב יוסף זאב הישיבה הגדולה תל ציון
