"הזיכרונות מהישיבה לא עוזבים אותי"/ איתן כבל

הכל התחיל כשרוח ההתחזקות מילאה אותי. בכל בוקר כשרוב חבריי לספסל הלימודים ממחזור כ״ט, במדרשית נעם בפרדס חנה, הלכו לאכול את ארוחת הבוקר אני עוד ישבתי בבית המדרש המפואר וקראתי קצת תהילים קצת מוסר וקצת הלכות, כך מדי יום.

נדבקתי בלהט בקדושה והתפילות שלי היו ארוכות ומלאות בדבקות עד אין קץ. לקראת סיום לימודיי הזמין אותי אליו לשיחה הרב הדגול יהושע יוגל זצ״ל שדמותו השפיעה על אלפי תלמידים שהעמידה המדרשייה וכמובן גם עלי עד כדי כך שבכל פעם שאני נשאל אני עונה שהוא היה הדמות שהשפיעה על חיי אף יותר מיצחק רבין ושמעון פרס זכרם לברכה, מהמנהיגים הדגולים של ישראל שהייתה לי הזכות לצקת מים על ידיהם.

הרב יוגל שהכיר כל תלמיד מקרוב הכיר גם את דעותיי ותפיסותיי שכבר אז היו שונות מתפיסותיהם ודעותיהם של רוב חבריי ובעיקר בכל הנוגע לפתרון הסכסוך עם שכנינו. בקולו וסגנונו הכל כך מיוחד אמר לי הרב שהוא מאוד ממליץ לי לנסות וללמוד בישיבת הגוש ששם אוכל להרגיש מאוד בנוח. כיוון שדעתו של הרב הייתה חשובה לי התחלתי בעזרתו לטפל בכל הליכי הרישום כך שהייתי אמור בסיום לימודיי במדרשיה להמשיך וללמוד בישיבת הגוש.

אבל בימים ההם נשמתי לא נתנה לי מנוח. רוח ההתחזקות שפיעמה בתוכי ביקשה שאלך ללמוד ללא כחל וסרק רק בישיבה חרדית. בתוכי קיננה בקשתה של חממה סבתי הצדקת המנוחה שחלמה שאמשיך את המורשת המשפחתית ואכנס כל כולי לעולמה של התורה ולא היה שמח ממנה כשבתחילת לימודיי גילחתי את ראשי וגידלתי פאות או סימונים בתימנית.

זה היה גם רצונו של אבי ומורי אבשלום כבל ז״ל, שחלומו הגדול היה שאשוב מלימודיי ואהיה הרב של בית הכנסת המפואר 'נצח ישראל' שמאז הקמתו ועד היום לא פסקה בו אף פעם אחת, תפילת שחרית מנחה וערבית, ואשר בנה יחד עם אמי ושאר בני משפחתי.

הפעם החלטתי לצאת למסע ארוך בין הישיבות הגבוהות על מנת שבחירתי תתאים לנשמה והרוח שהיו בתוכי באותם ימים. ביקרתי בישיבות רבות מהגדולות ביותר ועד הקטנות. חרשתי את בני ברק ואת ירושלים ואף חזרתי לישיבת נחלת דוד בפתח תקוה שבראשה עמד הגאון הרב סולומון זצ״ל.

בכל הישיבות הגדולות והקטנות(בגודלן),עסקו ודנו אתי בשאלה אחת ומרכזית שהיא לב ליבה הפועם של כל ישיבה חרדית שאלת החקירה בגמרא, התעמקות אין סופית ופלפול שלעולם לא יסתיים כי זה המסד עליו עומדת הישיבה, על ההעמקה והחקירה.

אינני זוכר איך זה קרה, מישהו מהחברים או הרבנים במדרשיה המליץ לי לבקר בישיבת הנגב, שבראשה עמדה דמות סגפנית ומיוחדת במינה. אני נער צעיר מחליט לצאת ולבדוק מה המיוחד בישיבת הנגב ולבדי נוסע לנתיבות שבאותם ימים נראתה בעיניי בקצהו של העולם.

הפגישה הראשונה עם הצדיק הגאון הרב יששכר מאיר זצ״ל, הותירה בי רושם עמוק והכתה בי כאילו ברק פגע בי. דמות מרשימה שקיבלה עליה לא רק ליישב את הנגב אלא להביא ובנועם הליכות את דברה של התורה לגרים בפריפריה. הרב בתחילה דיבר אתי כמו בכל ישיבה על סוגיות בגמרא וההתעמקות בהן אבל כל זה לא תפס את ליבי כמו השיחה על הספר מסילת ישרים שהוא אבן דרך בעולם המוסר.

באותם רגעים ידעתי ששם מקומי ושם ארצה ללמוד במקום שלחקירה יש מקום של כבוד, אבל ללימוד המוסר יש מקום של כבוד לא פחות חשוב. הרב יששכר מאיר היה ראש וראשון למוסרי המוסר וזה שבה את ליבי. לפני מספר שנים רכשתי מחדש את הספר והתחלתי לקרוא בו כמעט מדי יום ועתה זו הזדמנות עבורי  לחזור ולקרוא בו.

הזיכרונות מישיבת עזתה קיימים בתוכי עד לימים אלה. אני אפילו זוכר היכן ישבתי מה אכלתי והיכן ישנתי ומה היה טעמה של הבריקה במרכז המסחרי של נתיבות של אז.

לפני מספר שנים כשאני כבר חבר כנסת, החלטתי לחדש את הקשר עם הרב והישיבה. בפגישתי הראשונה אחר שנים נדהמתי אך לא התפלאתי לפגוש את הרב עדיין בביתו הקטן חי חיים של סגפנות, כשכל כולו עדיין שקוע בחלומות להגדיל ולהאדיר את עולם התורה. הרב סיפר לי על שאיפתו להגדיל את הישיבה ועל הבירוקרטיה שמונעת ממנו לקדם את החלום והצורך הגדול בתרומות על מנת שיתאפשר לו להפוך חלום למציאות.

פעלתי ועשיתי עד כמה שיכולתי באותם הימים למען הישיבה ופגישתי האחרונה עם הרב הייתה כחודשיים לפני שנאסף אל אבותיו. לצערי לאחר פטירתו לא הצליחה הישיבה להמשיך את דרכו במתכונתה המקורית וחבל.

ולסיום כמדי שנה בט״ו בשבט יום הולדתה של הכנסת מקובל שהרבנים הראשיים מגיעים לתפילת מנחה בבית הכנסת הצנוע של הכנסת. בסיומה של התפילה ב-ט׳ בשבט תשנ״ו ניגש אלי הראשון לציון הרב יצחק יוסף והזכיר לי נשכחות שגם הוא היה תלמיד של הרב יששכר מאיר ובעצם שנינו למדנו יחד באותה תקופה אצל הרב.

הכותב שימש כשר וחבר כנסת ממפלגת העבודה