היה זה בשנת תשמ"ח, כאשר דוד, יהודי מקסיקני החליט להשקיע בנדל"ן.
בתום התייעצות ארוכה עם מומחים, הוא החל בחיפושים אחר בניין ישן שאותו יוכל לשפץ ולמכור ביוקר. לא היה לו כסף משל עצמו, ולצורך הקנייה והשיפוץ, הוא נטל הלוואות ומשכנתאות.
כדרכם של שיפוצים, שיודעים כיצד הם מתחילים, אך לא כיצד נגמרים, גם השיפוץ הזה התברר כבור בלי תחתית ויקר בהרבה מן התכנון הראשוני. הבניין היה ישן, וכשאך החלו להרים את הריצוף, התגלו לפתע בעיות קשות, כך שהיה צורך לחזק את הבניין בחיזוקים של בטון ועמודים, מה שייקר את הבנייה באופן משמעותי.
כאשר הסתיים השיפוץ, ידידינו משכבר הימים, היה לחוץ מאד למכור את הבניין במהירות. חבל היה לו על כל יום שבו הוא משלם ריביות על המשכנתאות שלקח ואך טבעי הדבר היה שיעשה ככל אשר לאל ידו, למכור את הנכס. אלא שלמרות כל מאמציו – אף לא קונה פוטנציאלי אחד התעניין בקניית הבניין.
אם היה מדובר במישהו אחר, סביר להניח שהוא כבר היה נשבר, אבל במהלך השנים של הקנייה והשיפוצים, אותו יהודי התקרב לצורו וקונו, והחל לשמור אט אט עוד ועוד מצווה מתרי"ג המצוות. אפילו שמירת שבת, שהייתה כל כך קשה עבורו, הוא קיבל על עצמו ועכשיו, כשהכל היה נראה לו חסום וכושל, הוא נשען על אביו שבשמים ונשא תפילה אל ה', שיעזור לו למצוא קונה טוב.
והנה סוף סוף הגיע קונה, משקיע מצרפת שהגיע לראות את הבניין. מטבע הדברים, המשקיע הצרפתי ביקש לשבת איתו למשא ומתן. הפגישה נקבעה ליום שישי בשעות הבוקר, מתוך מחשבה שתסתיים עד הצהריים, אלא שהקונה לא היה רגוע. הוא ביקש לראות את אישור המהנדס, ועבר בעיון רב על כל מסמכי הבנייה, על אישורי הטאבו, ועל כל הטפסים שהיו קשורים לקנייה ולשיפוץ.
השעה הלכה והתאחרה, והמוכר נעשה לחוץ מרגע לרגע. בעוד זמן לא רב כבר תשקע החמה ותיכנס שבת! הוא ניסה לזרז את הקונה, אך ללא הועיל. גם ההצעה להמשיך את הפגישה במועד אחר, לא התקבלה בחיוב. "אני קונה כאן בניין במיליוני דולרים ואתה לא תעז להגביל אותי בזמן! לא מעניין אותי שבת או לא שבת, אני צריך את כל הזמן שאני רוצה".
דוד נשך את שפתיו, אכול בנשמתו ותוהה כיצד לנהוג. הן הרי שבת היא מקור הברכה ואחרי שקיבל על עצמו לשמור שבת, הוא אינו רוצה לחלל אותה. אולם כיצד ינהג שהרי זהו הקונה הרציני היחיד שהגיע אליו ואם ישלח אותו לנפשו, המוכר עלול להגיע עד לפת לחם, ולפשוט את ידו, אחרי שיפשוט את רגלו.
כשהשמש נטתה כלפי מטה לשקוע, הוא הצליח להגיע לידי החלטה. תוך כדי שהוא קם ממקומו, הודיע לקונה הפוטנציאלי שאמנם צר לו, אך עליו לעזוב והוא רשאי לעשות בעניין כהבנתו. ההודעה הצליחה להוציא את הקונה משלוותו והוא עזב את המקום שלא על מנת לשוב, אבל דוד עשה עצמו כלא מתעניין.
