מאז היותי ילד שמעתי וחקרתי על מאורעות חייהם של סבי וסבתי מצד אימי ז"ל ששרדו את השואה האיומה ועלו לארץ כאודים מוצלים מאש, למרות שלצערי לא זכיתי להכירם, אך תמיד רציתי לשמוע עליהם על הוריהם ועל חלק ניכר מבני משפחתם שנרצחו ונעקדו על קידוש ה' הי"ד.
הסיבה שהיה חשוב לי כל כך לעשות את זה למרות שלא מידי טרחו לספר לי ולשתף אותי מטבע הדברים, היא כי הרגשתי בתוך תוכי צעקה / זעקה גדולה של דם הנרצחים – משפחות של רבים מאיתנו ואנשים שחלקם חיים איתנו עד היום לחיים ארוכים. צעקה שבא לידי ביטוי בשקט, בדממה ובאמונה היוקדת שמספרת הכל.
תמיד ישבה כאבן כבדה על ליבי התחושה הנוראה והבלתי ניתנת להסבר שלא עוזבת אותי עד היום בפרט בימים כאלה, והיא הדבר הזה שבזמן שאנחנו חיים בביטחה (יחסית) וברוגע ושלווה בארץ הקודש ובארצות אחרות, אך לפני דור או שניים לפנינו אנשים עם שמות ופנים שכולנו מכירים לפחות את חלקם, חוו בחייהם דבר כל כך נורא ומזעזע.
בסלון הורי מתנוססות לתפארה תמונותיהם של סבי וסבתי ז"ל וחלק מבני משפחתם המופלאה כעדות חיה יום יום ושעה שעה שמספרות במקצת את שעברו משפחותינו בשרינו – ולמען נספר לדור אחרון.
סבי וסבתי מצד אימי משה מרדכי וברוריה פרייטג ז"ל עלו ארצה נישאו והקימו את ביתם בבני ברק, נולדו להם ילדים ב"ה ולעולם הם לא דיברו ולא שיתפו את התלאות שעברו בצעירותם – בין השאר, עבודות פרך במפעלים מזוהמים, מה שכנראה גם גרם לקיצור חייהם לעתיד ורצח בדם קר של כל בני משפחותיהם, חלקם מול עיניהם ממש.
תמיד הייתה ועדיין ישנה פינה חמה בלב לדוד אימי גבריאל ויסברוט ז"ל שעלה ארצה חסר כל אחרי ששיכל את אשתו ושלושת ילדיו – מצולק בגופו ובנפשו כאחד. בלתי ניתן לתיאור, קשה עד דמעות לכתיבה.
אני שומע מעוד חברים ומאנשים רבים על אצילות נפש בל תתואר של ניצולי שואה שרק רצו להעניק עולם טוב לילדיהם וחיים מאושרים לבני הדור הבא שנולדו להם וגדלו בארץ, בלי טראומה וצלקות בנפש, לכן פשוט שתקו ודממו, כאבו את כאבם ויסורי ליבם בשקט.
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" אמש, פורסמו הנתונים הרשמיים מהם עולה כי נותרו בארץ כ-197 אלף ניצולים אחרי שכבר מאות אלפים נפטרו לבית עולמם, מנוחתם עדן.
צריך לומר זאת: כבר עכשיו רבים מהניצולים זה כאלה שהיו תינוקות בשואה מבלי לזלזל חלילה בטראומה והחוויה הקשה שעברו, אך בתוך כמה שנים הדור הזה שהכרנו ושמענו ממנו קצת שבקצת על מה שאירע גם ילך ויעלם.
על כן מוטל עלינו הנכדים והנינים והצאצאים דור ההמשך לא רק לספר לילדינו בזהירות הנדרשת את שואתו של העם היהודי וסיפורי גבורתם של היהודים ששמרו גם בזמנים האלה על מסורת אבותיהם קלה כבחמורה, אלא גם לקרוא, לשמוע, לכתוב ותמיד לזכור ולא לשכוח את ההיסטוריה הקשה ככתוב – "ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון".
ישר כוח .יהי רצון שהדברים יהיו לעילוי נשמתם עדן.