דקות ספורות לפני השקיעה, דוד חצה את מפתן ביתו. כמה דקות לאחר מכן כבר הניח את המוקצה שבכיסיו, והלך לבית כנסת להתפלל קבלת שבת. אבל אז, בעודו אומר את המילים "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" עברה בו מחשבה עגומה: וכי זו ברכה וזו שכרה? הרי כעת הפסדתי את הקונה היחיד שהיה לי. אחד ומיוחד שהתקדם לשלב כה רציני במשא ומתן! מן הסתם, אם הפגישה הייתה נמשכת שעה אחת נוספת, לכל היותר, כבר היינו מגיעים לסיכום טוב…
המחשבות והיצרים איימו להכריע אותו, אבל בסופו של דבר הוא חיזק את עצמו והרגיע את סערת רוחו, מתוך החלטה שאינו מתלונן אלא רק שמח לקיים את מצוות ה' כפי שצריך.
בכוחות מחודשים דוד החל לפייט שוב "כי היא מקור הברכה", אלא שהפעם הוא באמת ובתמים מאמין למה שהוציא מפיו.
השבת חלפה, הקונה נעלם מבלי להותיר עקבות והבניין עמד ברשותו עוד זמן רב ללא ביקוש, כשדוד מתקשה לעמוד בתשלומי המשכנתא המכבידים, ונלחם עם עצמו לשכוח את הקונה שהלך לבלי שוב.
הכול היה יכול להמשיך כך, אלא שאז פקדה את מקסיקו סיטי רעידת אדמה קשה. באזור כולו התמוטטו מבנים ובניינים רבי שנים. חלקם קרסו מבלי להשאיר אפילו קורה אחת מחוברת לחברתה וחלקם חלקית, אך המשותף לכולם שאיש לא יכול היה להשתמש בהם.
בין הבניינים שהתמוטטו נמנו גם כמה מבנייני הממשלה, אך בין כל עיי החורבות, נותר לו רק בניין אחד על תילו. היה זה כמובן הבניין של דוד, אשר שופץ לפני זמן קצר ונעשו בו כל חיזוקי הבטון הנדרשים.
מטבע הדברים, משרדי הממשלה חיפשו מקום חדש לשכון בו לצורך המשך עבודתם. מפה לשם, הם הגיעו למיודענו והציעו לקנות ממנו את הבניין במחיר של… פי חמישה מן הסכום שאותו הציע לשלם הקונה שהתאכזב מהיחס כלפיו.
בפרשת השבוע נאמר (במדבר פרק ב פסוק יד) "וּמַטֵּ֖ה גָּ֑ד וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י גָ֔ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־רְעוּאֵֽל". אלא שאם נתבונן היטב, הרי שרק בפרק הקודם היחס כלפיו היה שונה והוא נקרא אליסף בן דעואל".
כדי להבין את פשר הדברים, עלינו להסתייע בגאון חיד"א שמבאר בעניין נשי יעקב רחל, לאה, בלהה וזלפה, שיהודה בן לאה קיבל את הדגל הראשון. אפרים שיצא מרחל קיבל את הדגל השני. את הדגל השלישי קיבל ראובן בן לאה, ואת הדגל הרביעי קיבל דן בן בלהה. רק מבני זלפה לא קיבל אף אחד דגל.
ולכאורה דבר זה תמוה, שהרי היה צריך גד, הבן הראשון של זלפה, להתמרמר על גורלו ולהרגיש מקופח, אולם הוא לא עשה זאת ואף קיבל באהבה את רצון ה' ושתק. על כך אמר לו הקב"ה: "אם זכרת שהעובדה שלא קיבלת היא משום שזה היה רצון ה', וקיבלת את רצונו באהבה – תזכה מכאן ואילך להיקרא 'רעואל', שהוא רַעֵ לא-ל.
הזכות להיות רַע לקב"ה היא זכות עצומה. כשאדם זר ניגש לבקש מאתנו טובה, אנו משתדלים לעזור לו, אך כשהוא חבר שלנו, אנו עושים מאמצים מיוחדים להיטיב לו. נקל לשער, אפוא, כמה טוב לאדם שהוא כביכול חבר לא-ל.
ולא רק בכך זכה שבט גד – אומר המדרש. הוא זכה גם שבחלקו יש את קברו של משה, כמו שנאמר "חלקת מחוקק ספון" [דברים לג, כא], וזכותו של משה רבנו עומדת לו לכל הדורות. ללמדנו כמה חביב לפני ה' מי שמקבל את הדין והייסורים באהבה, מבלי להתלונן, מתוך השלמה עם רצון ה'. אדם שחי באופן הזה, זוכה לסייעתא דשמיא עצומה שמלווה אותו כל ימי חייו.
בדיוק כפי שאותו עשיר זכה לראות בחוש ששמירת השבת, שאותה התעקש לשמור, היוותה עבורו מקור של ברכה!
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי, ר' מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
